שברירות

kintsugi-creating-art-or-wabisabi-out-of-things-broken-theflyingtortoise-001

אני הולכת ברחוב, מודעת לעיניים ולנשימה. הראייה שלי מתרחבת ומתכווצת. ים הטשטוש גואה בגלים של חדות ראייה מפתיעה בעוצמתה, תחושת התעלות של כח (כח הראייה), ואז מתמוסס מחדש אל הטשטוש. אני ממשיכה ללכת.

כמעט בלי יוצא מין הכלל, חברי ומכירי נישאים עי ידי השפל, ומופעים לידי בחיוך.
לא ראית אותי!

לפעמים אני מסבירה שאני לא מרכיבה משקפים. שאני משפרת את הראיה. או מעמידה פנים שדעתי הייתה מוסחת. מחייכת.
בתחילת התהליך זו הייתה מכה קשה, כל פעם, לתרץ את שברירותי.
עצוב לחשוב שלפגוש חברים זה הדבר הכי מסוכן שיכול לקרות לך כשאת הולכת בלי משקפיים.

* * *

שבריריים בלידה ובמוות, אנו חיים בתלות הדדית. אנו עוברים דרך מצבים יחסיים של חולשה וכח. מתנודדים. חולים ומחלימים. שמחים ומתעצבים. דבר זה משותף לכולנו.

אנחנו שונים ביכולות ובמעלות, בתנאי חיים, בסיפור, בגיל, במשקל, אנחנו בלתי ניתנים להשוואה. את זה אנו לומדים להסתיר. כל אחת מאיתנו לומדת את אמנות הסתרת השוני. מנסה בנואשות להסתוות בתוך נורמליות שלא באמת קיימת.

המערכת מנסה לעזור למי שלא מצליח להסתיר את השוני, כדי לשלב אותו בחברה. בתי ספר מיוחדים וכיתות מיוחדות בשביל ילדים עם בעיות בנורמליות, כדי לעזור להם להתקרב כמה שיותר לנורמה. במקום להעריך את הגיוון, אנו למדים לפחד להיות שונים. אנחנו לומדים שיש אנשים מיוחדים, שבריריים, שלא יכולים להסתוות. אנחנו עושים להם את המוות כי אנחנו פוחדים להיות במקומם.
אין אנשים חסרי יחוד.

* * *

אני נכנסת לבר חשוך, מסיבה. מצלמים כאן סרט על אנשים עם שוני תיפקודי. הרבה אנשים בכיסאות גלגלים. האווירה מגניבה, ידידותית, רגועה. אני לא רואה היטב בחושך. אני יודעת שנמצאים פה חברים שלי, אבל לא מזהה אותם. אני צמודה לקיר. אני חושבת על שוני תיפקודי ומרגישה כמו לקויית ראיה סודית, בעלת שברירות בלתי נראית.

* * *

אני עוברת ברחוב צר וחשוך בלילה. קרוב אלי עובר בחור ואומר שלום בידידות.
פתאום, בלי סיבה, אני מרגישה אבודה ומפוחדת, “אני לא יודעת מי אתה" אני מודה.

הוא אומר את שמי ברוך, הרי אני –. ידיד שלא ראיתי מזה זמן מה.
מייד אני מתעשתת ומסתירה, לא זיהיתי אותך עם המשקפיים האלה. על פי רוב הוא מרכיב עדשות.נדמה לי שהוא ראה.

* * *

ההחלטה שלא להשלים את הראיה באופן מלאכותי מאיימת על הסדר החברתי, היא מאתגרת את המחויבות שלנו לנורמליות למראית עין, את ההבטחה שלנו לעשות את כל מה שבאפשרותינו להסתיר כל סטיה ממנה. ֿ

איך אלמד לראות, אם אני לא מסוגלת להכיר בכך שאיני רואה?

איך נוכל לחקור ולפתח את הפוטנציאל שלנו, אם אנחנו מחוייבים לפתח קודם כל מערכת הגנה אנטימה יחשבו כולם? חיים שלמים המוקדשים לאיסוף הוכחות להצלחה שההצדקה היחידה שלה היא להגן עלינו מפני האחרים.

* * *

אנחנו נולדים שבריריים, תלויים, חיים בתלות הדדית. אנחנו מלמדים כל אדם להתחבא כמיטב יכולתה, במקום ללמוד, כחברה, אמפטיה. איש אינה חזקה או חלשה באופן מתמיד, על אף נסיבות חייה הקשות או הפריוולגיות. האפשרות להרגיש את התנודות הללו, אצלי ואצל אחרים, היא אמפטיה.

אחרת נמשיך לחיות בסביבה עויינת, ביקורתית, שמזדעזעת למראה חולשה וחושבת "מזל שזה לא אני", בלא יכולת לבקש תמיכה כשאנו זקוקים לה. מייחלים רק שלא להיזדקק.

* * *.

כדי לעוף, צריך להתגבר על פחד הנפילה.

* * *.

בתודה לענת גרינשטיין ובהשראת ספרה radical inclusive education

מוקדש לק' המתוק, שהפך לאחרונה לק' הדיסלקטי

מודעות פרסומת

2 מחשבות על “שברירות

  1. אין ספק שככל שזה יותר לגיטמי ומוכר להיות בתהליך שיקום, כך צריך לתת פחות הסברים.. אבל הייתי שמחה לו אפשר היה פשוט לעשות תנועת גאווה כוללת של כולנו, בשוניותינו, לא לפרק לכל תת קבוצה והגאווה שלה, אלא פשוט לפרק את הארון ולקבל את כולנו במושלמותנו הלקוייה בלי לברר אפילו מה היא.
    וכיף לשמוע ממך.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s