מה קרה למילי?

הגעתי לארץ ביולי ואני עדיין כאן, הביקור הארוך ביותר שלי מזה עשרים שנה. מאז, בעצם, שעברתי מניו יורק לברצלונה. הגעתי חולה ועייפה, היה לי חורף קשה במהלכו הקהילה הקטנטנה של דירת השותפות בה התגוררתי, עם שתי חברות טובות, הפכה למקום מסוייט בו התמודדתי עם שתי אוייבות. ניסיתי להיות חזקה ועד שהחלטתי לותר על הנסיון ולברוח כשזנבי בין רגלי כבר הייתי ממוטטת נפשית ופיזית. חוויה לא נעימה. עכשיו אני שוב בטוב, תודה. לא על הז רציתי לספר.

לפני בואי ניסיתי לארגן סדנה לשיפור הראיה, שבסופו של דבר הפכה לכמה תלמידי שיעורים פרטיים. אחד מהם נכנס ואמר, סוף סוף אני פוגש אותך, מילי דיוויס.

האמת היא שידעתי מאיזה הקשר הוא, ויכולתי לצפות, זו גם לא הפעם הראשונה שזה קורה לי. אבל לא ציפיתי. גם לא רציתי להעביר את השיעור בדיבורים עליה (עלי?) ומהר מאוד עברנו לשיפור ראיה. אחרי השיעור היו לו כמה דקות ובדיוק כשהתחלנו לדבר צלצל פעמון הדלת והתלמיד הבא שלי הקדים בחמש עשרה דקות כך שלא הספקנו.

אבל סקרנותי כבר התעוררה. מי זאת בכלל המילי דיוויס הזאת, ומה קרה לה? האם התפכחה מאשליותיה בקשר לאפשרות לעולם אחר? לקהילה בת קיימא? האם הפכה לגורו ניו אייג׳ אגוצנטרית? האם התעוררה קצת מאוחר מדי וגילתה שאין לה כלום? האם עכשיו, בשארית כוחותיה, היא תנסה לתפוס את הרכבת האחרונה לבורגנות, קצת מבוגרת מכדי להצליח? ומה קרה עם השאר, החבר׳ה של הבתים הפלושים? איך הם מגיעים לסוף החודש?

אין לי בעצם תשובות לשאלות האלו. או כל כך הרבה תשובות שונות, תלוי ביום ובמצב הרוח. בעצם מעולם לא התכוונתי להיות אטקיביסטית או פולשת. הייתי ממדוכאי הקפיטליזם. שנאתי אותו אך לא חשבתי שיש מה לעשות. בברצלונה התגלגלתי במקרה לעולם הזה, דרך אנשים שהכרתי. האנרגיה שלהן סחפה אותי. פתאום הכל נראה אפשרי. הם נשמעו כל כך משוכנעים. עדין התנדנדתי זמן מסויים. הצטרפתי לקבוצה שעשתה לוחמת גרילה תקשורתית ולא היה לי אף רעיון וגם קשה היה לי לדעת מה אני חושבת על הרעיונות שלהם. ממש במקרה פלשתי. ושם גיליתי שאני מאושרת. שאני אוהבת את החיים בקהילה. עדין הייתי שותקת באספות. או ממציאה משהו לומר כדי לא להיראות מיותרת. התחלתי לכתוב את הבלוג כי רציתי לכתוב על מה שקורה בבית בלי שאף אחד יוכל לקרוא (עברית השפה הסודית שלי).

כשפינו את הבית והקבוצה הראשונה התפרקה ידעתי שאני רוצה להמשיך לחיות בקהילה, אבל לא היה עם מי. יחד עם שארית קטנה מקבוצת הבית התעקשנו למצוא מקום אחר ופלשנו ופונינו כמה פעמים (יכול להיות שאני השיאנית בפלישה חוזרת לאותו המקום, פוניתי ופלשתי חזרה לשלושה מקומות שונים) וגרנו במקומות ממש משונים עד שהבנתי שהקבוצה פשוט לא מתפקדת. בלילה גשום במיוחד נכנסתי לֿ׳אורגת׳ ונתתי להם להזמין אותי להישאר לישון. אחרי כשבוע שאלו אותי ׳את מתכננת להישאר לגור כאן׳, ונשארתי.

גם הקהילה של האורגת התפזרה, אנשים התחלפו, כשהיחסים בבית התקלקלו הסתלקתי. החברים הקרובים שלי כבר עזבו, או היו שקועים בעולמם. במשך שנתיים הסתובבתי בין מקומות ובתים פלושים ושכורים ופנויים-לרגע וגרתי והתארחתי קצת פה וקצת שם. הסוף היה מתיש והיו הרבה ימים בהם הגיע סוף היום ועדין לא ידעתי איפה אני ישנה. פעם הלכתי לאיזו מסיבה והיו שם פולשים צעירים, פתאום הסתבר לי שאני איזו פולשת מיתולוגית. כשאמרתי שאני עכשיו מחפשת מקום בשכירות, שברתי את ליבם. בסופו של דבר התחלתי לחפש דירה עם שתי החברות איתן גרתי במשך שלוש וחצי שנים. דווקא נדמה היה לי שפתרנו את הבעיות שלנו ושהיינו ברגע ממש טוב, כשהתפך עלי הכל.

עכשיו בא לי לגור לבד. הלוואי והייתי יכולה להרשות לעצמי. אולי זה מה שאני מתכננת לעשות. לנסות להרוויח כסף ולהקדיש אותו למגורים. למרבה מזלי אני אוהבת את העבודה שלי. מורה לשיפור ראיה. למרות שאני יותר אוהבת להסתובב ולעבוד מעט. בינואר יצא לי ספר מאוייר שמלמד שיפור ראיה ואני רוצה לקדם אותו ושהוא יקדם אותי. לאן, בעצם, אפשר להתקדם?

אז מה בעצם קרה למילי דיוויס? מי היא הייתה? אולי אפילו אפנה את השאלה אליכם, אם עקבתן אחרי הבלוג בזמנו – מי היא הייתה בשבילכן? האם היו לה אידאלים שרצתה להגשים ותקוות, או שהייתה פשוט עדה לתנועה חיונית שסחפה אותה? האם אפשר לומר שהנסיון הצליח או נכשל? התיש? אולי אפילו אפנה את השאלה אליכם, אם מישהו עוד קוראת את הבלוג הזה. מה קורה איתכן? איך השתניתם? חושבים משהו מעניין על מה שעשיתם ולאן שזה הוביל?

מודעות פרסומת

האשליה המערבית באשר לטבע האנושות

אבא שלי, שלמרבה המזל לא קורא את הבלוג, חושב שטבע האדם המהותי ובלתי ניתן לשינוי הוא תחרותי ואינדיווידואליסטי. כל אחד דואג לעצמו.
אני מקווה שלא.
אין ספק, לכל הפחות, שזה ממש נראה כך.
הראיות נגד העיקריות שלי באות מספרי מדע בדיוני. אולי זה לא ממש משכנע.
המציאות, כפי שאמר מישהו פעם, היא לא ממש מקום נחמד, אבל היא המקום היחיד שפתוח בשעה הזאת.
אבל הספר עליו רציתי לספר לך הוא ספר של האתנרופולוג (וחכמולוג) מרשל סלינס

 The Western illusion of human nature/ Marshall Sahlins

הספר מדבר על הרעיון המערבי שהאדם הוא אגואיסט וחמדן מטבעו, ושאם לא יהיה שלטון חוק וסדר, תהיה אנרכיה, שזה עוד יותר גרוע כי אנשים יתפרעו לגמרי, ירצחו, ישדדו ויבזזו.
שני אידאלים מתחרים על השלטון – מנהיג חזק שיגן על האינטרסים שלנו, ומערכת שיוויונית שתיצג את כולם. לכאוריה, הרעיונות האלה הפוכים: היררכיה ושוויון. סלינס מצביע על כך שגם המערכת ההיררכית – מלך חזק שימשול בנתיניו, וגם המערכת השיוויונית – זכויות וחובות שווים לכל שמתאזנים לאינטרס הציבורי – באים לרסן את טבע האדם, ובגלל התפיסה שכזה הוא טבע האדם ואין דרך לשנותו, אנחנו מעדיפים שלטון מושחת ובעייתי על כל אפשרות אחרת. אדם לאדם, זאב. הטבע הוא פרוע ובני אדם הם לא חיות. אבל כדי שיהיו לא-חיות, צריך לתרבת אותם. תינוקות נולדים אגואיסטים וצריך לעשות מהם בני אדם.

סלינס טוען שהחלוקה לטבע ותרבות היא מערבית, ושתרבויות אחרות לא חושבות שיש טבע שמצריך תירבות. בתרבויות אחרות האדם אינו פרט שמנסה למקסם את רווחיו, אלא חלק מרשת של שיכות ויחסות עם אחרים ואחרות.

מאוד ממליצה על הספר. הנה הוא כאן בפי.די.אף תקראו ותגידו לי מה חשבתם. (ספר קצר, קצת דחוס)

 

 

 

שיפור ראיה באופן טבעי

הי, אני כותבת כאן בשם אורית, האישיות השנייה שלי – https://oritbatesmethod.wordpress.com
בסוף דצמבר ותחילת ינואר אהיה בארץ, ואערוך קורס לשיפור הראיה:
*
קורס בסיסי לשיפור הראיה בשיטת בייסט, יום שישי ה-4 לינואר
קוצר ראיה, רוחק ראיה, אסטיגמטיזם, זוקן ראיה ופזילה 
מרכז תל אביב, מ 9 ועד 13.
בקורס אלמד את עקרונות שיטת ביטס ודרכים לתרגל בחיי היום יום. אסביר על השימוש הנכון במשקפיים והבעיות שנוצרות משימוש יתר. נחווה ונתרגל הרגלי ראיה נכונים שמאפשרים לעין לחזור למצב תקין ולשפר את הראיה.
הקורס מתאים לכל בעיות הראיה ונותן כלים להמשיך ולשפר את הראיה בעצמך.
מחיר הקורס 300 ש״ח, 260 בהרשמה מוקדמת (עד ה-18 בדצמבר).
מקומות מוגבלים
*
כמו כן, הייתי רוצה להציע למשתתפי סדנאות קודמות מפגש רענון והבהרות בו נחזור על העקרונות, נתרגל, ונדבר על התקדמות התהליך ונפתור ספקות שאולי עלו בדרך.
המפגש יהיה בן שעתיים ואשמח לתאם את זמן שיהיה נח למעוניינות.
*
במידה ותהיה התעניינות, אציע גם קורס ספציפי לזוקן ראיה. (החלשות הראיה מקרוב הקשורה לגיל).
*
כרגיל, אני פתוחה להצעות, אם מתארגנת קבוצה במקום אחר אשמח לנסוע ולהעביר קורס, ויש גם אפשרות ליעוץ טלפוני או שיעורים פרטיים.
*
אפשר לכתוב לי, לorit.kruglanski()gmail.com
מספר הטלפון שלי בארץ יהיה זמין מה-20 לדצמבר.
orit violeta 1

מד״ב פמיניסטי ועתיד האנושות ב׳

טוב, אף אחת לא אמרה כלום אז אני מניחה שקראתן את הסיפור ואתן בשוק. האמת, אני מבינה אתכן. סיפור די מדהים. ועכשיו, לספויילר (אם לא קראת עכשיו הרגע לנטוש את הפוסט הזה ולחזור לקודם, שם מופיע הסיפור).

הסיפור של טיפטרי בנוי כמו herland, של Charlotte Perkins Gilman. רומן פמיניסטי אוטופי מתחילת המאה ה20, בו שלושה גברים מגיעים לארץ נידחת ומוצאים שם חברה שנותקה משאר האנושות ובה נשים בלבד. הנשים, כמובן, בנו חברה מדהימה: שוויונית, לא אלימה, ספורטיבית, מדעית, נקיה ומסודרת. הגברים בherland הם שלושה: הגיבור, שהוא סוציולוג ואדם נאור שרואה את חברת הנשים ומתבייש בשם העולם שלנו, גבר-גבר, שמודד נשים על פי ׳שווה׳ או ׳לא שווה׳ וממש לא מסתדר בארץ הנשים, וסוג אחר של שוביניסט, שהוא מעריץ הנשים, שגם בסופו של דבר לא ממש מסתדר שם. (קראתי לפני הרבה זמן אז יכול להיות שאני קצת מסלפת). הספר הוא בעיקר נאיבי ולא ממש מעניין, רגע השיא שלו מבחינתי היה כשהגיבור מנסה להסביר לבחורה על הדת הנוצרית וזה הכל נשמע לה ממש קשקושים חסרי שחר, חוץ מלידת הבתולין של ישו שנשמעת לה מאה אחוז הגיונית, שכן הדרך בה מתרבות הנשים בארץ הנשים היא בלידת בתולין. מכל מקום, herland לא ממש שווה קריאה אלא מסיבות היסטוריות, ולזכותה של Charlotte Perkins Gilman ככותבת כדאי יותר לקרוא את Yellow Wall Paper, סיפור חזק מאוד על דיכאון או שיגעון שאחרי לידה.

אבל בחזרה לטיפטרי – בסיפור houston houston, do you read? שלושה אסטרונאוטים שיוצאים למשימה אובדים בחלל ומצילה אותם חללית שבה נשים בלבד. הספינה איטית, אקולוגית, וקלה לתפעול. הגברים, בדומה לספרה של Charlotte Perkins Gilman, הם שלושה. לורימר, המספר, מדען חנון שמרגיש שכל חייו דוכא על ידי גברי אלפא, ושני אלפא. במהלך הסיפור מסתבר שכל הגברים נעלמו במגפה, ושהעולם כיום מורכב רק מנשים שהן שיכפול גנטי של 11000 הנשים ששרדו. המספר מבין שהנשים סיממו אותם כדי לתהות על טיבם, כדי להחליט מה לעשות איתם. גבר אלפא אחד חושב שהוא יהיה המלך, וכל הנשים יבואו מכל מקום כדי ללקק לו את הזין. ומצד שני מבין פתאום שאפילו אם הוא יהיה המלך, אין לזה משמעות מבחינתו אם אין ׳חברה׳ להשוויץ בפניהם. הוא מנסה לאנוס את אחת הנשים, למרות שהיא מכוערת בעיניו, כי הוא לא יכול להעלות בדעתו שהיא לא מתה לזיון מגבר. הגבר השני חושב שנשים ללא גברים הן כבשים אובדות, ושהוא יראה להן את הדרך, ישליט סדר, שזו המשימה שלו מאלוהים. הנשים משתלטות על שניהם, ומרדימות אותם. הגבר השלישי מבין שהן הולכות להרוג את שלושתם, כי החברה שלהן פשוט לא בנויה להתמודד איתם.

יש המון דברים מעניינים בסיפור הזה, אבל הייתי רוצה לעמוד על שניים.

אף אחד לא חושב כך
כשהגיבור החנון מבין מה קורה (שסיממו אותם כדי לתהות על טיבם, והסם שחרר את העכבות שלהם) הוא מרגיש מרומה ואומר, הם בסך הכל אנשים טובים, האלימות שהם הפגינו היא אשמת הסם, לכולם יש פנטזיות אלימות, אבל אף אחד לא פועל על פיהן.

They were good men, he says bitterly. They aren't bad men. You don't know what bad means. You did it to them, you broke them down. You made them do crazy things. Was it interesting? Did you learn enough? His voice is trying to shake. Everybody has aggressive fantasies. They didn't act on them. Never. Until you poisoned them.

They gaze at him in silence.
But nobody does, Connie says finally. I mean, the fantasies.

לאף אחד, בעולם של הנשים, אין פנטזיות אלימות. אין לנשים כלים להתמודד עם אנשים עם פנטזיות כאלה, אפילו אם הם מדחיקים אותן ולא פועלים על פיהן. באנשות החדשה שבסיפור, זה פשוט לא נורמלי לחשוב דברים כאלה.

הרגע הזה חזק בעיני כי הוא מציג אפשרות אחרת, מנטאליות אחרת, מדמיין אפשרות של אנושות לא נוירוטית, שבה לאדם הבריא, או הנורמלי, אין פנטזיות אלימות מודחקות. ובכוונה אני אומרת אנשות ואדם ולא מייחסת את הבריאות הזאת לעובדה שאין גברים. בקריאה שלי הנקודה המרכזית אינה העלמותם של הגברים, אלא שינוי שמתרחש באנשות.

11 אלף מגדרים
בעולם העתידי המתואר, הרביה מתרחשת דרך שיכפול גנטי של 11000 הנשים ששרדו. כשהצגתי את הסיפור בסדנה, אחת המשתתפות העירה שכשאנחנו חושבות על אובדן המין הגברי, נראה שהעולם פתאום ׳עני׳ יותר, שיש מגוון מוגבל יותר של אנשים. בעיני, אמרה, במקום שני סוגי אנשים, יש 11000 סוגי אנשים, כך שהמגוון עשיר יותר. לכל מודל לשיכפול גנטי יש תכונות שעוברות בכל שיכפול, למשל, ידוע שג׳ודי הן פטפטניות. אבל כל אחת חיה את חיה, מקבלת החלטות, מודעת לקיומה כפרט יחודי, דומה אבל גם שונה מכל ׳אחיותיה׳. ההסתכלות על כל מודל לשיכפול גנטי כמגדר נראתה לי מעוררת מחשבה. היא מאירה את העובדה שבראיה מגדרית צרה אפשר לומר שיש רק שני סוגי אנשים בעולם: נשים, וגברים.

אנושות
אז איך אתן קוראות לעצמכן, שואל לורימר לפני שהוא שותה את הרעל שיהרוג אותו, עולם הנשים? אמזוניה? עולם החופש?
והן עונות בפשטות, אנחנו קוראות לעצמנו המין האנושי, האנשות, בני אדם.

לאנשות החדשה לא חסרים גברים, כפי שבאנושות שלנו לא מורגש העדרו של האדם הנאנדרטלי.

 

מד״ב פמינסטי ועתיד האנשות, חלק 1

לא, סתם.  האמת היא שרציתי לכתוב כמה מילים על הנובלה
?Houston houston do you read של סופרת המד״ב הנפלאה ג׳ימס טיפטרי ג׳וניור (אליסיה ב. שלדון). שתי הערות, בעיקר. משהו בקשר למגדר, ומשהו בקשר לפסיכולוגיה האנושית.

אבל אין לנו בכלל על מה לדבר עד שלא תקראו. אני נותנת לכם חודש. או תגידו כשקראתם.

המשך יבוא.

 

רב- אהבות ורב-תרבותיות

פתאום כשהיא סיפרה לי על המפגש ממנו באה, בנושא רב-אהבות (פוליאמוריה) זה התחבר לי במוח. התפיסה של המערכת הזוגית כמאויימת וזקוקה להגנה, והתפיסה של התרבות או השפה כמאויימת. ומה אם פשוט נחייה מתוך ידיעה שדברים משתנים, פורחים וקמלים, גם אהבות וגם תרבויות? מחשבות ורעיונות.

ההצעה המעניינת של רב-אהבות היא שבירת המונופול של המערכת הזוגית על חיי המין והאהבה (אני אפילו לא יודעת איך להגיד את זה בלי לומר אהבה רומנטית), ופתיחה של מגוון אפשרויות אחרות. לא צריך בהכרח לקיים מערכות יחסים מקבילות כדי להיות במערכת פוליאמורית, רק להיות פתוחה לאפשרות. שבירת המונופול מרוקנת מתוכן את רעיון ה׳בגידה׳, ומעבירה משקל מ׳לשמור על בן הזוג׳ כדי שלא ׳יגנבו אותו׳, לקיום מערכת יחסים בין שני אנשים המעוניינים ולוקחים אחריות (אף אחד הוא לא חפץ שמועד לגניבה). ההשתנות הטבעית ביחסים בין אנשים – העמקה של הכרות, התקרבות או התרחקות, הווצרות של חוויות וזכרונות משותפים, ירידה של התלהבות ראשונית, – אינה מטלטלת מערכת יחסים רב-אהבית, בגלל שהיא אינה בלעדית. מערכת כזו לא מאלצת לבחור בין יחסים באופן מוחלט, אלא באופן מורכב. בדומה למודל שאנו מקיימים בחברויות, הבחירה היא איך ועם מי לבלות זמן.

כמו בחברות (פרנדשיפ), רגשות כמו תחושת בעלות, קינאה, רכושנית, שליטה, לא מעידות בפוליאמוריה על עומק או חוזק האהבה, אלא נתפסות כבעיה שראויה לתשומת לב וטיפול. בני אדם אחרים – מעניינים ומקסימים, – נתפסים כהזדמנות ולא כאיום.

 

ניקח איתנו אל תחום התרבות והשפה, את הפתיחות לאפשרות של ריבוי תרבויות. נעביר את המשקל מ׳שימור התרבות׳, לקיום התרבות בין האנשים המעונינות בה. נקבל את תהליכי ההשתנות הטבעיים בתרבויות: התבססות או החלשות, השפעות גומלין בין תרבויות, אופנות מתחלפות, אבל גם את ההיקשרות שלנו לתרבות מסויימת, תחושת השייכות, ההיסטוריה והזכרונות. נחייה בתרבויות שמדברות אלינו, בלי לנסות להגן עליהן מהתקפה. אם אנחנו רוצות, נתנסה בתרבויות אחרות ונזמין אחרים להתנסות בתרבות שקרובה לליבנו. בלי להרגיש שמדובר בתחרות.

תרבות (לדעתי) אינה דבר אחיד הנקבע מלמעלה באמצעות פוליטיקה תרבותית, אלא תנועה מתמדת. בלתי צפויה ובלתי נשלטת. אנשים יוצרות תנועות ותנועות נגד, רעיונות מתפשטים מקבוצות מיעוט לרוב ולהיפך. התרבות היא מארג שנפרם ומתחורר ונבנה כל הזמן. ההזמנה אינה לנטוש תרבות מיעוט לטובת תרבות רוב, להרגיש שלהפסיק להילחם הוא לתת לחזק לנצח. אלא להיפתח לשינוי ולחיות בלי ערבויות, ובלי פחד.

למה את לא מדברת לעניין?

יעודן של המילים הוא לבטא רעיונות, כשהובנו הרעיונות, נשכחות המילים.
היכן אוכל למצוא אדם ששכחה את המילים? איתה הייתי רוצה לדבר.
ג'ואנג דזה (בלי אחריות, מישהו שם את זה בפייסבוק.)

אז אמרו לי שהרשימה הקודמת נשמעת כמו להיכנס באמצע שיחה.. וזה נכון. השיחה היא קצת עם אבא שלי ולאורך השנים, אבל בעיקר עם ג׳ורג׳, מנצח המקהלה וידיד קרוב, ושפני, האהוב שלי. שני אלה, שעמדותיהם פחות או יותר מנוגדות, למרות שדרך חשיבתם דומה (הומניסטית, מכלילה) מראים לי כל פעם מחדש איך אפשר לקרוא את המידע בצורה שונה, לשים דגשים בצורה שונה, ולהיות צודקים לגמרי. למעשה, אין לי טיעונים כדי להחליש אף אחת מעמדותיהם, והם שניהם משכנעים אותי. בעיקר, בזהות הטיעונים והרגשות שמאחוריהם.

אתמול כשגמרתי את הטקסט הקודם, תרגמתי ושלחתי לשניהם.
איזה לילה היה לי, לא תאמיני.

וזה מביא אותנו לנושא שלי להיום: למה או איך אנחנו תמיד שומעים רק את דעתנו, ואפילו אם נדמה לנו שאנחנו ממש מקשיבים לצד השני, לא שומעים שום דבר רלוונטי.

תרגמתי ושלחתי, כאמור, ולהפתעתי, אף אחד מהם לא ממש התיחס לטקסט, שניהם המשיכו לדבר על ה׳נושא שלהם׳, במקרה שלנו, עצמאות קטלוניה. הם חזרו על טיעוניהם הרגילים והראו איך הטקסט אינו טוען טיעונים משכנעים המפריכים אותם. תוך זמן קצר נגררנו בחזרה לשיחה הרגילה עם תוספת קטנה של טקסטון אוטופי מגוחך שלא נותן תשובות קונקרטיות.

מה קרה כאן?
מבחינת ג׳ורג׳ ושפני, השאלה המעניינת היא שאלת קטלוניה והעצמאות שלה. הם לא היו מוכנים לקבל הצעה לשינוי נושא השיחה, ועל כן חיפשו בטקסט טיעוני נגד לעמדתם. כשלא מצאו אותם, הם ביטלו אותו כלא רלוונטי. מבחינתי – בדיוק אותו הדבר אבל בכיוון שלי (לא מתעניינת כל כך בלהכריע בשאלת קטלוניה).
השיחות התנהלו בשתי רזולוציות שונות: האחת – פרטנית, קונקרטית לגבי קטלוניה; השניה, כללית ומבנית לגבי שיחות וחילוקי דעות.
כולנו היינו בשיחות כאלה, בהן מישהו אומר ׳זה ירוק׳ והשני עונה ׳לא נכון, זה על השולחן׳ והשיחה מתנהלת במישורים מקבילים.

זה הבלוג שלי, ולכן אמשיך להתעניין במבנה:

הטיעונים של כל צד בתוך שאלת קטלוניה מבוססים על מערכת אקסיומות שונות (במקרה הזה, מהי מהות הדמוקרטיה) ומשם כל אחד בונה את טיעוניו, ומגיע למקסקנה. מרגע שנבחרה האקסיומה, הדרך למסקנה המתבקשת ברורה והגיונית.

מתוך ים המידע ומורכבות החיים קופצים לעיננו הפרטים המחזקים את דעתנו, או מדברים אל החוויה שלנו, והאחרים נדחים כלא מעניינים או פחות רלוונטים. כאילו העולם מסתדר כדי לתמוך בדעתינו. (יש לזה שם בפסיכולוגיה).

בנוסף, אנו מיחסים חשיבות רבה יותר לאלמנטים מסויימים שתומכים בדעתנו, ומבטלים או ממעיטים בחשיבות המידע הסותר.

את הנחות היסוד, שמסדרות את המידע, שמוכיח את הדיעה (חד גדיא, חד גדיא) אנחנו בוחרות לפי הרגש.

הרגש, הדומה כל כך בשני צדדי הויכוח הזה (והרבה אחרים) והוא התחושה שאנחנו (כשאת אומרת ׳אנחנו׳ למי את מתכוונת?) מותקפים וזכותנו להתגונן.

ולכן, בשלב מסויים של השיחה, כל אחד מחברי, על דעותיהם המנוגדות, הביא את הדוגמא הבאה: מה אם אשה הולכת ברחוב ומישהו אונס אותה. גם אז תגידי שיש כאן שני צדדים ולכל אחד הגיון משלו?