למה את לא מדברת לעניין?

יעודן של המילים הוא לבטא רעיונות, כשהובנו הרעיונות, נשכחות המילים.
היכן אוכל למצוא אדם ששכחה את המילים? איתה הייתי רוצה לדבר.
ג'ואנג דזה (בלי אחריות, מישהו שם את זה בפייסבוק.)

אז אמרו לי שהרשימה הקודמת נשמעת כמו להיכנס באמצע שיחה.. וזה נכון. השיחה היא קצת עם אבא שלי ולאורך השנים, אבל בעיקר עם ג׳ורג׳, מנצח המקהלה וידיד קרוב, ושפני, האהוב שלי. שני אלה, שעמדותיהם פחות או יותר מנוגדות, למרות שדרך חשיבתם דומה (הומניסטית, מכלילה) מראים לי כל פעם מחדש איך אפשר לקרוא את המידע בצורה שונה, לשים דגשים בצורה שונה, ולהיות צודקים לגמרי. למעשה, אין לי טיעונים כדי להחליש אף אחת מעמדותיהם, והם שניהם משכנעים אותי. בעיקר, בזהות הטיעונים והרגשות שמאחוריהם.

אתמול כשגמרתי את הטקסט הקודם, תרגמתי ושלחתי לשניהם.
איזה לילה היה לי, לא תאמיני.

וזה מביא אותנו לנושא שלי להיום: למה או איך אנחנו תמיד שומעים רק את דעתנו, ואפילו אם נדמה לנו שאנחנו ממש מקשיבים לצד השני, לא שומעים שום דבר רלוונטי.

תרגמתי ושלחתי, כאמור, ולהפתעתי, אף אחד מהם לא ממש התיחס לטקסט, שניהם המשיכו לדבר על ה׳נושא שלהם׳, במקרה שלנו, עצמאות קטלוניה. הם חזרו על טיעוניהם הרגילים והראו איך הטקסט אינו טוען טיעונים משכנעים המפריכים אותם. תוך זמן קצר נגררנו בחזרה לשיחה הרגילה עם תוספת קטנה של טקסטון אוטופי מגוחך שלא נותן תשובות קונקרטיות.

מה קרה כאן?
מבחינת ג׳ורג׳ ושפני, השאלה המעניינת היא שאלת קטלוניה והעצמאות שלה. הם לא היו מוכנים לקבל הצעה לשינוי נושא השיחה, ועל כן חיפשו בטקסט טיעוני נגד לעמדתם. כשלא מצאו אותם, הם ביטלו אותו כלא רלוונטי. מבחינתי – בדיוק אותו הדבר אבל בכיוון שלי (לא מתעניינת כל כך בלהכריע בשאלת קטלוניה).
השיחות התנהלו בשתי רזולוציות שונות: האחת – פרטנית, קונקרטית לגבי קטלוניה; השניה, כללית ומבנית לגבי שיחות וחילוקי דעות.
כולנו היינו בשיחות כאלה, בהן מישהו אומר ׳זה ירוק׳ והשני עונה ׳לא נכון, זה על השולחן׳ והשיחה מתנהלת במישורים מקבילים.

זה הבלוג שלי, ולכן אמשיך להתעניין במבנה:

הטיעונים של כל צד בתוך שאלת קטלוניה מבוססים על מערכת אקסיומות שונות (במקרה הזה, מהי מהות הדמוקרטיה) ומשם כל אחד בונה את טיעוניו, ומגיע למקסקנה. מרגע שנבחרה האקסיומה, הדרך למסקנה המתבקשת ברורה והגיונית.

מתוך ים המידע ומורכבות החיים קופצים לעיננו הפרטים המחזקים את דעתנו, או מדברים אל החוויה שלנו, והאחרים נדחים כלא מעניינים או פחות רלוונטים. כאילו העולם מסתדר כדי לתמוך בדעתינו. (יש לזה שם בפסיכולוגיה).

בנוסף, אנו מיחסים חשיבות רבה יותר לאלמנטים מסויימים שתומכים בדעתנו, ומבטלים או ממעיטים בחשיבות המידע הסותר.

את הנחות היסוד, שמסדרות את המידע, שמוכיח את הדיעה (חד גדיא, חד גדיא) אנחנו בוחרות לפי הרגש.

הרגש, הדומה כל כך בשני צדדי הויכוח הזה (והרבה אחרים) והוא התחושה שאנחנו (כשאת אומרת ׳אנחנו׳ למי את מתכוונת?) מותקפים וזכותנו להתגונן.

ולכן, בשלב מסויים של השיחה, כל אחד מחברי, על דעותיהם המנוגדות, הביא את הדוגמא הבאה: מה אם אשה הולכת ברחוב ומישהו אונס אותה. גם אז תגידי שיש כאן שני צדדים ולכל אחד הגיון משלו?

 

 

 

 

 

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s