מסיבות השכונה

פובלה נאו, השכונה שלנו, שומרת עדיין על המארג החברתי המסורתי שלה וכל שנה בספטמבר נערכות בה מסיבות השכונה. במשך שנה שלמה, מאז המסיבה הקודמת, ועדות המסיבה השונות (אחת לכל רחוב משתתף) תכננו והכינו, הזמינו נגנים ותקלטנים, חשבו על הנושא ועל הקישוט.

האורגת משתתפת בחלל הצעיר, שהוא הכי פחות מקושט. רואים שהתחלנו להתארגן על זה רק לפני חודש. להגנתינו (שלנו ושל שאר קבוצות הצעירים) יאמר שזאת לא הפעילות העיקרית שלנו. בכל זאת אנחנו מארגנים שיעור בריקוד אפריקני ברחוב, וגם הופעה ושיעור בריקודי בוליווד. אחר כך תקליטן בלתי נמנע. גם איכות מערכת ההגברה שלנו לא משהו. אני מתחפפת לחלל אחר ורוקדת עד כלות.

למחרת בבוקר (סליחה, צהריים, אבל בדיוק התעוררתי) האספה של צעירי פובלה נאו לוקחת את המעוניינות לסיור ביקורתי בשכונה. בניינים שנועדו לשימור ורק חזיתם נשמרה, כשמאחורה מקפצץ לו בניין אחר שנראה מודבק ולא קשור. בניינים שיעודם ציוד עירוני ציבורי ובהם פורח מלון ארבעה כוכבים. מפעלים לשימור מהמאה התשע עשרה הופכים ללופטים יוקרתיים, במסגרת שימורם פתחו שער בקיר, חלונות חדשים, וגם חנייה קרקעית שחפרה קומה אחת יותר עמוק מהמותר וגרמה לסדק כבד בבתים שממול. אנחנו מטיילות ברחובות מלאי מפלצות רב קומתיות, זכוכתיות ומכוערות בקנה מידה לא אנושי. בתים קטנים של קומה או שתיים, שתחתיהם הייתה סדנה קטנה, נהרסו כי לא התאימו לאופי הטכנולוגי החדש שהמתכננים העירוניים רצו לתת לשכונה. מצחיק כמה ההגיון הזה מקובל, אומרת לי מישהי, אפילו בין פעילים חברתיים הרבה אנשים חושבים שזאת חוצפה לחיות בבית קטן בעיר, ושאין ברירה אלא לבנות לגובה כי צריך דיור לכולם. אבל אף אחד לא חושב להרוס את הווילות בפדרלבס (האזור העשיר של העיר).

הסיור מסתיים בפלישה קטנה. הגינה העירונית החדשה של פובלהנאו! כולנו נכנסות ומסלקות את העשבים הרעים שממלאים את המגרש הריק השייך לחברת נדל"ן גדולה. כולנו מוזמנות לגנן, ואת התנובה נאכל ביחד. הגינה ממש קרובה לאורגת ואני מקווה להשתתף.

הגינה העירונית היא יזמה של האספה החברתית של פובלהנאו. ממאהל המחאה של פלאסה קטלוניה התקבלה החלטה להתפצל לאספות שכונתיות מקושרות בינהן, אבל שכל אחת תעבוד באופן מקומי. אני לא כל כך מעורבת, אבל הרבה מחברי האורגת מעורבים. אחרי הפלישה אנחנו הולכים לאכול ארוחת צהריים עם חברי האספה החברתית ועם הקואופרטיבות שבשכונה.

ארוחות ברחוב הן חלק מסורתי ממסיבות השכונה. השנה גם אנחנו מתארגנים לאכול ארוחת ערב ברחוב. כמעט בכל רחוב במרכז השכונה יש שולחנות ארוכים והשכנים סועדים יחד.

ואחרי האוכל, עוד ריקודים.

אנחנו יוצאים לרמבלה של פובלה נואו, שם עוברת תהלכה של משאיות מקושטות עם מוסיקה. כל משאית בנושא אחר, עם תחפושות ובלגאנים. בשנה הבאה, אנו מבטיחים, גם לנו תהיה משאית לתהלוכה. אנחנו רוקדים לצד משאית של רקדניות בלט. כרגיל באחוז גבוה מהמשאיות ה"קטע" הוא גברים שמחופשים לנשים וחושבים שהם מה-זה נועזים.

אווירה חגיגית. כולם רוקדים. זוגות מבוגרים מתנועעים יחד במיומנות של עשרות שנים לצד צעירים לצלילי זמר עם אורגנית שעושה גרסאות מזעזעות לשירים שכולנו אוהבים לשנוא. אני עוברת ברחובות השונים לבדוק את ההצע המוסיקלי, האווירה, מאבדת ומוצאת חברים ומכרים. כשכבר ממש כואבות לי הרגליים אני מאושרת להיות כל כך קרובה למיטה שלי. גירסאות דומות של אותם שירים בלתי נמנעים נכנסים דרך החלון אבל לא מפריעים לי להרדם.

מודעות פרסומת

יפה ושונה

חזרתי והכל שונה. באמת. משהו קרה בהעדרי. התחושה הזאת של השנה שעברה שהכל תקוע ורק במאמץ עילאי אנחנו ממשיכות לגרור, נעלמה. מצחיק כמה שינויים לטובה תמיד מפתיעים אותי.  עיינה אומרת שבספטמבר כבר הרגישה שרוח אחרת מנשבת, שהדברים מתוחים פחות. גם אני הרגשתי שחופשת הקיץ הייתה טובה לאנשי האורגת.

הרבה דברים קרו סביב השביתה הכללית של ה-29 לספטמבר. נראה שברצלונה עלתה בלהבות, היו הפגנות ענק והתקלויות אלימות עם המשטרה. בכל אמצעי התיקשורת עדין מדברים על צעירים אלימים ואפילו השוו אותם לנוער האס.אס, רק בלי תמיכה של החברה. בין הגזמות לשקרים והפחדה מופעלים לחצים קשים על הפוליטקאים שלא להמשיך ולשאת את נוכחותם של הצעירים האלימים במרכזיהם הפלושים, קיני אלימות עיוורת המסכנים כל אזרח. הטלוויזה מלאה דיבורים על יד קשה וסוף הסובלנות. כמעט לא מדברים על המשבר הכלכלי והמצב הקשה שבגללם הוכרזה השביתה.
רוב חברות האורגת השתתפו בשביתה הכללית ובארועים שקדמו לה, בפלישה לבנק גדול ונטוש בכיכר קטלוניה ובהתארגנות של אסיפות שכונתיות בהכנה לשביתה.

ימי הפלישה והשביתה היו כנראה ימים מדהימים ועוצמתיים, והבנק הפלוש בכיכר קטלוניה אסף אליו אנשים שלא ידעו מה לעשות עם התסכול הפוליטי והחיוני שלהם, והביא פנים חדשות אל המרחב האקטיביסטי.

ההתארגנות השכונתית שקמה לקראת השביתה בשכונות שונות בברצלונה, וגם בשלנו, ממשיכה. שלשום השתתפתי באספה שכונתית רבת משתתפים שמילאה את האורגת (ואת ליבי בהתרגשות). הסקת מסקנות מהשביתה ומהפעילויות שקדמו לה בשכונה. כנראה שנתחיל לעבוד באופן צמוד יותר עם קבוצות אחרות שפעילות בשכונה.

דיבורים על פתיחת האורגת למשתתפים חדשים התממשו לבסוף בדמותה המצומצמת של הזמנה פתוחה להשתתף  ונשאו (להפתעתי הרבה) פירות נאים. האסיפה האחרונה של האורגת נעשתה באווירה נינוחה ונעימה. היינו הרבה אנשים. האנשים שלא באו לא היו 'חסרים'.

היה לי חשוב להזכיר את הדברים האלה, בהם לא השתתפתי, כי נדמה לי שהם יהפכו את השנה שהתחילה  ל"יפה ושונה", כדברי השיר. אולי גם מסובכת ומעניינת.

אינשאללה גם אצלכן.

ברצלונטה מדברת ומחליטה

מזה כשנתיים קיים בברצלונטה אירגון שכנים הפועל נגד תכנית פיתוח עירונית מרושעת שבתרוץ של עזרה לזקנים מאיימת להחליף את אוכלוסית השכונה באוכלוסיה נוצצת ויוקרתית יותר. האירגון, שהוקם על ידי ועד השכנות האלטרנטיבי יחד עם פולשות ושכנים בלתי משוייכים מתאמץ לידע את השכונה ולהניע אותה לפעולה, כדי לנסות לעצור את התכנית. 

בבחירות העירוניות האחרונות, כפי שסיפרתי במקום אחר, החליפו לנו את נציב העיר הישנה המרושע וקר הלב בגננת חביבה, שהבטיחה לטפל בברצלונטה ולדאוג שאף שכן לא יפגע וגם אמרה שזה לא בידיה כי זה השוק ומה אפשר לעשות. שכנים רבים האמינו, ועדין מתאכזבים כשהם רואים שהיא לא עושה כלום, אבל בכל אופן החלטנו שלא לתת לה לעצור את פעילויותנו ולהרדים אותנו בהבטחות.

מזה זמן רב אנחנו מתכננים לארגן מפגש של השתתפות אזרחית בשכונה, כדי להמשיך לידע, מצד אחד, ומצד שני לנסות למצוא חלופות לתכנית העירונית ולהציג אותן לעיריה. הביטוי "השתתפות אזרחית" רוקן מתוכן על ידי העירייה ועל ידי הגננת שלנו, מעריצה נלהבת של השתתפות, פיה מלא השתתפות ללא הרף; היא באה לעשות משהו שהיא כינתה השתתפות אצלינו בשכונה, כשהיא אוספת תלונות והצעות של שכנים בלי שסיפקה להם את המידע הדרוש כדי להבין מה באמת קורה. כשביקשנו מימון ממקור לא ממסדי שתומך ביזמות דמוקרטיות עממיות, הם סרבו לנו בטענה ש"נראה שאתם כבר בסדר", כלומר, עכשיו שיש לנו נציבה שמאלנית כל כך, השמאל לא יכול לחשוף את אזלת היד שלה ולממן יזמות עממיות שעושות את העבודה שהיא מתימרת לעשות. מכל מקום, המפגש התקיים בסוף השבוע הזה, והיה, אני חייבת לומר, הצלחה מסחררת. המפגש נקרא "ברצלונטה מדברת ומחליטה".

בבוקר יום שבת, בעשר וחצי, התאספו שכנים ומתעניינים, כ-180 אישה ואיש, במרכז הקהילתי של ברצלונה. שלושה מומחים הסבירו לנו את האספקטים השונים של תכנית הפיתוח בצורה בהירה ומודגמת, והצביעו על ההפרשים שבין מה שהתכנית מספרת לשכנים שתעשה, לבין תוצאותיה הצפויות. שאלנו שאלות ואחר כך דנו ביננו לבין עצמנו במידע שקיבלנו. אחר כך כולנו יחד דיברנו על מה הן אפשרויות הפעולה שלנו. אין ספק שרבים מהשכנים שהיו הם כבר ממתנגדי התכנית, אבל לא כולם, באו גם אנשים שלא היו בטוחים או שהתחילו לפקפק כשהנציבה אמרה לנו שאנחנו פשוט לא הבנו את התכנית.

אחרי הצהרים יצאנו לסיור מופלא בברצלונטה המחוקה, שהוא עכשיו סיור קולי המסביר על מקומות שנמחקו מהברצלונטה והיו מוקדים של החיים השיתופיים בשכונה, של תרבות ועשיה חברתית. לכבוד ההשקה המחודשת של הסיור הוכנו תחפושות צוהלות, אשר ליוו אותנו בסיבובנו המודרך בשכונה. אשה אחת הייתה מחופשת לפאייליה, מין אורז עם דברים, בעיקר דגים, שהוא טיפוסי לחופי קטלוניה וולנסיה, אחרת לסל עם דגים (למרבה צערי אין לי תמונות שלהן, אתלה כשיגיעו לידי), שלישית למוכרת דגים. כובעי גלים חולקו לזריזות (בינהן, כמובן, שפחתכם הנאמנת), וסירה קטנה עם בקבוקים ובהם מפות של הגאוגרפיה המחוקה ליוותה את התהלוכה הצוהלת. למיטיבי הספרדית, הנה וידאו שיצא בעיתון הוונגוארדיה. כל כך יפה היה, שקשה לתאר במלים. התרגשתי לראות את הפרוייקט, שבניצניו הראשונים חזיתי, כשהוא פורח ומדהים. שום דבר לא מחק לי את החיוך מהפה, ומישהו העיר בגיחוך שאני זורחת. מול המגרש הריק שהיה פעם ביתי, עצר הסיור ונשמע הסבר על הבית, ושיר שהושר על ידי מקהלה מהברצלונטה ודיבר על עזי הפנים שעושים כסף על חשבון האנשים, מצחיק רצח.

למחרת בכיכר השוק הקמנו ביתנים בהם הוזמנו אנשי השכונה לעשות שבלונות עם המסר שלהם ולצבוע בדים, לכתוב מה דעתם ולתלות על בד גדול, לצייר את השכונה שהיו רוצים. במרכז הרחבה קבוצת תאטרון חברתי שיתופי הציעה לחשוב על פתרונות יצירתיים לבעיות הדיור דרך פסלים חיים, בטכניקה שנקראת פורום-תאטרון, או תאטרון-המדוכא, ומשחקי תאטרון. בסוף הכנו פאיילה ענקית כמעט לכולם (כי לא הספיק לכולם), והלכנו הביתה עייפות אך מרוצות.

 

קרנבלדה!

אני לא יודעת איך אתן במנהגי קתוליים, אבל שבוע שעבר היה קרנבל. החל מקרנבל ועד פסחא, באים ארבעים ימי תענית יחסית, בהם אין אוכלים בשר. הקרנבל, אם כך, מסמן את סוף הצהלה ותחילת האבל. אבל בשכונתי החביבה, לא חוגגים כל כך קרנבל. חוגגים קרנבלדה – שבוע אחרי הקרנבל, כשבתאוריה כבר התחילו ארבעים ימי התענית, ברצלונטה חוזרת ומתחפשת ויוצאת לרחוב לתהלוכה צוהלת.

בשבוע שעבר באתי לעשות משמרת במשרד להגנת השכונה, יזמה חדשה שלנו שמבקשת לייעץ לתושבות הסובלות מלחץ ואלימות נדלנ"ית. המשרד חדש יחסית, ובנתיים המקרים מגיעים בטפטוף איטי. כשהגעתי, מצאתי את גלית עומדת בחוץ מול קופסת קרטון גדולה, טוש בידה. היא הביטה בקופסה בעצבות ואמרה: יש אנשים שבשני קווים יכולות לברוא עולם. ואני, כמה שאשתדל ואתאמץ, תמיד יוצא לי ככה ככה.

אבל אי אפשר לומר שהיא לא השקיעה. סביבה היו פזורים מגזינים מהם גזרה תמונות קטנות, מקיסמי שיניים ודבק נייר היא בנתה מבנים קטנים ותלתה עליהם חוטים. מה את עושה, שאלתי. מכינה את התחפושות שלנו לקרנבלדה.

לא מחמיצות אף הזדמנות, אגודת השכנות והפלטפורמה החליטו להתחפש בתלכות הקרנבלדה לבניינים וסוכני נדל"ן.

אתמול בבוקר בתשע קבענו כדי להתחפש ולצאת לתהלוכה. התעוררתי מוקדם, הגעתי בזמן, אבל רוב הבניינים כבר היו תפוסים, רק בניין קטן אחד היה פנוי. קחי את זה, אמרו לי, תראי איזה וילונות חמודים יש לו. מצויין, אמרתי, ומדדתי את קופסת הקרטון הקטנה שכיסתה לי את הראש.

אבל כשכל הבניינים הוצאו, שמתי לב שיש בניין גדול נטוש. בניין גדול, פחות או יותר בגודל שלי. ומי לובש את זה? שאלתי. נראה שהוא לא של אף אחת! וכך, (בטפשותי) החלפתי את הבניין הקטן והנוח בבניין גדול וכבד, מעל החלון הכי גבוה שלו ציירתי את סמל הפלישה, ועשיתי חתכים לעיניים ולידיים.

מייד כשיצאנו לדרך הסתבר שסוכנות הנדל"ן, כמובן, חיות טוב יותר. הן רקדו כששטרות נופלים משרווליהם, וחילקו עלונים לצופי התהלוכה. הבניניים, לעומת זאת, מי יותר ומי פחות, התנגשו זו בזו ורקדו רק במאמץ על. הם היו כבדים וחתכו את הידיים, אימצו את הכתפיים ולחצו על הראש.

בכל זאת נהנייתי. היה לנו גם שוטר מושחת וחברת הריסות בניינים. וכלב. כל התמונות תלויות כאן.

תגובות הצופים היו מגוונות. היו שהתעצבנו על כך שאנחנו לא מפסיקות לנג'ס באותו נושא, (שבוע לפני כן עשינו פיניאטה בצורת כריש והזמנו ילדים לתת מכת מחץ לספקולציה הנדלנ"ית, מקרביה נשפכו, לבסוף, בוטנים, מנדרינות וסוכריות) והיו שחשבו שהתחפושות היו מקוריות ושהשימוש בארועי השכונה העממיים כדי לדבר על בעיות השכונה הוא נכון ולגיטימי.

התהלוכה הייתה ארוכה, ובסופה הייתי מותשת, גם בגלל הקופסה וגם בגלל העובדה שהיינו ממוקמות בין שתי קבוצות מתופפים שכל אחת מהן עשתה המון רעש בקצב שלה. כשהגיעו התמונות גיליתי שמה שנכון לגבי באופן כללי, נכון גם לתחפושת הקרנבל שלי, והוא: שאני לא מצטלמת היטב, ובעצם, כמעט ולא מצטלמת. בכל אופן אני מצרפת לכן תמונה בה רואים אותי. למי שלא מזהה, אני הדבר האפרורי מצד ימין, עם סמל הפלישה מעל לחלון.