רב- אהבות ורב-תרבותיות

פתאום כשהיא סיפרה לי על המפגש ממנו באה, בנושא רב-אהבות (פוליאמוריה) זה התחבר לי במוח. התפיסה של המערכת הזוגית כמאויימת וזקוקה להגנה, והתפיסה של התרבות או השפה כמאויימת. ומה אם פשוט נחייה מתוך ידיעה שדברים משתנים, פורחים וקמלים, גם אהבות וגם תרבויות? מחשבות ורעיונות.

ההצעה המעניינת של רב-אהבות היא שבירת המונופול של המערכת הזוגית על חיי המין והאהבה (אני אפילו לא יודעת איך להגיד את זה בלי לומר אהבה רומנטית), ופתיחה של מגוון אפשרויות אחרות. לא צריך בהכרח לקיים מערכות יחסים מקבילות כדי להיות במערכת פוליאמורית, רק להיות פתוחה לאפשרות. שבירת המונופול מרוקנת מתוכן את רעיון ה׳בגידה׳, ומעבירה משקל מ׳לשמור על בן הזוג׳ כדי שלא ׳יגנבו אותו׳, לקיום מערכת יחסים בין שני אנשים המעוניינים ולוקחים אחריות (אף אחד הוא לא חפץ שמועד לגניבה). ההשתנות הטבעית ביחסים בין אנשים – העמקה של הכרות, התקרבות או התרחקות, הווצרות של חוויות וזכרונות משותפים, ירידה של התלהבות ראשונית, – אינה מטלטלת מערכת יחסים רב-אהבית, בגלל שהיא אינה בלעדית. מערכת כזו לא מאלצת לבחור בין יחסים באופן מוחלט, אלא באופן מורכב. בדומה למודל שאנו מקיימים בחברויות, הבחירה היא איך ועם מי לבלות זמן.

כמו בחברות (פרנדשיפ), רגשות כמו תחושת בעלות, קינאה, רכושנית, שליטה, לא מעידות בפוליאמוריה על עומק או חוזק האהבה, אלא נתפסות כבעיה שראויה לתשומת לב וטיפול. בני אדם אחרים – מעניינים ומקסימים, – נתפסים כהזדמנות ולא כאיום.

 

ניקח איתנו אל תחום התרבות והשפה, את הפתיחות לאפשרות של ריבוי תרבויות. נעביר את המשקל מ׳שימור התרבות׳, לקיום התרבות בין האנשים המעונינות בה. נקבל את תהליכי ההשתנות הטבעיים בתרבויות: התבססות או החלשות, השפעות גומלין בין תרבויות, אופנות מתחלפות, אבל גם את ההיקשרות שלנו לתרבות מסויימת, תחושת השייכות, ההיסטוריה והזכרונות. נחייה בתרבויות שמדברות אלינו, בלי לנסות להגן עליהן מהתקפה. אם אנחנו רוצות, נתנסה בתרבויות אחרות ונזמין אחרים להתנסות בתרבות שקרובה לליבנו. בלי להרגיש שמדובר בתחרות.

תרבות (לדעתי) אינה דבר אחיד הנקבע מלמעלה באמצעות פוליטיקה תרבותית, אלא תנועה מתמדת. בלתי צפויה ובלתי נשלטת. אנשים יוצרות תנועות ותנועות נגד, רעיונות מתפשטים מקבוצות מיעוט לרוב ולהיפך. התרבות היא מארג שנפרם ומתחורר ונבנה כל הזמן. ההזמנה אינה לנטוש תרבות מיעוט לטובת תרבות רוב, להרגיש שלהפסיק להילחם הוא לתת לחזק לנצח. אלא להיפתח לשינוי ולחיות בלי ערבויות, ובלי פחד.

מודעות פרסומת

למה את לא מדברת לעניין?

יעודן של המילים הוא לבטא רעיונות, כשהובנו הרעיונות, נשכחות המילים.
היכן אוכל למצוא אדם ששכחה את המילים? איתה הייתי רוצה לדבר.
ג'ואנג דזה (בלי אחריות, מישהו שם את זה בפייסבוק.)

אז אמרו לי שהרשימה הקודמת נשמעת כמו להיכנס באמצע שיחה.. וזה נכון. השיחה היא קצת עם אבא שלי ולאורך השנים, אבל בעיקר עם ג׳ורג׳, מנצח המקהלה וידיד קרוב, ושפני, האהוב שלי. שני אלה, שעמדותיהם פחות או יותר מנוגדות, למרות שדרך חשיבתם דומה (הומניסטית, מכלילה) מראים לי כל פעם מחדש איך אפשר לקרוא את המידע בצורה שונה, לשים דגשים בצורה שונה, ולהיות צודקים לגמרי. למעשה, אין לי טיעונים כדי להחליש אף אחת מעמדותיהם, והם שניהם משכנעים אותי. בעיקר, בזהות הטיעונים והרגשות שמאחוריהם.

אתמול כשגמרתי את הטקסט הקודם, תרגמתי ושלחתי לשניהם.
איזה לילה היה לי, לא תאמיני.

וזה מביא אותנו לנושא שלי להיום: למה או איך אנחנו תמיד שומעים רק את דעתנו, ואפילו אם נדמה לנו שאנחנו ממש מקשיבים לצד השני, לא שומעים שום דבר רלוונטי.

תרגמתי ושלחתי, כאמור, ולהפתעתי, אף אחד מהם לא ממש התיחס לטקסט, שניהם המשיכו לדבר על ה׳נושא שלהם׳, במקרה שלנו, עצמאות קטלוניה. הם חזרו על טיעוניהם הרגילים והראו איך הטקסט אינו טוען טיעונים משכנעים המפריכים אותם. תוך זמן קצר נגררנו בחזרה לשיחה הרגילה עם תוספת קטנה של טקסטון אוטופי מגוחך שלא נותן תשובות קונקרטיות.

מה קרה כאן?
מבחינת ג׳ורג׳ ושפני, השאלה המעניינת היא שאלת קטלוניה והעצמאות שלה. הם לא היו מוכנים לקבל הצעה לשינוי נושא השיחה, ועל כן חיפשו בטקסט טיעוני נגד לעמדתם. כשלא מצאו אותם, הם ביטלו אותו כלא רלוונטי. מבחינתי – בדיוק אותו הדבר אבל בכיוון שלי (לא מתעניינת כל כך בלהכריע בשאלת קטלוניה).
השיחות התנהלו בשתי רזולוציות שונות: האחת – פרטנית, קונקרטית לגבי קטלוניה; השניה, כללית ומבנית לגבי שיחות וחילוקי דעות.
כולנו היינו בשיחות כאלה, בהן מישהו אומר ׳זה ירוק׳ והשני עונה ׳לא נכון, זה על השולחן׳ והשיחה מתנהלת במישורים מקבילים.

זה הבלוג שלי, ולכן אמשיך להתעניין במבנה:

הטיעונים של כל צד בתוך שאלת קטלוניה מבוססים על מערכת אקסיומות שונות (במקרה הזה, מהי מהות הדמוקרטיה) ומשם כל אחד בונה את טיעוניו, ומגיע למקסקנה. מרגע שנבחרה האקסיומה, הדרך למסקנה המתבקשת ברורה והגיונית.

מתוך ים המידע ומורכבות החיים קופצים לעיננו הפרטים המחזקים את דעתנו, או מדברים אל החוויה שלנו, והאחרים נדחים כלא מעניינים או פחות רלוונטים. כאילו העולם מסתדר כדי לתמוך בדעתינו. (יש לזה שם בפסיכולוגיה).

בנוסף, אנו מיחסים חשיבות רבה יותר לאלמנטים מסויימים שתומכים בדעתנו, ומבטלים או ממעיטים בחשיבות המידע הסותר.

את הנחות היסוד, שמסדרות את המידע, שמוכיח את הדיעה (חד גדיא, חד גדיא) אנחנו בוחרות לפי הרגש.

הרגש, הדומה כל כך בשני צדדי הויכוח הזה (והרבה אחרים) והוא התחושה שאנחנו (כשאת אומרת ׳אנחנו׳ למי את מתכוונת?) מותקפים וזכותנו להתגונן.

ולכן, בשלב מסויים של השיחה, כל אחד מחברי, על דעותיהם המנוגדות, הביא את הדוגמא הבאה: מה אם אשה הולכת ברחוב ומישהו אונס אותה. גם אז תגידי שיש כאן שני צדדים ולכל אחד הגיון משלו?

 

 

 

 

 

היציאה הבאה – אוטופיה (הכרזת כוונה)

לאחרונה אני מאוד מוטרדת מההקצנה שמתרחשת סביבי. אני מדברת עם אנשים שונות ולמרות שהדעות סותרות ומנוגדות, הרגש זהה. כולן מרגישות מותקפות, ובסך הכל, אומרים לי, זכותנו להגן על עצמינו. אז הם מציגים את החלקים מהמידע שמעידים על צדקתם, מחברים את הנקודות, רוקמים את הסיפור השלם, את הסיפור שלהם. אין להן שום רצון, וגם לא כוונה לכפות דבר על אף אחד, הם אומרים, אבל גם שלא יכפו עליהם. את לא רואה שהצד השני עושה מניפולציה?

רואה גם רואה. אין ספק שהצד השני עושה מניפולציה. מאיזה צד שלא תסתכלי על זה. וזה אולי מה שמטריד אותי. מאיפה אפשר להסתכל כדי לראות תמונה אחרת? מבנה אחר? שמעתי אומרים שההגנה הכי טובה היא ההתקפה, אבל אולי אין הגנה אחרת, אולי הגנה היא תמיד התקפה? האם אין אפשרות לצאת מהמלחמה הזאת? ֿֿ
לא לנצח, לערוק. אם נערוק כולנו, אולי תפתח האפשרות למשהו אחר?

אבא שלי אומר שיש מנצחים ומפסידים, כך הוא העולם. מעמדת הכח חשוב לעזור לחלשים, במידת האפשר. אבל לא כדאי להיות ׳החלשים׳. מבחינה מבנית, קיומם של חזקים מותנה בקיומם של חלשים. לא יכולים להתקיים חזקים שיגנו על זכויות שוות לכולם. או, אם יש זכויות שוות לכולם, אין חזקים.

אם אבא שלי צודק, מה שנשאר לנו (אם אנחנו מחפשים הוגנות בעולם) הוא לנסות לפזר את אי-הצדק במידה שווה. למשל לעשות תורות. נתקן את העוולה ההיסטורית כלפי קבוצה א׳, בעוולה היסטורית כלפי קבוצה ב׳. וצריך לדעת מתי נגמר התור. ולא להשתייך להרבה קבוצות.

בכל מקרה אם אנחנו רוצות שיוון (אל תגידי ׳יותר שוויון׳, אין לשיוון כמויות), או צדק, צריך לשנות את המבנה. אבא שלי אומר ׳קומוניזם כבר ניסנו׳.

לי זה נראה קצת חסר דמיון.

ברשימות הבאות שא(ני מקווה ל)כתוב, אדבר על מחשבות אוטופיות ורעיונות שעולים בדעתי בהקשר זה. בתכנון: הקשר בין רב-אהבות (פוליאמור) לרב-תרבותיות, בין מונוטאיזם למונוגמיה, מה בין תוקפנות לקרבנות, ועוד (או פחות).

 

 

הפוסט מוקדש באהבה לאבא, שאמר לי לאחרונה: מי שלא אידאליסט בגיל 18, אין לו לב. ומי שעדין אידאליסט בגיל 40, אין לו מח. מזל שעברתי את הגיל המסוכן…

 

שיפור ראיה בדצמבר ינואר

שלום, אני בארץ!
bates2
בביקורי הנוכחי אערוך 2 סדנאות של חצי יום (4 שעות כל אחת), שמקנות את הבסיס והכלים לישום שיטת בייטס לשיפור הראיה בחיי היומיום וללא מאמץ
הראשונה, בחיפה ביום שישי ה-22 לדצמבר (השבוע!)
והשניה בתל אביב, ביום שישי ה-29 לדצמבר
מ-9 בבוקר ועד 13 בצהרים
בנוסף אערוך סדנת המשך, שתרחיב בשיטת בייטס ובטכניקות לשיפור הראיה. הסדנה מתאימה למי שעשה את אחת מסדנאות הבסיס, או למי שעשה איתה סדנה אחרת בעבר, או מכיר את שיטת ביטס בדרך אחרת.
הסדנה תערך בתל אביב ביום שישי ה-5 לינואר
מ-9 בבוקר ועד 13 בצהרים.
כדי לתת התיחסות אישית, הסדנאות יערכו בקבוצות קטנות
ומספר המקומות מוגבל.
הסדנאות מתאימות לסובלים מקוצר ראיה, רוחק ראיה, עייפות (או זוקן) עיניים, פזילה או אסטיגמציה.
למעוניינים, אני מציעה גם שיעורים פרטיים ויעוץ, וכן טיפול במגע המכוון להרפית הגוף והנפש בדגש מיוחד על עיניים וראיה.
לפרטים נוספים, כתבי לי orit.ojos()gmail.com

סדנה לשיפור הראיה בחיפה

בקרוב אני מגיעה לארץ, ומארגנת סדנה לשיפור הראיה בחיפה, כנראה בשישי ה-22 או ה-29 לדצמבר.

וגם יש לי בלוג חדש בנושא שיפור הראיה oritbatesmethod.wordpress.com אז רציתי להזמין אותך לבקר.

orit violeta 1

אני לא יודעת בדיוק איך להיתארגן על הכתיבה בבלוגים השונים, מאחר שהרבה מהחוויות הכי מעניינות שלי בשנים האחרונות היו בהרפתקה הזאת של שיפור הראיה. ומצד שני, יש לי תחושה שיש ציפיה (<– משפט של מישהי עם אסטיגמטיזם. אם יום אחד אסביר איך בעיות הראיה מתקשרות לתבניות רגשיות שונות), אז כפי שאמרתי יש לי תחושה שיש ציפיה שמדריכת ראיה תראה מעולה, כמו שמדריכת ספורט צריכה להיות בכושר.

ובאמת, אני רואה מעולה. אני לא מכירה אף אחת שהיו לה משקפיים של 8.5 דיאופטריות של קוצר ראיה שרואה טוב כמוני. הראיה שלי כל כך טובה שאני מתרגשת ממנה כל יום מחדש, מהחדות, מהצבעים, מהתלת מימד. אני קוראת שלטי רחוב ומחירים של ירקות שפעם הייתי צריכה ממש ללטף עם האף כדי לראות. אבל בהשוואה למי שלא זקוק למשקפיים, או למי שמרכיב משקפיים, נראה שאני מסתובבת אבודה. (וגם עושה מדי פעם פאדיחות).

בעולם כל כך מתוח, בו כל אחת רוצה תוצאות ומהר, רוצה ודאות, וגם כך ממש קשה להאמין שזה פועל, נראה לי שאולי אני לא פרסומת טובה לשיטת בייטס (אהובתי). כך שבנתיים אני שומרת על (מה שאני מדמיינת שהיא) נימה מקצועית. בכל אופן אשמח אם תבקרי, יש שם מידע והסבר על השיטה ואני מקווה גם לשים אמצעים לתרגול שיכולים לעזור. אשמח גם למשוב או למחשבות או לתגובות.

ואם אתה בחיפה או באזור הצפון, בוא לסדנה ללמוד איך לשפר את הראיה.

זהות מעורבת

לפני כמה שבועות פנתה אלי חברה צלמת, וביקשה לצלם ולראיין אותי בשביל פרוייקט של ״זהויות מעורבות״.
– זהות מעורבת? שאלתי, בניגוד לזהות טהורה?
נו, (אל תהיי כזאת), זה פרוייקט מוזמן, לתערוכה על מהגרים שהזהות שלהם מעורבת, שהם מאיפהשהו אבל גם קצת מפה…

זהות. זהו. זהה. זהההההההה. זה.
עם מי את מזדהה, למי את מרגישה זהה?

עניין הזהות עלה כאן בזמן האחרון מתוך ליבותיהם של חברים וקרובים. הותיר אותי מופתעת. מסתבר שיש שם איזה כפתור, וכלוחצים עליו, מקבלים תגובה.
באופן יחסית גורף, מי שנולד בקטלוניה הופעל רגשית מהמהלך הלאומני. אנשים שלא מסכימים על שום דבר אחר יצאו יחד לרחובות. משתמעת מכך האמונה שיהא אשר יהא, אם זה יעשה על ידי קטלאנים, זה יהיה לטובה, למרות ניגודי אינטרסים אחרים. (חשוב לציין שאנשים רבים גם לא יצאו לרחובות, ולא הזדהו עם המהלך הלאומני, בערך מחצית האוכלוסיה).

מה זאת אומרת זהות מעורבת? אני מתעקשת. כל זהות היא מעורבת, והיא מורכבת מסיפור החיים שלנו, כל אלמנט בו יכול להוות זהות. אני יכולה להזדהות עם כל מני קטגוריות שלתוכן אני נופלת. אני משתדלת לעשות זאת כמה שפחות. כשאני מרגישה זהות, אני נושמת עמוק ומחכה שזה יעבור. כמו כשאני מרגישה קינאה, התנשאות או רחמים עצמיים. תחושת הזהות קרובה בעיני לרגשות האלה.

זהות היא קו מפריד, המגדיר אנחנו ואתם, גבול הזהות הוא גבול האחווה, הסולידריות.
אם נניח שתמיד ובהכרח מישהו מנצח ומישהו מפסיד, יש לי יותר סיכוי אם הקטגוריה שלי היא המנצחת. מאפייני הקטגוריה שלי יוערכו יותר, יחשבו יותר. אם בהכרח קבוצות שונות נאבקות בינהן על הכח, אם אני נכללת בקבוצה הזוכה יש לי יותר סיכויים לכח.

אבל האם קיימת באמת מהות מפרידה, שמצריכה יחס שונה לפי לאומיות? מגדר? העדפות מיניות? גיל? צבע עור? האם יש מאפיין שהוא חשוב כל כך שהוא מצדיק יחס שונה מלכתחילה? או שכל זהות וכל הזדהות היא דפוס רגשי דומה?

אני מעדיפה להתייחס לתחושת הזהות כאל מנגנון פסיכולוגי שיצא מכיול, וגורם יותר נזק מתועלת. למה שארגיש משהו שונה כשזוכה ספורטאית ישראלית? באיזה אופן היא מייצגת אותי? האם הייתי יכולה להחליף אותה ביום שהיא מבואסת ואין לה כח?

תגידי את זה לשונאי ישראל, תגידו. לשונאי קטלוניה. אנחנו רק מתגוננים.
ההתגננות יוצרת ומקיימת את המערכת. הגדרת הזהות היא שמאפשרת לדעת על מי להגן, ועל מי לא. היא מאפשרת שינאת אחר, שינאת חינם, בלי הכרות ובלי סיבה. המילה ׳אנחנו׳ מול איזה ׳הם׳. מבנה בו קבוצות נלחמות זו בזו, במקום שבני ובנות אדם ישתפו פעולה (וגם, למה לא, עם שאר שוכני כדור הארץ).

הי, חזרתי?

הי, זאת מילי, מה העניינים?
הרבה זמן לא כתבתי (כאן), מכל מני סיבות. אני כבר לא גרה בבית פלוש, ולא ממש חלק מקהילה אלא אם סופרים את השותפות שלי לדירה. אני עדין בברצלונה, שעכשיו קצת משתנה, או משתגעת, אני לא בטוחה. ואולי שווה לספר על זה יותר. (בפוסט הבא אם יהיה)
עשר שנים עברו מאז פלשנו ל׳אורגת׳, וכמה וכמה שנים מאז פרשתי מהאקטיביזם ועברתי לטיפול, בהתחלה להילינג ואוסטאופטיה, ואחר כך המשכתי לטיפול בבעיות הראיה בשיטת בייטס.
אחת הסיבות שפרשתי מאקטיביזם היא שבכל דיון אידאולוגי, אסטרטגי, או קיבוצי, כל פעם בלטה יותר ויותר לעיני השיחה שמתחת לפני השטח. בעוד שלמראית עין חברי האורגת, או כל קולקטיב אחר שנפגש, דיברו על נושא השיחה המוצהר, מתחת פני השטח התנהלה שיחה רגשית אשר למעשה קבעה את התנהלות השיחה העילית. מי מרגישה חסרת ביטחון? ומי רוצה שיקבלו אותה? מי צריך להיות תמיד במרכז? או רוצה להוכיח שהוא אדם רגיש? מי כופה את דעתו על ידי חזרה מתישה. מי חושב שיש לו משהו ממש דחוף לומר כל הזמן. השיחה הרגשית הזאת הלכה והתחזקה באוזני עד כדי כך שלפעמים פשוט התחשק לי להפסיק ישיבות ולהגיד ש… מה?
אבא שלי אומר שהאדם הוא חיה היררכית, ושכל אחד ואחת רוצה להיות חשוב, זה שמוביל, זו שמקשיבים לה. הוא מספר איך הלך במוזיאון עם אחייני, והם רבו כל הדרך על מי ינווט. בכלל לא היה איכפת להם מה יראו, כל אחד רק רצה להיות מי שמחליט.
זהו טבע האדם, הוא אומר. אבל אני לא בטוחה. ומה אם זה לא טבע האדם אלא רק טבע החברה שלנו? ואם כן, מה חסר לנו שאנו מנסים תמיד למלא (בחשיבות עצמית)?

חיפוש התשובה (וכל מני צרופי מקרים ונסיבות) הביאו אותי לעולם הטיפול. חשבתי לעצמי שאם ברצוננו לבנות חברה אחרת, עלינו לסכל את התיכנות שלנו שכן הערכים של החברה התחרותיות, ההיררכיות, שימת העצמי במרכז, עוברים בתוכינו. שכל נסיון לשינוי שלא מטפל ברמה הבסיסית הזו פשוט מתגלגל לאותו המקום. חשבתי שאנסה קודם על עצמי. למדתי וחוויתי את הקשר בין בעיות גופניות (למשל, בעיות ראייה) ורגשות כמו פחד, צורך בשליטה, תובענות וביקורת. הלכתי בכל מני דרכים ופתחתי עוד ועוד שאלות אבל לא הגעתי לשום מסקנה מובהקת.
בנתיים אחת מחברות הקולקטיב הראשון שלי הפכה לראש העיר של ברצלונה, ירבים נכנסו לפוליטיקה בפ׳ רישית. באוגוסט היה לנו כאן פיגוע דריסה בברצלונה ברמבל׳ס, ועכשיו כולם עסוקים בנושא הלאומי.

עזבתי את הסקווט ובמשך כשנתיים חייתי בברצלונה בלי בית קבוע, ולפני שנתיים נכנסתי לגור עם שתי חברות בדירה משותפת. אני שרה במקהלת גוספל ומציירת. כותבת בספרדית.

בזמן האחרון עלו בי מחשבות לחזור לכאן ולכתוב.