בספטמבר בא המורה שלי, רופא מסורתי זפוטקי, לביקור. ברגע שנשארנו לבד הוא שאל "הצלחת לעזוב את הכל ולהקדיש את זמנך אך ורק לריפוי?” השאלה הישירה הפתיעה ובתשובה גמגמתי אאה, בההה ורק קוצר הזמן מנע ממני להשלים את כל הא'ב של ההתחמקויות כי בדיוק הופיעו עוד אנשים והרגע נקטע.
כמה חודשים לפני כן שלחתי לו דוא"ל קצר ובו סיפרתי שלאחר חזרתי ממקסיקו החלטתי לפנות את חיי מכל שאר הדברים ולהקדיש את עצמי לריפוי. אכן הצלחתי לרוקן את חיי מדברים רבים, אבל לא הקדשתי את זמני לריפוי כי הייתי נתונה בספק קיומי משונה ומשתק, לאחר מנת יתר של שיחות עם ט', אשר בתורו סובל מהרעלת ספרי רוחניות ועזרה עצמית, ומיכולת ניתוח יתר שאינה מניחה לו לישון. הדילמה הייתה בנאלית. לא ידעתי מה הטעם להשתדל אם אכן – לטענתם של סופרים רבים שעברו דרך מערכת העיכול של ט' – הכל הוא בדיוק כפי שראוי שיהיה. מצאתי את עצמי שקועה באדישות קיומית. לסיבוך העניינים, מצבו של ט' לא היה מזהיר וגם יחסינו לא היו משו. ט' הגיע לברצלונה שבועיים לפני, והעביר את כל הזמן הזה בשינה בחדרי, בחום אוגוסט המעיק, בלי גרוש ולבד. כשהגעתי אני כבר לא היה הרבה מה לעשות כדי לעזור לו, אך זה לא מנע ממני לשים בצד את כל ענייני ולנסות.
ימים מעטים אחרי ביקורו של מורי המקסיקני והשיחה הקטועה, ואחרי כמה מריבות קשות, ט' עזב, והותיר אותי, למען האמת, די רגועה. הייתי משוכנעת שברגע שהוא יתחיל לזוז, הכל יסתדר לו. וכך באמת היה. לא שמעתי ממנו במשך ארבעה ימים, אחר כך הוא התקשר בקצרה לומר שהוא נמצא במקום מדהים עם אנשים שלא יאמנו ואין חשמל כדי לטעון את הנייד.
כמה ימים לאחר מכן הוא שב והתקשר, מלא הרפתקאות שרצה לספר לי. השיחה נקטעה כשנגמר לו הכסף בנייד, אבל לי עדיין התחשק לדבר. התקשרתי אליו ודיברנו עוד כמה דקות. לפני שניתקנו ניסיתי לדוג קצת חיבה ואמרתי “תגיד לי משהו נחמד”. אבל הוא אמר “עכשיו אני מבין למה התכוונת כשדיברת על חופש. אני חושב עלייך עכשיו בצורה אחרת.” המשפט הזה, פתוח לפרושים רבים כל כך, התחיל ולא הפסיק לזמזם לי בראש, וגרר אותי אל המצולות.
ימים עברו ולא הצלחתי להפסיק לנסות לפרש את המשפט. ט', בלי חשמל ואבוד בעולמו הקסום, לא נתן עוד אותות חיים. אני נתקפתי במין מצוקה חרדתית, פאניקה, לא ידעתי איך להפסיק לבכות. בפליאה מסויימת התבוננתי בעצמי, זה לא מאוד אופייני לי. כמה ימים לאחר מכן התקשרתי לחברה שמטפלת בפרחי באך וביקשתי שתבוא דחוף. היא נתנה לי פרחים שבערב הראשון קטעו את ההתקף בחדות. שכבתי במיטה והרגשתי את החום עולה מלשוני ועד לאזור שבין הגבות, נרגעתי, אבל גיליתי שמאחורי החרדה והבכי נותרה אדישות קשה. לא ידעתי בשביל מה לצאת מהמיטה, המטופלים המועטות שנשארו לי זכו לטיפול שנעדרו ממנו ספקות, אבל גם המאמץ לעשות “עבודה טובה” נעדר. לתחושתי (או קהותה), הטיפול, טוב או גרוע, היה בדיוק מה שהם היו צריכים, שכן הכל הוא בדיוק כפי שראוי שיהיה.
פרחי באך שפעלו עלי בלילה הראשון לא הצליחו להוציא אותי מתהומות “מה הטעם?”
ידיד מהפנט ניסה לעזור לי. במהלך הטראנס ראיתי את המיטה שלי ועליה פעמון זכוכית, בדיוק איפה ששכב ט' מדוכא במשך שבועיים, בדיוק במקום בו שכבתי עכשיו אני נטולת חיוניות. התחלתי לחשוב שאולי יש משהו בחדר שלי. חברים אמרו לי שאני סובלת מלב שבור וזה הכל. ימי היו ריקים, הקדשתי את זמני למדיטציה וליוגה. לא הצלחתי למצוא נחמה או משמעות. החיוניות הרגילה שלי וחוסר הסבלנות לחוסר מעש, שעל פי רוב הוציאו אותי מכל סוג של דיכאון, פשוט נעלמו. גם המטופלים, שכנראה יודעים מה טוב להם, נעלמו. לפעמים נפגשתי עם חברים או עם אחי שניסה לשכנע אותי שהאדישות שלי מבוססת על טעות בהבנה שמקורה באופייה הדואלי של השפה, ושהעובדה שהכל מושלם אינה סותרת את חופש הבחירה ואינה מבטלת את הטעם שבעשייה.
עוד שבועיים עברו עד שט' חזר והופיע. הוא הציע לבוא לראותי בברצלונה, אבל אני רציתי נואשות לצאת מהעיר. אמרתי שאבוא אני. על פי רוב אנו נוסעים ב"נסיעה משותפת", מישהו שכבר נוסע מברצלונה לטולוז לוקח אנשים בעבור השתתפות במחיר הדלק. הפעם לא מצאתי אף אחד. ט' הציע שאקח רכבת, למרות שזה יותר יקר וגם לוקח יותר זמן. התקשרתי לחברת הרכבות ובררתי.
למחרת בשש בבוקר כבר הייתי על הרכבת. כשעבר הכרטיסן ואמרתי שאני נוסעת לצרפת, הוא חייך חיוך מוזר ואמר שלא. הרכבת אינה מגיעה לצרפת היום, יש שביתת רכבות בצד הצרפתי. החברה הספרדית תיקח אותי במונית עד מעבר לגבול, אבל אחר כך אין רכבות לשום מקום וזו לא בעיה שלהם.
באותו הרגע נתקפתי בעליצות, בתחושה של קלילות והרפתקה. הדרך לטולוז הפכה ללא נודע, אבל גם ידעתי שהכל הולך להיות מושלם, בדיוק כפי שראוי שיהיה.
חברת הרכבות לקחה אותי ועוד נוסע מבוגר אנגלי קטרן שלא ידע לא ספרדית ולא צרפתית וגם נראה לא לגמרי מחובר למציאות עד מעבר לגבול, שם הדרך היחידה להמשיך הייתה אוטובוס איטי שזחל דרך כל הכפרים האפשריים ואפילו כמה בלתי אפשריים ולקח שעתיים לנסוע מסרבר לפרפיניאן, בינהם מפרידים קילומטרים לא רבים. האנגלי רע המזג ניסה לדבר עם אנשים באנגלית והטיח בהם עלבונות על שלא דיברו את שפתו. אני התבוננתי בהנאה בכפרים היפים והתמסרנתי עם ט' שהציע להיפגש היכנשהו באמצע הדרך. הייתי בהתעלות. הכל נראה לי מקסים. כשהגענו לפרפיניאן ראיתי שאין לי ברירה אלא לאמץ את האנגלי, ואמרתי לו שאברר בשבילו איך להגיע למחוז חפצו אם הוא רוצה. ההצעה גררה מייד מטר של טרוניות ותלונות, בורותם של הצרפתים שאינם יודעים אנגלית וחוצפתה של חברת הרכבות השובתת. “אני אעזור לך,” אמרתי לו "אבל אני לא רוצה לשמוע קיטורים. יש לי יום מעולה היום ולא בא לי לקלקל אותו.”
האנגלי השתתק.
הגענו לתחנת הרכבת והסתבר שרכבת מהירה עמדה לצאת למחוזות חפצינו. אי אפשר היה לקנות כרטיס בלא כרטיס אשראי. לאנגלי לא היה. בעצם, בכלל כבר אי אפשר לקנות כרטיסים, אמרו לי. לכי לרכבת ושאלי את הכרטיסן. עלינו על הרכבת, איפה הכרטיסן? “בואי שנייה" אמרה לי עובדת הרכבת. יצאתי אחריה והיא אמרה "תעלו, אין כרטיסן.” כך, בשלל כלי רכב הגעתי אל ט' ולמקום אליו לא התכוונתי להגיע כשיצאתי בבוקר מביתי.
עשרה ימים בילינו יחד בעיר קייט כמעט נטושה אחרי סוף עונת הרחצה, בדירה שמישהו השאיל לו. ימים אלה היו שלווים ומלאי אהבה והרמוניה. מכל אותם ימים אספר כאן רק אנקדוטה אחת. יצאנו לטייל לכמה ימים בטרמפים ותרמילים על הגב. יומיים הסתובבנו, ובשלישי, אולי קצת מאוחר מדי, החלטנו לחזור. היינו במרחק של כ60 ק"מ מעיירת הקייט. עם קצת מזל נגיע לפני החשיכה. מישהו עצר די מהר והוריד אותנו לא רחוק, אחר כך חיכינו זמן רב. בסוף מצאנו את עצמינו בחשיכה היורדת על הדרך המהירה כ-20 ק"מ מהדירה. המכוניות כבר לא ראו אותנו וכמובן שלא עצרו. זה התחיל להיות מסוכן ואנחנו היינו עייפים. היינו קרובים לתעלת מידי. טוב, אמרנו, נלך לאורך התעלה וכשנתעייף נעצור ללילה.
אני "קיבלתי" את המצב. למרות שרציתי כבר לחזור לא הרגשתי מאוכזבת או מבואסת, מבחינתי זה באמת היה בסדר. נישן בחוץ עוד לילה, לא נורא. אמנם זה לא היה המקום הכי נעים לישון בו, אבל נסתדר. “קיבלתי” את המצב אבל זו הייתה מין “קבלת דין”. ט', לעומת זאת, קיבל את המצב אבל לא נכנע לו. את רוצה לישון במיטה? הוא שאל. אז נלך כל הלילה אם צריך. זה בסך הכל 20 ק”מ.
כשעה לאחר מכן מצאנו גשר שהוביל לכביש קטן אך מואר. בואי ננסה שוב לתפוס טרמפ, הוא אמר. תוך דקה עצרו לנו, קרבו אותנו מאוד. תוך שעה נוספת כבר היינו בבית. אולי זה נשמע שטותי, סתם התמזל מזלינו או במקרה, אפשר לחשוב שזו הייתה פשוט עקשנות רגילה אבל אני יודעת שט' שינה את גורלנו באותו הלילה באמצעות כוונתו להגיע. אני הייתי עוברת לילה נסבל, אבל הוא מתח את המצוי והשיג מה שרצה, הוא "קיבל" את פני הדברים אבל לא נעצר שם, הוא כופף אותם לרצונו.
עשרת הימים שלנו בצרפת היו קסומים ובהם קרו הרבה דברים מפליאים שלא אספר. אחריהם חזרתי לברצלונה, ולביתי. תוך יום כבר הייתי שרויה שוב באותו דיכדוך. מאחר והאהבה כבר שבה והאירה לי פניה, ההסבר היחיד שנותר היה שיש משהו בחדר שלי. חברתי X היא בעלת כישרון מיוחד לראות את רוחות המתים שנשארו כאן, והיא באה לעשות אצלי טיהור. בזמן שהיא טיהרה, אני מדטתי. ראיתי את ט', זקן ועייף, קם מהמיטה ועוזב, שוב, ושוב, כשבכל פעם הוא קצת יותר צעיר. אחר כך ראיתי באר אבן עתיקה למרגלות המיטה. כשX סיימה ועזבה, הרגשתי פשוט זוועה. כל כך זוועה שפשוט לא ידעתי מה לעשות. חשבתי להתקשר לפסיכיאטר ולבקש פרוזק, כי לא יכולתי לשאת עוד את כאב הקיום. חשבתי שמעולם לא הרגשתי כל כך רע. הלכתי לשפת הים. נשכבתי מול המים. חשבתי שבעצם הכל מושלם, בדיוק כפי שראוי שיהיה. ואז הרגשתי לפתע שאפילו אם אמשיך להרגיש רע, זה יהיה בסדר. פניתי אל היקום ואמרתי, הנה אני כבר מוכנה, כבר יכולה. מאותו הרגע התחילו אנשים להתקשר ולבקש טיפולים.
עבדתי המון באותו השבוע, והמשכתי גם לאחר מכן, אם כי הקצב הואט במקצת. אבל נראה שעוד היה עלי לרוקן את חיי מכמה דברים. בדצמבר שוב רבתי עם ט' והוא חזר לצרפת באומרו שהכל ביננו נגמר. מספר ימים לאחר מכן הקהילה שלי לקחה אותי לשיחה ואני החלטתי לעזוב את הבית. לאט לאט עזבתי גם את המרכז החברתי ופרוייקט הבריאות שהקמתי שם. הרגשתי שאני רוצה להיות קלילה, לפתוח דף חדש או פשוט לרחף לכמה זמן. הייתי הולכת לאן שתישא אותי הרוח (בעיקר לאסטוריאס) אבל בדיוק באותו הזמן ילדה חברתי א', והיא ביקשה ממני לקחת את מטופליה לתקופת המנוחה שאחרי הלידה. א' למדה איתי, אבל בזמן שאני הסתובבתי בעולם והתלבטתי, היא בנתה לעצמה קהל מטופלים גדול ונאמן. זמן מועט אחרי שילדה התחילו מטופליה להתקשר אלי.
באותו הזמן הסתובבתי אני בבתי חברים, חפצי מפוזרים, מנסה להראות מכובדת בפני מטופלים שלא היו בדיוק שלי, כשתחתוני במרכז העיר וגופייתי בפריפריה. בין הבתים השונים התחלתי לישון הרבה אצל X, זו שעשתה את הטיהור. יום אחד חברה אחרת סיפרה לי שהיא חושבת שאצלה בבית יש “משהו”, ומאחר והיא הכירה את הסיפור, שאלה אם אני יכולה לבקש מX. X אמרה שתחשוב על כך, אבל לא נראתה בטוחה במיוחד.
באותו הלילה היה לי סיוט. הייתי בביתה של X וחייבת לצאת משם, לא הצלחתי להסתלק מהר מספיק וקרו לשתינו דברים נוראים. אחר כך חלמתי שX היא מכשפה צועניה שמתעלמת ממני כשאני מנסה לספר לה את החלום הקודם.
בבוקר המחרת היא שאלה איך ישנתי, ואני מייד סיפרתי לה על החלום. היא התבאסה ואמרה שאלה הרוחות שמנסות להפריד ביננו בגלל שדיברנו על טיהורים. הם משחקים עם הפחדים שלנו, עם הספקות. היא אמרה שזה קרה לה עם חברה אחרת. היא הציעה לעשות לי טיהור. היא עשתה לי שני טיהורים אבל לא הייתה מרוצה מהתוצאה. היא עשתה טיהור לחברתי שבביתה היה משהו ואז שבה ועשתה לי.
כל הזמן הזה עבדתי בקצב אליו לא הייתי רגילה. אנשים רבות התקשרו דרך חברתי, וגם מטופלים שלי התקשרו. הייתי הרוסה מעייפות. כל כך הרוסה שאחרי הטיפולים כשהמטופלים שאלו מה לעשות, לפעמים לא ידעתי מה לומר. הרגשתי שהטיפול היה טוב, אבל שאין לי כח להוסיף עליו מילים. הייתה לי תחושה שהם כבר עושים יותר מדי דברים, ומנסים יותר מדי שיטות, ושכל דבר שאומר להם רק יתן עוד משהו לשכל הפטפטן לטחון. שתי המטופלות האחרונות שלי ביום שישי מסויים היו שתי נשים שחיו בעולם מעושה מאוד, מלאכותי מאוד, מאחורי מסיכות. בסוף הטיפולים הרגשתי דוחה, מזוייפת גם אני, מתחזה למישהי אחרת בתאטרון של מראית עין. א' הזהירה אותי שהקהל שלה שונה מאוד משלי, אבל עד אותו הרגע לא ידעתי למה בדיוק התכוונה או למה זה צריך לשנות לי. פתאום עלה בי ספק חזק לגבי הרצון שלי להמשיך לטפל בהם.
גל של קור הכה את ברצלונה ובמשך כמה ימים הייתה לי הפוגה. נחתי, וחזרתי לעבוד. כמה ימים מאוחר יותר צלצלה X. היא אמרה שהיא מאוד מצטערת אבל שהטיהור לא הצליח, ושעדין יש לי “מלווים”. היא שאלה אם אני רוצה לנסוע איתה לזוג מטהרים שעבדו בעיר סמוכה. אלה היו מרפאים קתוליים, אבל שעשו היטב את המלאכה, והיא הייתה הולכת אליהם במקרה הצורך. בניגוד לרבים אחרים שחושבים שהם עושים טיהורים, אלה לא משאירים עלייך כלום. היא רצתה שאבוא כי ה"מלווים" שלי התעללו בה, והיא רצתה שיסולקו פעם אחת ולתמיד. הסכמתי. האמת היא שלא מאוד התחשק לי ללכת. מבחינתי, אני הרגשתי בסדר גמור בגוף ונפש, קצת עייפה אבל זה נראה לי טבעי. מצד שני, לא יכולתי לתת לטפילים שלי לענות את חברתי.
ביום המיועד התעוררתי במצב רוח רע במיוחד. כבר פעם הלכתי אל המנקים האלה, והם ממש לא מצאו חן בעיני. חשבתי שX הייתה אומרת שמצב רוחי הרע הוא הרוחות השמות מחשבות שליליות בראשי בגלל שהן לא רוצות לעזוב. אבל זה גרם לי להיות במצב רוח עוד יותר רע. החלטתי להחליף את מצב רוחי, והצלחתי. כל הבוקר עבדתי בשמחה.
בערב נסענו לעיר הסמוכה. אחרי צפיה ארוכה הוכנסתי. הגבר ישב על כיסא. האשה אמרה לי להסתכל הצידה ולהגיד בלב “אלוהים שלי, תעזור לי כדי שילכו”. הם עשו מה שעשו ואחר כך אמרו לי שהייתי “עמוסה” מאוד, ושעלי לחזור בעוד עשרה ימים לכל היותר, כדי שלא יצמדו אלי טפילים אחרים בעוד הגוף חלש. הם נתנו לי כרטיס ועליו תפילת הגנה שעלי לומר פעמים רבות ביום.
כשיצאתי מהטיפול עדיין הייתי במצב רוח רע מאוד. התנחמתי ברעיון שמצב הרוח הרע שלי הוא שלי, ולא מחשבה מושתלת של איזה ישות, או שאולי אני עצמי ישות שצריך לסלק. הייתי עייפה מאוד ובקושי הגעתי למיטה הידידותית ביותר שהזדמנה לי באותו הערב.
בבוקר המחרת הצלחתי לבסוף לעמוד על מה שהפריע לי כל כך:
בעולמה של X והמטהרים הקתוליים, אני הייתי כלי משחק בידי כוחות חזקים יותר, שחלקם נטפלים אלי וגורמים לי למחלות סיוטים ומחשבות רעות, ואחרים נותנים לי את הגנתם אם אני מתפללת אליהם. המנקים וחברתי יכולים לראות את הדברים האלה, שהם בלתי נראים לעיני, ולעזור לי לבקש הגנה. היה זה עולם של אימה ופחד, דומה לעולמם של הרופאים האלופטיים (מערבים קונבנציונאליים) בו אין לאדם שום כוח או אפשרות ואפילו אין לו דרך לדעת אם הוא חולה או לא.
מולו עמד עולמם של ט', של מורי, בו בחירתנו החופשית נותנת לנו כח לעצב את העולם, לשנות את גורלינו ולרפא את עצמינו. איננו חסרי אונים ונתונים לחסדי, איננו חיים בפחד.
באותו הרגע הבנתי כמה חשוב להציע למטופלי הסבר למה שקורה להם, ולהציע להם דרך להמשיך בריפוי מעבר לטיפול שאני נותנת להם. ההסבר הזה, הפעולה הזאת, הצמח, התרגיל או מה שלא יהיה, נותן להם עוגן עליו הם יכולים להטיל את כוונתם להרפא. הוא נותן להם כוח נוכח החולי ופותח את הדרך לריפוי העצמי. כמו עשרים הקילומטרים שט' התכוון לצעוד באותו הלילה. זה לא אומר בהכרח שהוא יצעד, עצם כוונתו הנחושה להגיע היא שמביאה אותו למחוז חפצו.
