בראשון לדצמבר התעוררה מילי דיוויס ובאמתחתה ארבעים שנות נסיון בלהיות היא עצמה. לו היו מציעים למישהי להיות מילי דיוויס, אין ספק שהיא הייתה המתאימה ביותר. במיטה לצידה שכב משהו שדי דומה לבן זוג, למרות שלפעמים הוא יותר מזכיר משוגע, או קוסם. היא הייתה במצב רוח מעולה, מצב רוח יום ההולדת שלה.
לכבוד יום ההולדת שלה היא הכי רצתה לצאת מהעיר. היא דמיינה את עצמה מתעוררת בטבע, משקיפה סביבה ונושמת עמוק אוויר נקי. בכל כוחה היא ניסתה למצוא מקום אליו תוכל לנסוע, אך בערב יום ההולדת הייתה עדין בשכונה שלה, פובלה נואו, ועל כן היא החליטה לותר וללכת לשיעור יוגה וגם ליום ההולדת של ידיד שלה ח' ולהנות ממה שיש.
(טוב, היא תפסיק עכשיו לדבר על עצמה בגוף שלישי כי נדמה לי שקראתי באיזה מקום שזה נחשב הפרעה נפשית)
בערב יום ה-, לפני שהלכנו לישון, ט' (בן הזוג) הציע לי שנשים מתחת לכרית פתק בו נבקש שבחלום יבוא רעיון לאן ללכת. אני הסכמתי, למרות שכבר חשבתי לעצמי שאנחנו יכולים לנסוע למונטסרט, שזה קרוב לברצלונה ולא מסובך, וההתלבטות היחידה שלי הייתה אם לקחת את שקי השינה ולקוות שנמצא מקום לישון, או רק לעשות סיבוב ולחזור.
שמתי פתק ובו כתבתי "מה אני רוצה?"
בלילה חלמתי על חברים ישנים. חלמתי על פדריקו, שלא ראיתי מזה המון זמן, וגם על א' מאסקנדה, ועוד חברים יקרים, אבל בעיקר חלמתי על חברתי א', שבחלום הייתה מורה מפורסמת כל כך שמישהו עשה עליה סרט תיעודי, והיא בתורה עשתה סרט תיעודי על מי שעשה עליה סרט תיעודי. היה לה עיגול מדוייק של שיער לבן באמצע גב הראש, ואני שאלתי את עצמי אם היא צובעת.
כשהתעורתי בבוקר ידעתי בדיוק מה אני רוצה. רציתי להעביר בוקר שליו בשכונה, לשתות קפה עם הבחור, לקחת את הכל באיזי. ללכת לדואר לקחת ספר שבדיוק יום לפני כן הגיע, אחרי ציפיה ארוכה. אחר כך אם נרצה, ניסע למונטסרט.
הלכתי לפגוש את מ', שהשאיל לי שק שינה למקרה ש, והוא נתן לי גרביים חמות, מתנה שמחממת את הלב ואת אצבעות הרגליים. הוא הציע לי לשתות קפה ואני הסכמתי, במחשבה שאתן לט' לישון עוד קצת. בדרך לקפה חשבתי שאולי אני מעדיפה לחזור הביתה, ובדיוק הופיע האוטובוס של מ' והוא ויתר על הקפה והלך לדרכו. מושלם! חשבתי לעצמי. התקרבתי לבית ובאותו הרגע יצא ממנו ט', שהחליט לקום מוקדם למקרה שאני רוצה לצאת מיד מהעיר. לא, אמרתי. אני רוצה ללכת לקחת את הספר ולשתות קפה בשמש. עמדנו לעזוב כשלפתע הופיע ח' שהיה בדרך למטרו וברך אותי ביום הולדת שמח. המשכנו עוד כמה צעדים כשעצר לידי בחריקת גלגלים פ', שלא ראיתי מזה שנה. איזה כיף! כל כך הרבה חברים יקרים על הבוקר. בדיוק כמו בחלום שלי.
שעה אחר כך היינו במונטסרט. עלינו ברגל. השביל היה קצת קשה (לפדלאה שכמוני) ואחרי כחמישים דקות כבר יחלתי למדרגות, שמיד הופיעו ובשפע. אני ידעתי למה לצפות ולכן לא הזדעזעתי כשהגענו למנזר (שדומה יותר למרכז מסחרי באמצע ההר) שם שאלנו על מחסה. עוד חצי שעה של מדרגות הובילה אותנו אל מקום מדהים ושליו. מחסה של טפסני הרים. השומר, טפסן הרים דובי, אמר שיש לנו מזל שהוא החליט לבוא היום. היינו היחידים שם.
מזל, חשבתי לעצמי, זה היום שלי.
בבוקר המחרת התבוננתי מההר בשמש העולה. מתחתי נפרש מרבד צמרירי של עננים. השומר הדובי הכין לי תה ירוק ושאל אם אני מאמינה שאנחנו בעצמינו יוצרים את המציאות שלנו. אחר כך עשיתי במשך שעות יוגה לעיניים וט' ניגן בגיטרה. היה כל כך מדהים שנשארנו יומיים.
ומאז אני חיה באושר ובאושר עד עצם היום הזה.
