Miliבדיווח חדשותי על הפרעות אכילה, התברר שיחד עם אנורקסיה ובולימיה, הפרעת האכילה הנפוצה ביותר בספרד היא אובססית מזון בריאות. אנשים הסובלים מהפרעה זו אוכלים רק מזון אורגני, טבעי, ללא כימיקלים. הם מסרבים לאכול בחוץ ולא אוכלים דברים קנויים ומוכנים אלא רק מה שהם מכינים, ופעמים רבות מאבדים קשר עם משפחותיהם בשל סירובם לאכול אוכל נורמלי בבתי הוריהם וקרובים אחרים.
קבוצת תמיכה למשפחות הסובלות נפגשת כל יום חמישי בארבע במקדונלדס השכונתי.
הלילה חלמתי ששדדתי בנק. מכיוון שהזמן הוא אשליה, ידעתי כבר מה קרה ולכן לא הייתי במתח. ידעתי שתופסים אותי בגלל שמישהו במקרה רואה את האקדח. אני לוקחת את האקדח, למרות שהוא לא נחוץ לי – זהו טריק פשוט. אני מפקידה לתוך חשבוני אלפיים יורו שהוצאתי קודם לכן באמצעות מרמה קטנה – ותוקעת אותו בחגורה. ז'אקט הפליס הגדול שעלי מסתיר אותו. אני לא מתוחה. אני יודעת שעומדים לתפוס אותי. אני מנסה להפקיד את הכסף בכספומט ובגלל שאני יודעת שמישהו יראה את האקדח אני מרימה קצת את הז'אקט. הפקיד שאינו עסוק כלל מזמין אותי אל שולחנו ואני נותנת לו את כל הכסף כדי שיפקיד אותו בחשבון. בחלומי, אלפיים יורו זה המון כסף. גם במציאות שלי. אני מוציאה מתוך מעטפה גדולה ולבנה את השטרות הרבים, רבים רבים, והפקיד גם הוא מתפלא כאילו גם בשבילו הסכום הוא סכום עתק. יש שם שטרות של חמש מאות יורו וגם שטרות אחרים בכמויות שלא היו אומרות דברים טובים לגבי יכולותי החשבוניות לולא היה זה חלום.
משהו קורה. הוא מתסכל במסך וקורא לפקידה השנייה. אני לא במתח. אני יודעת איך זה נגמר. הוא קורא לעובד הבנק השלישי, ואחר כך לוחץ על הכפתור הסודי. הרשת נסגרת ואני בפנים. אז אני שמה לב שלא לבשתי תחתונים. זה מין דבר טיפוסי כזה של חלומות, אבל בסוד אני יכולה לגלות לכן שכל הקיץ באסקנדה הסתובבתי בלי, וגם עכשיו אני נוטה לחסוך בשימוש בלבוש תחתון. בשביל מה זה בכלל? בכל מקרה מתאספים סביבי בנקאים, קוראים למישהי חשובה לחזור מנופש בבריכות מיים חמים, והיא מגיעה עם כובע מגונדר. הם יושבים במעגל ואני בינהם. אני רוצה לומר שמה הם עושים כזה סיפור מאלפיים יורו ושזה ממש שטויות בהשוואה למה שגונבים פוליטיקאים בכירים ועשירים. אחר כך פתאום אני נהיית מאוד רעבה בחלום ומתעוררת.
לאספה הראשונה של האורגת אחרי חופשת הקיץ הגיעו שמונה אנשים. נושא השיחה היה "מה אנחנו" או "מה אנחנו עושות" (אולי זה דומה).
קבוצת האורגת היא קבוצה הדואגת למרכז החברתי האורגת. וזה בדיוק מה שאיננו רוצות להיות. ברגעים מסויימים קראנו לעצמינו האסיפה הפוליטית של האורגת, אבל זה לא שינה הרבה. למרות רצוננו המוצהר, יש חוסר שוויון בין הקבוצות המשתמשות באורגת, שמוכנות לבוא ולעשות את שלהן וללכת, לבין הקבוצה שלנו, המרגישה אחריות על המרכז אבל גם רוצה שהוא יתנהל בצורה מסויימת. צורה מסויימת עליה אין הסכמה ביננו, בדרך אגב. הקבוצה נפגשת לאסיפות של ניהול המרכז החברתי, אליהן מגיעים גם נציגים של הקבוצות האחרות (ויושבים בשתיקה.) היא גם קיימה אספות פנימיות מרתקות, וגם אירגנה משהו מדי פעם אבל הבעייה היא שאין לה פעילות משלה. לא ברור לנו לשם מה אנחנו עובדים כל כך קשה לנהל ולתחזק מרכז חברתי בו אנחנו למעשה כמעט לא משתמשים.
קבוצת האורגת היא קבוצה מאוד מוגדרת. היטב אנחנו יודעות מי אנחנו, ומי חסר. בארבע שנות קיומינו כמה אנשים עזבו, ומעט אנשים התצרפו. כרגע, כמחצית מהקבוצה מגיעה רק מדי פעם, כשיש החלטה חשובה או כשיש להן פתאום זמן וחשק.
כשהתחלנו, היה הרבה מה לעשות, וגם הרבה חשק לפתוח ולפתח את המרכז החברתי החדש. אירגנו הרצאות, הקרנו סרטים, שיחות, ארוחות ערב למטרות שונות. אחרי כמה זמן אנשים התעייפו מסוג הפעילות הזה, אך לא הצלחנו 'למלא' את המרכז החברתי בפעילות אחרת. לדעתי, בגלל שבמקום לקבל את מה שבא, קיווינו שיבואו אנשים שיעשו את מה שהיינו עושות אנחנו לו היה לנו עוד זמן.
במהלך החודשים האחרונים נפגשו חברות האורגת ברחוב, בפעילות שכונתית ועירונית. אין ספק שמזהים אותנו, והנוכחות שלנו מורגשת באספות אחרות. במשך השנים בהם אנחנו יחד עבדנו הרבה על דינמיקות קבוצתיות ועל ניהול אספות תוך הקשבה ואמפטיה. בשנים שחלפנו נעשינו חברות טובות, אבל ההבדלים בדרכי העשייה ובתחומי העניין שלנו הלכו ונהיו חשובים יותר, בזמן שכל אחת הלכה והתרכזה במה שמעניין אותה. לפני הקיץ דיברנו על כך שצריך להגיע למצב של שוויון עם קבוצות אחרות המשתמשות במרכז, וגם על כך שממש בא לנו לעשות משהו ביחד, איזה פרוייקט שיהיה של כולנו…
היו כמה הצעות, אבל אף אחת לא הייתה מקובלת על כולנו. בעצם, הם היו כולן הצעות די טובות אבל סותרות. ירדן הציע שנהיה קבוצה שתבחר כל חודשיים משהו ראוי לביקורת בשכונה ותעשה כמה שיחות על הנושא ובסוף תכין פעולה ישירה. בן הציע שכל אחד יארגן ימי עיון או מפגשים בתחום בו הוא כבר ממוקד ושהשאר יעזרו לו. אני הצעתי להמשיך לעשות אסיפות בנושאים כמו מגדר, היררכיה, מבני כח ושליטה בלתי נראים ואולי אפילו לקרוא קצת טקסטים יחד. היו כמה שתיקות ארוכות. בסוף מישהו אמר שאולי אין לנו שום פרוייקט ביחד, ושאין טעם לחפש מתחת לאדמה. לאט לאט הגענו להכרה שהקבוצה מתפרקת. אולי רק כדי לחזור ולהתאחד סביב משהו שיעלה ברגע אחר. ודאי שנמשיך להיות חברות ובנות ברית. מישהי ציינה שלא כולנו נמצאות, וכדאי שנגיד לכולם שזה מה שאנחנו חושבות. אני אמרתי שרוב מי שלא נמצאת כבר הרבה זמן לא נמצאת איתנו, ושאי אפשר להמשיך לדמיין שאנחנו קבוצה של 16 שרק במקרה חצי הופיעו היום לפגישה. השתררה אווירה כבדה.
אבל אני הרגשתי הקלה כי כבר מזמן הייתה לי הרגשה שאנחנו קבוצה של חברות ובנות ברית יותר מאשר קולקטיב, ושהדבר היחיד שאנחנו עושות באופן קולקטיבי הוא למנוע מאנשים אחרות לעשות דברים באורגת. ההתרוקנות של האספה וההתלהבות שעברה למקומות אחרים גרמה לי לחשוב שמוטב לשים דברים על השולחן ולא לחכות לראות מי תהיה האחרונה שתכבה את האור כשהקולקטיב יתמוסס מעצמו. ראיתי קבוצות אחרות מתפרקות וזה היה עסק מאוד מכוער. אבל אנחנו היינו עדינות ומתחשבות ולא סתם יש המון אהבה בקבוצה הזאת. מה שאולי עושה את זה עוד יותר מצער.
מישהי בכתה קצת. היא אמרה שכל כך הרבה זמן אנחנו מחפשות משהו לעשות ביחד, וזה עצוב שאין לנו. מישהי אחרת הציעה ללכת לאט, אם זה באמת הכיוון אין מה למהר, צריך לקחת בחשבון שכבר ארבע שנים אחנו יחד ולפרק את הקבוצה זה עניין רגשי עדין. קבענו להפגש שוב ולהמשיך לדבר. אחר כך צריך גם לראות איך אנחנו מעבירים הלאה את המרכז החברתי לאנשים שיכולות למלא אותו בפרוייקטים. קשה להניח למקום בו השקענו כל כך הרבה ולקוות שימשיך לפרוח בלעדינו. נפרדנו בחיבוקים.
המשך יבוא.
פובלה נאו, השכונה שלנו, שומרת עדיין על המארג החברתי המסורתי שלה וכל שנה בספטמבר נערכות בה מסיבות השכונה. במשך שנה שלמה, מאז המסיבה הקודמת, ועדות המסיבה השונות (אחת לכל רחוב משתתף) תכננו והכינו, הזמינו נגנים ותקלטנים, חשבו על הנושא ועל הקישוט.
האורגת משתתפת בחלל הצעיר, שהוא הכי פחות מקושט. רואים שהתחלנו להתארגן על זה רק לפני חודש. להגנתינו (שלנו ושל שאר קבוצות הצעירים) יאמר שזאת לא הפעילות העיקרית שלנו. בכל זאת אנחנו מארגנים שיעור בריקוד אפריקני ברחוב, וגם הופעה ושיעור בריקודי בוליווד. אחר כך תקליטן בלתי נמנע. גם איכות מערכת ההגברה שלנו לא משהו. אני מתחפפת לחלל אחר ורוקדת עד כלות.
למחרת בבוקר (סליחה, צהריים, אבל בדיוק התעוררתי) האספה של צעירי פובלה נאו לוקחת את המעוניינות לסיור ביקורתי בשכונה. בניינים שנועדו לשימור ורק חזיתם נשמרה, כשמאחורה מקפצץ לו בניין אחר שנראה מודבק ולא קשור. בניינים שיעודם ציוד עירוני ציבורי ובהם פורח מלון ארבעה כוכבים. מפעלים לשימור מהמאה התשע עשרה הופכים ללופטים יוקרתיים, במסגרת שימורם פתחו שער בקיר, חלונות חדשים, וגם חנייה קרקעית שחפרה קומה אחת יותר עמוק מהמותר וגרמה לסדק כבד בבתים שממול. אנחנו מטיילות ברחובות מלאי מפלצות רב קומתיות, זכוכתיות ומכוערות בקנה מידה לא אנושי. בתים קטנים של קומה או שתיים, שתחתיהם הייתה סדנה קטנה, נהרסו כי לא התאימו לאופי הטכנולוגי החדש שהמתכננים העירוניים רצו לתת לשכונה. מצחיק כמה ההגיון הזה מקובל, אומרת לי מישהי, אפילו בין פעילים חברתיים הרבה אנשים חושבים שזאת חוצפה לחיות בבית קטן בעיר, ושאין ברירה אלא לבנות לגובה כי צריך דיור לכולם. אבל אף אחד לא חושב להרוס את הווילות בפדרלבס (האזור העשיר של העיר).
הסיור מסתיים בפלישה קטנה. הגינה העירונית החדשה של פובלהנאו! כולנו נכנסות ומסלקות את העשבים הרעים שממלאים את המגרש הריק השייך לחברת נדל"ן גדולה. כולנו מוזמנות לגנן, ואת התנובה נאכל ביחד. הגינה ממש קרובה לאורגת ואני מקווה להשתתף.
הגינה העירונית היא יזמה של האספה החברתית של פובלהנאו. ממאהל המחאה של פלאסה קטלוניה התקבלה החלטה להתפצל לאספות שכונתיות מקושרות בינהן, אבל שכל אחת תעבוד באופן מקומי. אני לא כל כך מעורבת, אבל הרבה מחברי האורגת מעורבים. אחרי הפלישה אנחנו הולכים לאכול ארוחת צהריים עם חברי האספה החברתית ועם הקואופרטיבות שבשכונה.
ארוחות ברחוב הן חלק מסורתי ממסיבות השכונה. השנה גם אנחנו מתארגנים לאכול ארוחת ערב ברחוב. כמעט בכל רחוב במרכז השכונה יש שולחנות ארוכים והשכנים סועדים יחד.
ואחרי האוכל, עוד ריקודים.
אנחנו יוצאים לרמבלה של פובלה נואו, שם עוברת תהלכה של משאיות מקושטות עם מוסיקה. כל משאית בנושא אחר, עם תחפושות ובלגאנים. בשנה הבאה, אנו מבטיחים, גם לנו תהיה משאית לתהלוכה. אנחנו רוקדים לצד משאית של רקדניות בלט. כרגיל באחוז גבוה מהמשאיות ה"קטע" הוא גברים שמחופשים לנשים וחושבים שהם מה-זה נועזים.
אווירה חגיגית. כולם רוקדים. זוגות מבוגרים מתנועעים יחד במיומנות של עשרות שנים לצד צעירים לצלילי זמר עם אורגנית שעושה גרסאות מזעזעות לשירים שכולנו אוהבים לשנוא. אני עוברת ברחובות השונים לבדוק את ההצע המוסיקלי, האווירה, מאבדת ומוצאת חברים ומכרים. כשכבר ממש כואבות לי הרגליים אני מאושרת להיות כל כך קרובה למיטה שלי. גירסאות דומות של אותם שירים בלתי נמנעים נכנסים דרך החלון אבל לא מפריעים לי להרדם.
אתמול בארוחת הערב שוחחתי עם אננה, היא אמרה לי "את יודעת, אפקט הפלציבו באמת פועל!" היא סיפרה לי על ידיד שלה שנכווה קשות, בבית החולים נתנו לו משכי כאבים אבל זה לא עזר. אבא שלו ביקש שיתנו לו עוד משהו, אבל הרופאים אמרו שאי אפשר לתת יותר כלום. הוא בכה מרוב כאבים. בבקשה, התחנן האב, תנו לו משהו, תנו לו מים עם סוכר. הם נתנו לו מים עם סוכר ואמרו לו שזה משכך כאבים חזק, ובאמת, תוך דקות אחדות שככו כאביו.
מצחיק, כשאנחנו מדברים על אפקט הפציבו (ובעברית, אינבו, כי אין בו מרכיב "פעיל"), נשמע כאילו אנחנו אומרים "איך עבדו עליהם," או "איזה פסיכו-סומטיים, בעצם זה היה סתם בראש שלהם." והרבה פחות אנחנו חושבים "איזה טמבל, סתם לקח תרופות כשהוא יכל להחלים בלי לקחת כלום."
וכמו שאלברו, רופא האליל המקסיקני, אוהב לומר "מכל דבר אפשר לחלות, אפילו מווירוס. וכל דבר יכול לרפא, אפילו כימוטרפייה."
שלום. אתן עוד שם? אצלינו בברצלונה חם. ודביק. האמת היא שחזרתי מזמן. אבל לא בדיוק לכאן. ובטח לא לכתוב. גם עכשיו אני לא בטוחה. מאז מקסיקו אני במין שביתת כתיבה שכזו. מנסה לחיות את החיים בגוף ראשון, ולא כסיפור שאחר כך אספר (מסתכלת על עצמי קוטפת את התאנים הבשלות הראשונות מהעץ ביום האחרון שלי באסקנדה, התאנים המתוקות נדחפות לפה ובמקום הטעם מתפוצצות בי המילים "התאנים המתוקות".)
את חודש אוגוסט בליתי באסקנדה, קהילה קטנה כפרית על צלע הר, עם גן ירק פורח, תרנגולות, סאונה וחברים טובים. כבר הרבה זמן רציתי לנסוע לשם לביקור ארוך, או אפילו לנתח חיים קטן. הקיץ הוא עונה של מותרות באסקנדה. הגן מלא בירקות שנקטפים לכל ארוחה או סתם לחטיף קטן. עגבניות שחורות ומתוקות ועלי בר ופרחים לסלט, ופרי שלא טעמתי מעולם בעל טעם חמוץ מתוק מפליא, שכאן נקרא פיסיליס וליאת טוענת שהוא נקרא בעברית דובדבן יהודי (ירחם השם). רק אתמול חזרתי לעיר וכל העגבניות כאן נראות לי זרות ועויינות. אני לא בטוחה מה הטעם בכל השפע הפלסטי הזה.
דווקא עכשיו, כשנראה שהעיר ברצלונה וגם מקומות רבים אחרים תוססים במחאה ובנסיונות להתארגנות חברתית-פוליטית אחרת, הרבה מהדברים שהכי מעניינים אותי מתחוללים במישור הפנימי. אני משתדלת להקדיש זמן להתבוננות, לריק, ליוגה. במהלך החודש הזה ביליתי שעות ארוכות מול בריכת הברווזים (שפעם, לפני שהם הגיעו, הייתה הבריכה הקטנה והקפואה אליה היינו קופצות אנחנו ביציאה מהבילה מהסאונה).
יש מלים שבעצמם מצחיקות כמו ברווזים. הן עושות לי חשק לכתוב.
הבוקר התעוררתי עם חששות. אני נוסעת למקסיקו לחודשיים, ואין לי שום תכנית. הייתה אמורה לנסוע קבוצה גדולה של תלמידי קורס הריפוי, אך אנשים הלכו ונשרו עד שלבסוף נשארנו רק אני ועוד שניי בחורים. שבעצם לא שמעתי מהם כלום מזה חודשים. אם אתן מכירות משהו ששווה לראות או מישהי ששווה לפגוש, תגידו לי.
בדיוק כשעמתי לארוז את כל חפצי ולצמצם את המקום שתופסת סדנת צעצועי המין שלי, נכנסה בי התלהבות מחודשת, ובמקום לארוז אני דווקא מכינה תבניות חדשות ושופכת סיליקון על ימין ועל שמאל. החלטתי לקחת כמה צעצועים איתי, כדי להחליף או לתת מתנות לילידים. הזמינו אותי לעשות סדנה במקסיקו סיטי, בחנות צעצועי מין לנשים. לפני כמה ימים הסדנה התבטלה. חבל, אני עדין מקווה שאיכשהו היא תצוץ בחזרה. שמנו לעצמינו למטרה להעלות את האתר החדש של פרוייקט צעצועי המין לפני נסיעתי. ולא כך היה. דווקא שותפתי גמרה לעצב אך שלחה לי את החלקים מאוחר מדי. גם פתיחת הקוד של הפרוייקט – קבצי פי.די.אף לכל דורשת, המסבירים כיצד לעשות את הצעצועים – לא מוכנים עדיין. אבל כמעט. נו, מי שחיכתה בסבלנות חמש שנים, תחכה עוד חודשים ספורים בסבלנות…
ביום שני אני נפגשת עם חברה שהיא גם מורה ליוגה, שהציעה לי להכין לי תכנית יוגה אישית (תמורת זעתר שהביאה לי אמי מהארץ). אני בטוחה שכל היוגה שאיני עושה מדי בוקר כאן, פתאום תיעשה לבד כשאהיה במקסיקו, בבקרים ארוכים ובלתי עסוקים. אני גם מכינה לי כמה דפים של תרגילי יוגע לעיניים. שיהיה.
מישהו מכיר פאפי לינוקס? החלטתי לקחת מערכת הפעלה על דיסקון-קיא כדי שאוכל לכתוב שם בעברית. אולי אפילו אכתוב משהו בבלוג.
אני מתלבטת אם לקחת מחברת חדשה, פנקס קטן, או את היומן היפה שלי, הכתוב כדי מחציתו. אני כותבת בהפסקות ארוכות, לפעמים בכלל לא כותבת חודשים, אבל דווקא בנסיעות…
צריך לאזן בית כמות הדברים שאני לוקחת למקרה (או מפחד) שיהיה לי זמן פנוי, לבין כובדם על הגב.
את החפצים החשובים שלי אפנה מהבית. ודאי תבוא מישהי לגור במקומי וצריך להשאיר לה מקום. ומי יודע אם לא יהיה פינוי בחודשיים האלה. זה מצריך מיון. למרבה המזל אחרי כל כך הרבה פינויים, אין לי חפצים מרובים כל כך. אני שונאת למיין, אך בסוף המיון איעשה קלה מאוד, לא קשורה לשום מקום, נוודת.
אני נפרדת מהכל. מהבית שלי ומהאהוב שלי ומהקבוצה שלי. רוצה להשאיר הכל סגור. אולי זה קצת מופרז. חודשיים הרי זה לא כל כך הרבה זמן. ובכל מקרה זה לא שאני חושבת שלא אחזור. פשוט, אני לא בטוחה שמי שתחזור תהיה אני.
כבר הרבה זמן אנחנו מתכננות שיחה בנושא כלכלה עצמית באורגת. הכוונה היא לדבר על האפשרות להרשות כניסת פרוייקטים פוליטיים, שבו בזמן מכסים צרכי הפרנסה. פרוייקט כזה, בשאיפה, הוא פרוייקט המרפאה.
כלכלה היא נושא מסובך, רגיש. השכר על פעילותינו קשור לתחושת ערך, לתחושה שמעריכים את פעילותנו. אנחנו מקשרות בין כסף לתחושה של ביטחון. למרות שאנחנו מאמינים בשיתוף, אנחנו חיים בחברה אינדיוודואלית בה בסופו של חשבון כל אחת לעצמה. אם אין אני לי מי לי. מי ידאג לי בעת זיקנה. מה ישאר לי כשזה יגמר. כסף קשור לתחושת החופש שלנו (אבוי). לאפשרויות הפתוחות או סגורות בפנינו. הוא קשור למעמד חברתי. להשכלה. לאפשרויות בשוק העבודה. הוא קשור למדינה הקפיטליסטית ולמצבה, שמשפיע על מצבינו. רצינו לדבר על הנושא בלי לחץ, בלי לקבל החלטה.
אספות המרכז החברתי מתחלקות לארבעה סוגים. אחת לחודש נערכת אסיפת ניהול של המרכז החברתי, פעילויות, משימות, בעיות, בקשות שימוש בחלל. שאר האספות מתחלקות לתאורטיות, פוליטיות ומעשיות. האספות התאורטיות מוגדרות כמפגש לדיון פתוח בלא מסקנות לגבי נושא שמעניין את חברי הקבוצה. הפוליטיות הן דיונים לקביעת מדיניות המרכז החברתי, למשל בנושא צמחונות או כלכלה, והן מחייבות. המעשיות נועדו ללמוד לעשות משהו, למשל, קורס חשמל בסיסי.
אתמול נערכה אסיפה תאורטית בנושא כלכלה עצמית ב'אורגת'. מאחר ואת האספה נוהגים להכין אנשים שהנושא חשוב להן, הכנתי אותה אני עם מינה, שמתנגדת מכל וכל לכניסה של פרוייקטים מסוג זה למרכז החברתי. תהליך ההכנה היה מרתק. נפגשנו מספר פעמים והעמקנו אשה לתוך דעת רעותה, ניתחנו קשיים ריגשיים ותוצאות אפשריות. בסוף כתבנו שני טקסטים קצרים המציגים את שתי הדעות.
אבל לפני כן, כמה מילים על כלכלה וכסף בתרבות המרכזים הפלושים של ברצלונה:
בברצלונה תרבות התנועות לשינוי חברתי היא תרבות של חינמיות. אנשים עושות מתוך אהבת העשייה ומתוך מחוייבות פוליטית, וצרכים כספיים קולקטיביים (עורכי דין, חומרים לתחזוקה, חומרים למסעות הסברה וכו') מכוסים על פי רוב באמצעות מסיבות או ארועים בהם אנו פותחות את הבר או עושות אוכל.
אני מרגישה שלא בנח עם דרך המימון הזאת, בגלל שאני מאמינה שהיא מעודדת צריכת אלכוהול במסווה של תמיכה בפרוייקטים ובקבוצות פוליטיות, והופכת את מקומותינו לחללים מועדים להטרדות, בהם היחסים הם בתיווך אלכוהול. פעמים רבות ניסינו לחשוב על דרכים אחרות למימון, אבל קשה מאוד לצאת מהדרך המקובלת. היא קלה יותר לנו ומובנת יותר לשאר הקהילה. ובסופו של דבר פתיחת הבר מלווה את הפעילות הרגילה שלנו, הרצאות, הופעות, מפגשים וכו', ועל כן היא האופציה הטבעית להשגת הכסף המועט שאנחנו צריכים. כל דרך אחרת תצריך השקעה של זמן ועבודה, וגם ככה, בין החיים הפרטיים, העבודה, והמעורבות הפוליטית למי יש זמן לעוד פרוייקט?
בתרבות הפעילים בברצלונה לגיטימי לבקש כסף עבור חומרים, אך לא כסף עבור עבודה. ההנחה היא שיש כאן מין חליפין מובלע, בו את עושה למען הקהילה, והקהילה עושה למענך ברגע אחר. החומרים באים מין העולם הקפיטליסטי ועל כן אין ברירה.
כשק' ואני התחלנו את פרוייקט צעצועי המין, היינו שתינו במצב כלכלי רעוע, ונראה לנו מגוחך שהפרוייקט יוכל לקנות לעצמו חומרים משובחים וכלי עבודה, אך אנחנו לא נוכל לשתות קפה לפני הסדנה כי אין לנו גרוש על התחת. החלטנו לכלול את עצמינו בתוך הפרוייקט. כדי שהפרוייקט יפעל אנחנו צריכות חומרים, כלי עבודה, וזמן שלנו. למרות שאנחנו לא מסתירות את העובדה הזאת ותמיד מציינות במובהק שעלות הסדנאות היא לא רק לכיסוי החומרים אלא גם בשבילנו, הרבה פעמים אני מוצאת שבפרסומים על הסדנה כתוב X יורו (עלות החומרים). כאילו שמתוך היורו הספורים האלה יכולנו ק' ואני לעשות את הבוחטה שלנו. הכסף שאנו מרוויחות בסדנאות מאפשר לנו לעבוד פחות, ועל כן להקדיש זמן רב יותר לפרוייקט צעצועי המין ולפרוייקטים אחרים. הכלכלה העצמית נראית לי כדרך הברורה לשלב פעילות פוליטית ולקיים את עצמי. למרות שגם אני איני בטוחה שה'אורגת' הוא המקום ההולם לפרוייקטים מסוג זה, כך ניסחתי את דעתי.
בעשייה הפוליטית שלנו, אנו שואפות ליצור שינוי במציאות הקיימת, ישנו מתח מתמיד בין מה שאנו רוצים לשנות, לבין מה שאנו משאירים (בנתיים) כפי שהוא, בין אי קבלת ה"ככה זה", לבין התעקשות נוקשה על "הדרך הנכונה" שאליה אי אפשר להגיע. בכל דרך שנבחר יש נקודות של אוטופיה ומציאות, פשרות וחלומות, תאוריה ומעשה.
ומשאמרתי את כל זה,
אני מעוניינת לפתוח את האפשרות לקיים פרוייקטים בני קיימא ב'אורגת'. פרוייקטים בני קיימא הם מבחינתי פרוייקטים שבתוך פעילותם כלול מקור מימון שמגיע כתשלום על שרות, לא דרך מימון חיצוני על ידי התרמות או מכירת משקאות בבר. ושרואה צורך לשלם לאנשים המקדושות מזמנן לפרוייקט, כדי לשחרר אותן מהצורך למצוא פרנסה אחרת, מין הסתם בתוך המערכת הקפיטליסטית.
אני מאמינה שפרוייקטים מסוג זה:
- יוצרים תשתית של שרותים חלופיים אשר עם הזמן תוכל להחליף את המדינה
- שואפים ליצירת כלכלה אלטרנטיבית, בה נוכל לקיים מערכת חליפין או מטבע חלופי מקומי.
- מאפשרים לאנשים לעשות פעילות פוליטית כפעילות העיקרית שלהם, ולא כתחביב לשעות הפנאי.
- מהווים מקור מימון למרכז החברתי בלי לשכר ובלי למסור כסף לחברות קפיטליסטיות (יצרנית הבירה)
- מאפשרת לאנשים שעובדים בשכר להשקיע את כספם בפרוייקטים בהם הם מאמינים ובו בזמן למלא צרכים אמיתיים שלהם, לא רק לשים כסף מתוך סולידריות.
- הצריכה הישירה, ללא תיווך, והסרת עול שכ"ד, מאפשרת להוזיל וכך להציע את השרות לאנשים שלא היה בהשג ידם.
- פרוייקטים מסוג זה מושכים אנשים מסוג אחר, שאינם בהכרח מעורבים פוליטית, אל המרכז החברתי, ובכך מקרבים אנשים נוספים אל שאר הפעילויות של המרכז ושל עולם התנועות לשינוי חברתי.
- במובנים אלה, הקהילה בעצם מסבסדת את השרות לטובת הכלל.
נקודות המציאות שלי הן:
- אנחנו זקוקות לכסף כדי להתקיים, וכך גם הפרוייקטים שלנו.
- עצם העובדה ששרות ניתן בתשלום, מעבר לכך שהיא מאפשרת לך זמן, גם מחייבת אותך לרצינות ולמקצועיות (לצערי)
- וגם לצערי, התשלום גורם לנו להעריך את הדבר שעבורו שילמנו.
מבחינתי, הן רגשית והן שכלית, לא נראית לי האפשרות לעשות פעילויות או להציע שרותים לכלכלתם העצמית של אנשים ב'אורגת'.
כלומר, אינני מתנגדת באופן עקרוני לכלכה העצמית, אבל יש לי ספקות האם המקום הנכון לעשות זאת הוא במרכז חברתי פלוש ובאירגון עצמי כמו ה'אורגת', או לפחות ה'אורגת' כפי שאני רואה אותה בעיני רוחי מיום הקמתה.
מוטב שאנשים הרוצות / יכולות להציע שרותים או פעילויות לכלכלת עצמם יתארגנו ויפלשו או יקיימו חלל המוקדש למטרה זו, שברור מלכתחילה שהכלכלה בו משותפת.
קשה לי לדמיין את הכלכלה העצמית כמו מקרה מיוחד ב'אורגת'. מבחינתי זה הכל או לא כלום. אם מחליטים להרשות כלכלה עצמית, זה צריך להיות מלווה בתהליך שינוי אירגוני ומבני במרכז. מתוך ראית עולם זו, הסיבות העיקריות בשלן אני מתנגדת הן:
הפרטה של פירות המאמץ הקיבוצי
שכן המאמצים והסיכונים שבפלישה הם מתחילת הדרך קיבוציים, כמו גם תחזוקת המרכז החברתי. כלומר התשתית שמאפשרת את הכלכלה העצמי מתקיימת הודות למאמץ הקיבוצי, שפועל מתוך מסיבות אידאולוגיות, או מרצונו החופשי. מבחינתי, זו אחת מנקודות המפתח של מרכז חברתי.
אבל השרותים והרווח אינם קיבוציים. ואמנם שהשרותים יכולים להיות זולים יותר, שכן אין צורך לשלם שכירות, אבל המקום מתוחזק באופן קיבוצי.
איך להחליט על מה משלמים ועל מה לא?
האם אנו משלמים רק מה שבאמת נחוץ כדי שהמרכז ימשיך לתפקד? ומדוע צריך לשלם שרותים אחרים? האם אלה שרותים המוצעים גם במקומות אחרים? על איזה סוג יכולות צריך לשלם?
לא מדובר בחלופה אמיתית
כלכלה עצמית אינה חלופה כלכלית אמיתית, לא בתוך ה'אורגת' ולא מחוצה לה. שכן הנחת היסוד היא שיש אנשים שמשיגים כסף בתוך המערכת הקפיטליסטית וכסף זה מתגלגל לשרותים המוצעים במרכז. כך שלא מדובר ביצאה מחוץ למעגל הקפיטליזם והכסף. אפשר לראות את הכלכלה העצמית כסוג של פרזיטיות בתוך מערכת גדולה יותר, אבל לא כחלופה אמיתית או כללית. כלומר, בלי קפיטליזם אין כלכלה עצמית, שכן הכלכלה העצמית תלויה בכספית שבאים מהמערכת.
מאחר שזו לא אפשרות שאפשר להכליל, וגם לא אפשרות שיוצאת מהמעגל הקפיטליסטי, לגבי זו חלופה פרטית במקרה הטוב. בתוך ה'אורגת', זה יצור חוסר שיוויון ולא ברור מדוע יש לשלם על מאמצים מסויימים ועל אחרים לא צריך.
מרכז באירגון עצמי
אמנם אנחנו זקוקות לכסף, אבל נראה לי ישר יותר להודות שאיננו יכולות כרגע לצאת ממעגל הכלכלה הקפיטליסטית. מבחינתי זה בסדר שיהיה כסף במרכז כל עוד הכסף הושג במאמץ קיבוצים (למרות שלכולנו יש עליות ומורדות במעורבות שלנו במרכז), העובדה שהעבודה נעשית יחד, או למטרות פוליטיות עליהן החלטנו יחד נותנת לזה משמעות. בגלל שאנחנו עושות מתוך רצון, בלי לבקש תמורה ובלי לכמת. אחרת, מבחינתי אין משמעות להיות המרכז באירגון עצמי.
בחלל פלוש כמו ה'אורגת' אני מעדיפה לתת קדימות לפרוייקטים קיבוציים ולהשגת כספים עבור סוג כזה של פרוייקטים או בעיות. למרות שאני חושבת שאפשר להשתמש בחלל גם להשגת כספים לצרכים פרטיים (שזו דרך לעשות קולקטיביזציה לבעיות הפרטיות) אני רואה את זה כמנגון לשימוש נקודתי ולפתרון בעיה מסויימת, לא לפיתרון בעית הפרנסה..
ואם חלק מהכסף שמגיע מכלכלה עצמית הולך למרכז החברתי עצמו, הרי שזה כאילו אנחנו מבקשים כסף על השימוש במרכז.
לסיכום, איני רואה את נושא הכלכלה העצמית כמקרה מיוחד, אלא שלדעתי צריך להיות מקום לכלכלה עצמית מתחילתו פועל לפי הגיון אחר, ולא מתוך הרצון וההשקעה של מי שעובד בלי לצפות לתמורה.
***
(נגמר לי הכח באמצע הרשימה הארוכה הזאת, כך שאם נפלו בה שגיאות או היא ממש לא מוקפדת, סליחה. מזל שזה בלוג. אתקן אחר כך. הולכת לשיעור סווינג)
מזמן לזמן, קורע את מעטפת השתיקה מקרה של הטרדה מינית בקהילת הפעילים בברצלונה, והופך לרגע למרכז תשומת הלב. העובדה שהתחייבנו כולנו לנהוג לפי עקרונות של שיוויון היא שאיפה, ולפעמים אפילו לא זה, לפעמים זו פשוט סיסמה. לא זו בלבד שאנחנו חיים בתוך מערכות היררכיות של דיכוי, אלא שהמערכות האלה חיות בתוכינו. יש להאבק בהן בכל מקום, עד לשכבות הפנימיות ביותר שלנו.
כשהמקרים האלה מגיעים אל פני השטח, על פי רוב אנחנו מוצאות, ומוצאים, שאיננו ערוכים להתמודד איתם. הניסיון להתמודד איתם פרק הרבה קבוצות שנקרעו בין הגרסאות השונות של הצדדים, וכרעו תחת העומס הרגשי. בעקבות נסיון שכזה, קבוצת תמיכה של מוטרדת אחת יצאה בקריאה לקבוצות אחרות להפגש ולדון בנושא לעומקו. הקבוצה הציעה ארבעה נושאים לדיון, וכתבה חוברת שתשמש כמדריך. לכל נושא תוקדש פגישה אחת. כל קבוצה התחייבה לערוך דיון פנימי בנושא, ולהביא את המסקנות לדיון הכללי.
ב'אורגת' נפגשת אחת לשבוע קבוצת הגנה עצמית פמינסטית (נשים בלבד), בה חברות כמה מחברות ה'אורגת'. הן הציעו לקבוצת ה'אורגת' להשתתף כאחת הקבוצות בימי הדיון. הרבה מאיתנו חשבו שזה רעיון מצויין. כבר מזמן אנחנו מרגישות שחשוב לדבר על הטרדות, כדי למנוע, במידת האפשר, מקרים כאלה, או לפחות לדעת על מה אנחנו מדברות ולהסכים על כמה עקרונות בסיסיים. ניהלנו כמה שיחות בנושא אבל תמיד הייתה הרגשה שאנחנו לא מגיעות עד עומקו. למרבה המזל עדיין לא נאלצנו להתמודד עם מקרה מסוג זה ב'אורגת', אבל בהחלט נאלצנו לנקוט עמדה. למשל כשבדיון רב משתתפים בנושא מגדר הצביע בחור והצהיר על עצמו שהוא הטריד מינית את בת זוגו. היו אנשים שחשבו שהוא נהג באומץ ושיש לברך על יושרו. אבל רבות מהמשתתפות בארוע ביקשו שהוא יסולק ופנו אלינו בתור המארחות. לא היה לנו מידע וגם לא זמן או רצון "לשפוט" את הארועים שהזכיר, או את התהליך שהוא עבר לאחר מכן, ונוצר דיון מלוהט האם לסלק או לא לסלק אותו. בסופו של דבר ביקשנו ממנו באדיבות שילך, בגלל שהוא גורם למשתתפות רבות להרגיש שלא בנוח. היו אנשים שהרגישו שנעשה לו עוול, ואילו אחרות (ואני בינהן), שהרגישו שאפילו במקרה שנעשה כאן עוול, אנחנו מעדיפות לקחת את הצד הנשי שמזה דורות נעשה לו עוול, ולהחמיר עם הצד הגברי שנהנה מזכות יתר.
(בכל מקרה) החלטנו להקדיש אסיפה אחת לחודש לנושא ההטרדות, והתחלנו לעבוד. הנושא הראשון היה 'איזה מין יחסים יש ביננו' דיברנו על גבולות, מה המשמעות שלהם והאם הם יכולים להשתנות. האם יש זכות ללחוץ של מישהו-י לשנות את גבולותיו. מה קורה במקרה של שכרות או נטילת סמים. האם 'לא' צריך להיות מילולי. האם העובדה שהתמזמזת עם מישהי-ו במסיבה אומרת בהכרח שתשכבו. וכו'. הדיון היה מעניין אך הזמן היה קצר והמלאכה מרובה מדי. מתחילת האסיפה שתי הנשים שהכינו ו'ניווטו' אותה הדגישו באוזנינו שאין זמן וצריך להתקדם מהר אם ברצוננו להספיק. היה קר באורגת. אחרי שעתיים וחצי כבר היינו מותשות. התלבטנו אם לקבוע ליום אחר, לבקש עוד זמן לכל נושא, או פשוט להתקדם בקצב שלנו. במקום להספיק עוד כמה שאלות, החלטנו לעצור ולדבר למשך כמה דקות על איך הרגשנו בדיון. (באורגת, בסוף כל אסיפה אנחנו עוצרים ונותנים זמן לכל מי שרוצה להגיד איך היא הרגישה בדיון, ומה קרה לה מבחינה רגשית במהלכו).
שחר אמרה 'אני מצטערת אם נהגתי בצורה קצת תוקפנית. כפי שאמרתי בתחילת הדיון, אני לא מרגישה שכאן ה'מקום הבטוח' שלי. אולי לכן התגובות שלי היו קצת קיצוניות ולא כל כך סובלניות.'
חוני אמר שהנושא היה לו מסובך, ושכמה מהשאלות שבתחילה נראו הכי ברורות מאליו אחר כך היו לו הכי פחות חד וחלקות.
אמרתי 'אתם יודעות שהרבה זמן אני מחכה לדון בנושא הזה, ושלדעתי הוא בעל חשיבות עליונה. אבל היתה לי תחושה שהעיסוק שלנו היה קצת שטחי, ואולי מהיר מדי. אולי אני ציפיתי למשהו אחר'
אחת המנווטות אמרה, 'האמת היא שאני חשבתי שאת העבודה הרצינית שלי אני אעשה עם קבוצת הנשים, בסוף שבוע מחוץ לעיר. אני לא מרגישה בטוחה ושלווה מספיק כדי לדבר כאן על דברים כאלה. הנחתי שכל מי שזה באמת מעניין אותה תעשה (יעשה) עבודה רצינית במקום אחר. אני מצטערת.'
הלכתי הביתה והמשכתי לחשוב. שחר לא הרגישה שהאסיפה היא מקום בטוח. מירי חשבה שאת העבודה הרצינית תעשה בקבוצה נשית בלבד. אני מבינה אותן. אלו נושאים שקשה לדבר עליהם. אבל אם אפילו ברמה התאורטית איננו מסוגות לדבר על הטרדות בקבוצה המעורבת של האורגת, מה יקרה כשנאלץ להתמודד עם ארוע?
לעיתים תכופות במקרים של הטרדה הקבוצה שבתוכה התרחש הארוע היא מעורבת, המוטרדת אוספת לעצמה קבוצת תמיכה המורכבת מנשים בלבד. קבוצת התמיכה הזאת, וקבוצות פמיניסטיות אחרות, מפעילות לחץ על הקבוצה המעורבת שאינה 'עומדת בציפיות' מבחינת התהליך שהיא עוברת לפתרון הבעיה. אבל האם העובדה שהנשים מעדיפות לעשות את ה'עבודה הרצינית' בינן לבין עצמן לא מנציחה את המצב הזה, בו הן הרבה יותר ערוכות מהקבוצה המעורבת להתמודד עם ההטרדה? לאור העובדה שאנחנו החלטנו לחיות ולעבוד בחללים מעורבים, האם לא כדאי שנשים את נושאי המגדר בעדיפות ראשונה דווקא בחללים שאינם מוגדרים על ידי מגדר, כדי לשהם ילכו ויהפכו לחללים בטוחים, או לפחות חללים שערוכים להתמודד עם הטרדות?
ובן אמר, 'מבחינתי, צריך להסתכל על זה בצורה לגמרי אחרת. אין לי עניין להתעסק דווקא בהטרדות מיניות, אלא בדקונסטרוקציה של תפקידי המגדר והמבנים הפטריארכלים בתוך כל אחת ואחד מאיתנו, שהם הגורם להטרדות.'
