סקרנות מול שקדנות

כדי להיות שחיינית אולימפית, צריך התמדה, כח רצון מברזל, צריך להשקיע שעות באימונים, להקריב קורבנות, לא לותר…
למרבה המזל, שיפור הראייה לא פועל כך.

הספר הראשון שקניתי לשיפור הראייה היה ספר יוגע, אשר בו 9 מערכות שיעור של שעה וחצי כל יום. כל שבועיים מחליפים שיעור. אחרי ארבעה וחצי חודשים, התוצאות המובטחות היו ודאי מעודדות אותי להמשיך, למרבה הצער אחרי כחודש הצטמצמו השעות שהקדשתי בהדרגה עד שלבסוף נעלמו, ואני נותרתי מתוסכלת.

מתוסכלת אבל לא מיואשת, חיפשתי ומצאתי את א' מי שהייתה אחר כך מורה שלי.
ניסיתי, אמרתי לה, לעשות שעה וחצי ביום, אבל כל מאמצי עלו בתוהו.
את מתאמצת יותר מדי, היא אמרה לי, כדי לראות צריך להרפות.

תמיד הייתי קשת התמדה. מזה שנים ארוכות אני עוברת בין סוגי פעילות גופנית שונים, עשיתי יוגה מכמה סוגים שונים, שחייה, מתיחות, טאי צ'י, וכו'. בכל פעם שנשרתי הרגשתי, יחד עם ההקלה, אכזבה מחוסר הרצינות שלי.

עד שהחלטתי להחליף מסגרת. הכרזתי על סקרנות כעיקרון המנחה. במקום להתמיד בתכנית אימונים, אני מתמידה בסקרנותי. אני מנסה דברים שונים ומגוונים, ומפסיקה מתי שבא לי. ומתחילה משהו חדש. בלי להכות על חטא. ויש תוצאות: שיפור בגמישות, שיפור בראייה, הנאה.

עדין יש בתוכי קול שאומר, מדי פעם, שבלי משמעת לא יצא ממני כלום, וכנראה שבאמת כבר לא אהיה שחיינית אולימפית. וגם שאם לא אכריח את עצמי פשוט ארבוץ כל היום באפס מעשה. את זה דווקא ניסיתי, ואני ממליצה בחום למי שיכולה  (אמא אחת אומרת לחברה שלה, אני מאוד שמחה שהבן שלי למד לעשות מדיטציה, קודם הוא היה יושב כל היום בחדר שלו בלי לעשות כלום…).

אבל המסקנה העיקרית שלי מהמחקר, היא שהעיניים (והגוף) רוצים לשחק, לא לעבוד.

אז תסתקרנו. 
פתחי את השיטה שלך לשיפור הראייה שלך. את הטכניקה שעושה טוב לגוף שלך.
תתעניין. ערבב שיטות. תנסו דברים שונים ותראו איך זה מרגיש. תקשיבו לעצמכן ולהיגיון הבריא (ותתיעצו כשצריך) ואל תקשיבו למי שאומר שרק מאמץ מביא לתוצאות. 

מודעות פרסומת

מי מפחד(ת) מגיל הבלות

אני מתביישת לכתוב את מה שאני עומדת לכתוב. ולכן אני כותבת. אני כותבת כי חשתי בושה, והתביישתי בתחושה, וזה הביא לבדידות, והבדידות היא כלא.

סיפור המעשה הוא פשוט. אני בת ארבעים ושתיים. לאחרונה התחילו תופעות בלתי מוכרות בטמפרטורת הגוף שלי. בלילה אני בוערת. לפעמים פושטת בגדים כשכולם שמים מעיל. לילה אחד הרגשתי קו של אש יורד מהעורף שלי אל אמצע הגב, ומכתף אחת לשניה. אינני יודעת מה משמעות הדברים האלה. לא שאלתי. הסתכלתי קצת בספרים. לא הבנתי. התופעות עצמן אינן בלתי נעימות, רק בלתי מוכרות. לעצמי לחשתי בשאלה "גלי חום?”. רוב חברותי צעירות יותר, לא מכירה אף אחת בגיל הבלות. יכולתי לפנות לעזרה ריפויית, אבל התביישתי. התביישתי בבורות שלי, בתחושת הכישלון הכרוכה בבלות המוקדמת.

אולי זה משהו אחר, ניחמתי את עצמי, איזו מחלה. משהו שיעבור. (!)

אבל כשחשבתי ואולי זה גיל הבלות, חשבתי, זה לא פייר. אני צעירה מדי. צריך היה עוד להיות לי זמן.

זמן למה? אני איני רוצה ילדים. למה שארצה להמשיך להיות פוריה?
אבל אני מרגישה צעירה! מה זה אומר? האם אני מתכוונת לכך שאני מרגישה טוב? כשהייתי בת עשרים, חשבתי שסבל הוא טעם החיים. עכשיו אני נהניית מכל רגע. כשהייתי בת עשרים וחמש, היו לי מגרנות קשות וכאבי גב כרוניים, עכשיו שני החוליים האלה הם נחלת העבר. כשהייתי בת עשרים ותשע, אף אחד לא הסתכל עלי, עכשיו אני אהובה ומושכת יותר מאי פעם.
בגידת הגוף. למה? הרי זה תהליך נורמלי, בריא, תקין. אם לא עכשיו, ודאי עוד כמה שנים. אין כאן בגידה, רק התבגרות, מעבר שלב.
אם מישהי אחרת הייתה מספרת לי, ודאי לא הייתי מבינה מה הבעיה. עושה סיפור מכלום.

אבלהבלות!!
כן. הבלות.

מי קבע בחיי שלב שנקרא כך.
אם מה שאישי הוא פוליטי, אני רוצה למחות בכל תוקף, להפגין את חוסר הסכמתי לתחושה שלי שבלי פוטנציאל רבייה אני מאבדת מערכי.
אני מבקשת להסגיר את עצמי בידי הרשויות בתור מפגע לבריאות הנפש וההערכה העצמית של נשים אחרות. טרוריסטים פטריארכליים התקינו בי פצצת זמן מתקתקת. לעולם לא אצליח לפרק אותה בזמןלבדי.

* * *

תודה. כבר מרגישה יותר טוב.

לי זה לא יקרה…

אזור הדימדומים

מישהי זוכרת את 'אזור הדימדומים'?
הפרק 'מספיק זמן' מספר את סיפורו של פקיד בנק מכור לספרים, אשר ננזף ללא הרף בשל תשוקתו הבלתי נשלטת לקריאה. ברגע מסויים הוא נסגר לו בכספת של הבנק כדי שאף אחד לא יפריע לו לקרוא, כשפתאום הוא שומע בום גדול.
הוא יוצא לברר מה קרה, ומגלה שהעיר הופצצה ולא נותרה בה נפש חיה. הוא מתמלא יאוש וחושב לשים קץ לחייו, אבל פתאום מגלה אוצר – חורבות הספריה העירונית וכל הספרים שתמיד רצה לקרוא, ועכשיו סוף סוף אף אחד לא יפריע לו… אבל, צחוק הגורל, בדיוק ברגע זה נשברים לו המשקפיים, בהם הוא תלוי לחלוטין. 'זה לא הוגן' הוא מילל, 'סוף סוף היה לי מספיק זמן…'

כדי שזה לא יקרה לכן, אני מאוד ממליצה לבוא לאחת הסדנאות לשיפור הראיה שאני עורכת באפריל…

ביוגה מאלה, מכמורת
שבת, 12.04, בין השעות 9:00-17:00
מחיר לנרשמים מראש: 380 ₪.
להרשמה: info(@)yoga-mala.com (נא לציין שם מלא ומספר טלפון)

אצל אמא שלי בסלון, תל אביב
שישי, 18 באפריל ושבת 19 באפריל, בין השעות 9:00-13:00
מחיר לנרשמות מראש 320₪ ₪
מספר מקומות מאוד מוגבל
להרשמה: orit.ojos (@) gmail.com

מידע על הסדנאות ועלי: 
http://www.yoga-mala.com/HEBREW/Courses_Heb.html#Bates

כעס!

ט' הכעיס אותי נורא. רתחתי. ממש התחשק לי להביא לו בוקס, לקחת ולנער אותו, הבעיה היא שהוא לא פה. באימייל או בטלפון זה תמיד מסתבך. מצד שני, מה אני יכולה לעשות, לרתוח שלושה ימים עד שהוא יגיע, ואז להתנפל עליו כשהוא נכנס בדלת? או להדחיק? לא, עדיף שאני אתקשר אליו ואומר לו בדיוק מה אני חושבת, מה אני חושבת ולא מצליחה להפסיק לחשוב. הטיעונים לטובתי מסתובבים כמו תקליט שרוט בראש שלי, חוזרים וחוזרים על עצמם. אם הוא רק היה פה כבר היינו רבים ומשלימים.

כמו כל פריחה ניו אייג' ניסיתי לקבל, ניסתי לזרום, לקבל את זה שאני לא מקבלת, לזרום עם זה שאני לא זורמת אבל כלום לא עזר. כל מה שהתחשק לי זה לתפוס אותו לצעוק עליו את כל הדברים שמסתובבים בראש שלי, להוציא אותם ממני ולזרוק אותם עליו.

מה הוא הכעס, שאלתי את עצמי. איך אני יודעת שאני כועסת?

אני יודעת שאני כועסת כי יש לי תקליט שרוט של טענות ומענות בראש, והשיניים שלי נעוצות כמו בולדוג בצדק שלי, אפילו שאני מבינה את הצד שלו.

או דווקא בגלל שאני מבינה את הצד שלו אני עוד יותר מתעצבנת. איך הוא לא ראה את שלי?

חשבתי על זה לרגע בקור רוח. ט' מגיע עוד שלושה ימים. שלושה ימים להתבשל במיץ שלי ולהכין לו קבלת פנים מהגהינום. או שאולי אחסוך את כל הסיפור ופשוט אגיד לו שזה נגמר, שאין טעם שיבוא. קצת מגזימה?

החלטתי לנסות משהו שמצאתי בספר של ג'נט גודריץ' לשיפור הראייה אצל ילדים: הילדה, במקרה זה אני, לוקחת ביד אחת ועושה כדור אנרגיה גדול מהרגש, במקרה זה הכעס. מגדילה ומגדילה אותו עד שהוא ממלא את כל העולם, עם כל הטיעונים והצודקות, עם כל הזעם וחימה. אני צובעת אותו בצבע הולם, אדום כתום אש. אני מגדילה ומגדילה אותו, לא חסר במה למלא את הכדור ודי מהר הוא מגיע לגודל עצום.

אחר כך, ביד השניה, אני צריכה לשים את הרגש ההפוך. מה הפוך לכעס, אני שואלת את הילדה? השלווה. שלווה כחולה, ירוקה, טורקיז, בטעם מנטה, שלווה שמכבדת את הגבולות שלי. עשיתי כדור גדול של שלווה בצבע טורקיז, קרירה ומרעננת, ואז אותו שילחתי לחלל

הבטתי לסרוגין בשני כדורי הרגש הענקיים שלי, וכשהייתי מוכנה, קוווואץ, מעכתי אותם יחד, לכדור כתום טורקיז של כעס ושלווה אותו שילחתי לחלל. ולהפתעתי, הרגשתי שפשוט איני כועסת יותר, ושבתי לענייני.

סדנה לשיפור הראיה בכפר יהושע

בסוף התארגנה גם סדנה צפונית לשיפור הראייה, בכפר יהושוע. ואלה פרטיה: .
הסדנא מתקיימת במשך יומיים ברביעי וחמישי 11-12.09 (היומיים שלפני ערב יום כיפור)
בשעות 10:30-14:30 בכל יום.

מחיר: 320 ש"ח, או כמה שאת יכולה.
יש אפשרות לבארטר – במידה שתואם מראש!

יש להירשם מראש
להרשמה: liat@tafrit.org
058-4021002

בפייסבוק https://www.facebook.com/events/606541832700433/

 

שיפור הראייה בשיטת בייטס ופלדנקרייז

שני עידכונים חשובים בקשר לסדנאות שלי בארץ:

לסדנה לשיפור הראיה בתל אביב, ב 18 19 בספטמבר, יצטרף אלי יונתן, מורה ומטפל בשיטת פלדנקרייז.

עדכון שני הוא  שב 11 ו 12 לספטמבר, אערוך סדנה נוספת לשיפור הראייה באזור הצפון, כנראה טבעון למרות שהמקום עדיין לא סגור. אז אם ה 18 19 תל אביב לא טוב לך, אולי מסתדר 11 12 טבעון?

יונתן מספר על גישת פלדנקרייז לשיפור הראייה:.
ֿהאם חשתם שיש זמנים בהם אתם רואים טוב יותר?
מה בגוף משפיע על הראייה?
ועל מה הראייה משפיעה?
כיצד התמקדות בתנועת העין משפיעה על איכות הראייה?
מה חלקם של המחשבה והזכרון בראייה?
איך ניתן להוריד מתח בעינים ולשפר את תפקודן?
מה הקשר בין העיניים והיציבה?
איך אפשר על ידי התיחסות לאיבר אחד להשפיע על המכלול?
האם המספר במשקפיים יכול רק לעלות?  או אולי הוא יכול גם לרדת?

התמונה שאנחנו רואים בעינים ברגע זה היא למעשה לא בעיניים אלא במוח, התחושה שהראייה מתרחשת בעיניים בלבד היא התנייה. אפשר לומר שהעיניים הן הארכה של המוח.

למעשה תמונת הראייה מורכבת מהאור שעובר דרך העיניים,
מהזכרון שמזהה את המציאות המוכרת ומהציפיות על מה שעלול להתרחש.

השילוב יוצר את התמונה שמתקבלת בתודעה.

בנוסף העיניים אחראיות יחד עם האזניים על שיווי המשקל ועל תחושות המיקום ביחס לסביבה, פעולות שנעשות במקביל לראייה המודעת.

כמו בשאר החלקים הנעים בגוף, לעינים \מוח יש אפני פעולה שעם הזמן נהפכים להרגלים ,

בחינת הרגלים אלו וזיהוי הפערים בין המציאות לבין הדימוי שיש עליה, יכול להביא לשיפור בהרגלי הראייה ולשיפור בראייה עצמה.

אין מדובר בתרופת פלא, אלא בעבודה עצמית של התפתחות ושיפור.
בלקיחת אחריות של אדם על הרגליו.
בסדנת שיפור הראיה ננסה לבחון שאלות אלו, פחות במלל ויותר בתנועה.
העבודה תתמקד בעינים, בגוף, בסביבה וביחסים בינהם.

תבואו, יהיה מגניב.

שיקפצו לי

חודשיים ומשהו בלי חזייה
בהמשך לרשומה'הלו מרכזייה'

 

מבחינת נוחות, אין בכלל ספק. יותר נח לי בלי חזיה. גם אם חם ומזיעים, גם אם הם מתנופפים לכל עבר כשאני רצה, זה פחות כבד, פחות לוחץ, פחות מזיע. הכתפיים הרבה יותר משוחררות.. פעם אחת לרגל מסיבה שמתי איזו חזייה מסמורטטת מבד, ואחרי כשעה הרגשתי צורך עז להוריד אותה, פשוט הרגשתי שאני לא יכולה לנשום.

הספק היחיד המתעורר הוא בהשפעה של הורדת החזייה על העיניים. לא העיניים הפיזיות שלי, אלא עיני החברה, וגם עיני החברה השוכנות בתוכי.

למשל:

אין לי מה ללבוש. אני מביטה בראי. כל הבגדים שלי לא מתאימים לי. גופי ללא תמיכה אפילו לא מנסה לשרטט את סילואטת היופי המקובל, שבכל אופן מעולם לא בדיוק התלבשה עלי. אבל מי לעזאזל החליט שהגובה הזה יותר יפה לשדיים? אני לא מוכנה לקבל את השרירותיות הזאת ויוצאת לרחוב. אני לוחשת לעצמי שאני יותר יפה כשנח לי, אבל משהו בתוכי חושב שכולם מסתכלים על החזה הנשפך שלי.

כולם מסתכלים על החזה שלי ואין להם משהו יותר טוב לעשות. אני מנסה לדמיין מה הם חושבים. הם חושבים, 'היא לא לובשת חזייה.' טוב, זה נכון. אולי הם חושבים, 'החזה שלה נפול.' הוא בהחלט נשמע לחוקי הכבידה. 'איך היא יוצאת ככה. ממש מוזנחת.' אולי כולם יתארגנו פתאום לשיר לי במקהלה, כמו בימי התיכון האכזריים "הציצים של מילי קופצים!”, זה בהחלט יהיה קטע. אולי הם חושבים שאני איזה פמינסטית. טוב, אני לא מכחישה.

*

בכל זאת אני מרגישה לא בנח ולפעמים במפגשים חברתיים, מסיבות וכדומה, מתחילה אאוט אוף דה כלום לדבר על החזה שלי, ועל ההחלטה להפסיק ללבוש חזייה. למקרה שבן או בת שיחי הרנדומאלים הבחין ועמד לדרוש הסברים מניחים את הדעת.

*

אני מנתחת את תחושתי בעוד אני מהלכת ברחוב בלי חזייה (קיץ, בגדים קלים, שכונה מעורבת תיירותית ומוסלמית). אני מבחינה בסתירה מעניינת. מצד אחד, בהסרת החזייה כאילו פלטתי את עצמי מתוך החברה, כאילו אני אפילו כבר לא עושה מאמץ מינמאלי להיות נחשקת. מצד שני, אני מרגישה פגיעה יותר, חשופה יותר, אניסה יותר, כאילו העדר החזייה מפקיר אותי לתשוקותיהם האלימות והבלתי נשלטות של גברים.

אז מה נסגר? פחות או יותר מושכת?

אולי אפשר לראות כאן סתירה שקיימת ביחס שלנו כנשים לגופינו: מתאמצות בלי הרף ליפות את עצמינו, לעולם איננו מרגישות מושכות מספיק כדי להיות אהובות על ידי מי שבאהבתו אנו חפצות, ומצד שני, תמיד אנו מרגישות יותר מדי מושכות מכדי להעלם מעיני או להיות מוגנות מפני התשוקה השלילית, האלימה והאנסית של גברים רעים.

*

חברה קרובה מתלוננת שהיא מרגישה בודדה, ושאין לה עם מי לחלוק את דאגותיה. כשאני מספרת לה שאני באה לארץ, היא נרעשת "אני מקווה שאת לא מתכוונת לבוא בלי חזייה?!”. לאותה חברה קרה ומנוכרת, בה אין לה איש, יש משהו ממש חשוב להגיד על השדיים שלי.

חברה אחרת אומרת "יפלו לך השדיים. תראי את כל הפמינסטיות האלה משנות השבעים".

זוהי אהבה. הן רוצות שאני אהיה יפה. שאראה טוב. הן מבקשות בשבילי קבלה חברתית.

אבל, באמת? לא יפה לי?

סטטיסטיקה אישית מצביעה על כך שיותר אנשים עוצרים אותי ברחוב, כדי לשאול שאלה, להעיר הערה או לזרוק מחמאה נעימה. אני מודה שאני לא רואה את כמותם המדוייקת של המבטים הביקורתיים, המזועזעים, קוצר ראייה מבורך.

*

לסיכום. לו יכולתי להשאיר את החזה משוחרר באופן פחות נראה לעין, אין לי ספק שהייתי עושה זאת. אין לי שום חשק מיוחד לצאת במסע תעמולה או לפתוח דיון ציבורי על הגוף שלי, או אפילו אם זה רק אצלי בראש, גם אם אני פמיניסטית.

בנתיים אני מחפשת בגדים חדשים והולמים את מעמדם החדש של השדיים, בגדים בהם אני ארגיש יפה ולא מוזנחת, בלי להיות כל כך תלויה ביופי הפנימי שלי.