התפרקות

לאספה הראשונה של האורגת אחרי חופשת הקיץ הגיעו שמונה אנשים. נושא השיחה היה "מה אנחנו" או "מה אנחנו עושות" (אולי זה דומה).

קבוצת האורגת היא קבוצה הדואגת למרכז החברתי האורגת. וזה בדיוק מה שאיננו רוצות להיות. ברגעים מסויימים קראנו לעצמינו האסיפה הפוליטית של האורגת, אבל זה לא שינה הרבה. למרות רצוננו המוצהר, יש חוסר שוויון בין הקבוצות המשתמשות באורגת, שמוכנות לבוא ולעשות את שלהן וללכת, לבין הקבוצה שלנו, המרגישה אחריות על המרכז אבל גם רוצה שהוא יתנהל בצורה מסויימת. צורה מסויימת עליה אין הסכמה ביננו, בדרך אגב. הקבוצה נפגשת לאסיפות של ניהול המרכז החברתי, אליהן מגיעים גם נציגים של הקבוצות האחרות (ויושבים בשתיקה.) היא גם קיימה אספות פנימיות מרתקות, וגם אירגנה משהו מדי פעם אבל הבעייה היא שאין לה פעילות משלה. לא ברור לנו לשם מה אנחנו עובדים כל כך קשה לנהל ולתחזק מרכז חברתי בו אנחנו למעשה כמעט לא משתמשים.

קבוצת האורגת היא קבוצה מאוד מוגדרת. היטב אנחנו יודעות מי אנחנו, ומי חסר. בארבע שנות קיומינו כמה אנשים עזבו, ומעט אנשים התצרפו. כרגע, כמחצית מהקבוצה מגיעה רק מדי פעם, כשיש החלטה חשובה או כשיש להן פתאום זמן וחשק.

כשהתחלנו, היה הרבה מה לעשות, וגם הרבה חשק לפתוח ולפתח את המרכז החברתי החדש. אירגנו הרצאות, הקרנו סרטים, שיחות, ארוחות ערב למטרות שונות. אחרי כמה זמן אנשים התעייפו מסוג הפעילות הזה, אך לא הצלחנו 'למלא' את המרכז החברתי בפעילות אחרת. לדעתי, בגלל שבמקום לקבל את מה שבא, קיווינו שיבואו אנשים שיעשו את מה שהיינו עושות אנחנו לו היה לנו עוד זמן.

במהלך החודשים האחרונים נפגשו חברות האורגת ברחוב, בפעילות שכונתית ועירונית. אין ספק שמזהים אותנו, והנוכחות שלנו מורגשת באספות אחרות. במשך השנים בהם אנחנו יחד עבדנו הרבה על דינמיקות קבוצתיות ועל ניהול אספות תוך הקשבה ואמפטיה. בשנים שחלפנו נעשינו חברות טובות, אבל ההבדלים בדרכי העשייה ובתחומי העניין שלנו הלכו ונהיו חשובים יותר, בזמן שכל אחת הלכה והתרכזה במה שמעניין אותה. לפני הקיץ דיברנו על כך שצריך להגיע למצב של שוויון עם קבוצות אחרות המשתמשות במרכז, וגם על כך שממש בא לנו לעשות משהו ביחד, איזה פרוייקט שיהיה של כולנו…

היו כמה הצעות, אבל אף אחת לא הייתה מקובלת על כולנו. בעצם, הם היו כולן הצעות די טובות אבל סותרות. ירדן הציע שנהיה קבוצה שתבחר כל חודשיים משהו ראוי לביקורת בשכונה ותעשה כמה שיחות על הנושא ובסוף תכין פעולה ישירה. בן הציע שכל אחד יארגן ימי עיון או מפגשים בתחום בו הוא כבר ממוקד ושהשאר יעזרו לו. אני הצעתי להמשיך לעשות אסיפות בנושאים כמו מגדר, היררכיה, מבני כח ושליטה בלתי נראים ואולי אפילו לקרוא קצת טקסטים יחד. היו כמה שתיקות ארוכות. בסוף מישהו אמר שאולי אין לנו שום פרוייקט ביחד, ושאין טעם לחפש מתחת לאדמה. לאט לאט הגענו להכרה שהקבוצה מתפרקת. אולי רק כדי לחזור ולהתאחד סביב משהו שיעלה ברגע אחר. ודאי שנמשיך להיות חברות ובנות ברית. מישהי ציינה שלא כולנו נמצאות, וכדאי שנגיד לכולם שזה מה שאנחנו חושבות. אני אמרתי שרוב מי שלא נמצאת כבר הרבה זמן לא נמצאת איתנו, ושאי אפשר להמשיך לדמיין שאנחנו קבוצה של 16 שרק במקרה חצי הופיעו היום לפגישה. השתררה אווירה כבדה.

אבל אני הרגשתי הקלה כי כבר מזמן הייתה לי הרגשה שאנחנו קבוצה של חברות ובנות ברית יותר מאשר קולקטיב, ושהדבר היחיד שאנחנו עושות באופן קולקטיבי הוא למנוע מאנשים אחרות לעשות דברים באורגת. ההתרוקנות של האספה וההתלהבות שעברה למקומות אחרים גרמה לי לחשוב שמוטב לשים דברים על השולחן ולא לחכות לראות מי תהיה האחרונה שתכבה את האור כשהקולקטיב יתמוסס מעצמו. ראיתי קבוצות אחרות מתפרקות וזה היה עסק מאוד מכוער. אבל אנחנו היינו עדינות ומתחשבות ולא סתם יש המון אהבה בקבוצה הזאת. מה שאולי עושה את זה עוד יותר מצער.

מישהי בכתה קצת. היא אמרה שכל כך הרבה זמן אנחנו מחפשות משהו לעשות ביחד, וזה עצוב שאין לנו. מישהי אחרת הציעה ללכת לאט, אם זה באמת הכיוון אין מה למהר, צריך לקחת בחשבון שכבר ארבע שנים אחנו יחד ולפרק את הקבוצה זה עניין רגשי עדין. קבענו להפגש שוב ולהמשיך לדבר. אחר כך צריך גם לראות איך אנחנו מעבירים הלאה את המרכז החברתי לאנשים שיכולות למלא אותו בפרוייקטים. קשה להניח למקום בו השקענו כל כך הרבה ולקוות שימשיך לפרוח בלעדינו. נפרדנו בחיבוקים.

המשך יבוא.

מודעות פרסומת

כלכלה עצמית

כבר הרבה זמן אנחנו מתכננות שיחה בנושא כלכלה עצמית באורגת. הכוונה היא לדבר על האפשרות להרשות כניסת פרוייקטים פוליטיים, שבו בזמן מכסים צרכי הפרנסה. פרוייקט כזה, בשאיפה, הוא פרוייקט המרפאה.

כלכלה היא נושא מסובך, רגיש. השכר על פעילותינו קשור לתחושת ערך, לתחושה שמעריכים את פעילותנו. אנחנו מקשרות בין כסף לתחושה של ביטחון. למרות שאנחנו מאמינים בשיתוף, אנחנו חיים בחברה אינדיוודואלית בה בסופו של חשבון כל אחת לעצמה. אם אין אני לי מי לי. מי ידאג לי בעת זיקנה. מה ישאר לי כשזה יגמר. כסף קשור לתחושת החופש שלנו (אבוי). לאפשרויות הפתוחות או סגורות בפנינו. הוא קשור למעמד חברתי. להשכלה. לאפשרויות בשוק העבודה. הוא קשור למדינה הקפיטליסטית ולמצבה, שמשפיע על מצבינו. רצינו לדבר על הנושא בלי לחץ, בלי לקבל החלטה.

אספות המרכז החברתי מתחלקות לארבעה סוגים. אחת לחודש נערכת אסיפת ניהול של המרכז החברתי, פעילויות, משימות, בעיות, בקשות שימוש בחלל. שאר האספות מתחלקות לתאורטיות, פוליטיות ומעשיות. האספות התאורטיות מוגדרות כמפגש לדיון פתוח בלא מסקנות לגבי נושא שמעניין את חברי הקבוצה. הפוליטיות הן דיונים לקביעת מדיניות המרכז החברתי, למשל בנושא צמחונות או כלכלה, והן מחייבות. המעשיות נועדו ללמוד לעשות משהו, למשל, קורס חשמל בסיסי.

אתמול נערכה אסיפה תאורטית בנושא כלכלה עצמית ב'אורגת'. מאחר ואת האספה נוהגים להכין אנשים שהנושא חשוב להן, הכנתי אותה אני עם מינה, שמתנגדת מכל וכל לכניסה של פרוייקטים מסוג זה למרכז החברתי. תהליך ההכנה היה מרתק. נפגשנו מספר פעמים והעמקנו אשה לתוך דעת רעותה, ניתחנו קשיים ריגשיים ותוצאות אפשריות. בסוף כתבנו שני טקסטים קצרים המציגים את שתי הדעות.

אבל לפני כן, כמה מילים על כלכלה וכסף בתרבות המרכזים הפלושים של ברצלונה:

בברצלונה תרבות התנועות לשינוי חברתי היא תרבות של חינמיות. אנשים עושות מתוך אהבת העשייה ומתוך מחוייבות פוליטית, וצרכים כספיים קולקטיביים (עורכי דין, חומרים לתחזוקה, חומרים למסעות הסברה וכו') מכוסים על פי רוב באמצעות מסיבות או ארועים בהם אנו פותחות את הבר או עושות אוכל.

אני מרגישה שלא בנח עם דרך המימון הזאת, בגלל שאני מאמינה שהיא מעודדת צריכת אלכוהול במסווה של תמיכה בפרוייקטים ובקבוצות פוליטיות, והופכת את מקומותינו לחללים מועדים להטרדות, בהם היחסים הם בתיווך אלכוהול. פעמים רבות ניסינו לחשוב על דרכים אחרות למימון, אבל קשה מאוד לצאת מהדרך המקובלת. היא קלה יותר לנו ומובנת יותר לשאר הקהילה. ובסופו של דבר פתיחת הבר מלווה את הפעילות הרגילה שלנו, הרצאות, הופעות, מפגשים וכו', ועל כן היא האופציה הטבעית להשגת הכסף המועט שאנחנו צריכים. כל דרך אחרת תצריך השקעה של זמן ועבודה, וגם ככה, בין החיים הפרטיים, העבודה, והמעורבות הפוליטית למי יש זמן לעוד פרוייקט?

בתרבות הפעילים בברצלונה לגיטימי לבקש כסף עבור חומרים, אך לא כסף עבור עבודה. ההנחה היא שיש כאן מין חליפין מובלע, בו את עושה למען הקהילה, והקהילה עושה למענך ברגע אחר. החומרים באים מין העולם הקפיטליסטי ועל כן אין ברירה.

כשק' ואני התחלנו את פרוייקט צעצועי המין, היינו שתינו במצב כלכלי רעוע, ונראה לנו מגוחך שהפרוייקט יוכל לקנות לעצמו חומרים משובחים וכלי עבודה, אך אנחנו לא נוכל לשתות קפה לפני הסדנה כי אין לנו גרוש על התחת. החלטנו לכלול את עצמינו בתוך הפרוייקט. כדי שהפרוייקט יפעל אנחנו צריכות חומרים, כלי עבודה, וזמן שלנו. למרות שאנחנו לא מסתירות את העובדה הזאת ותמיד מציינות במובהק שעלות הסדנאות היא לא רק לכיסוי החומרים אלא גם בשבילנו, הרבה פעמים אני מוצאת שבפרסומים על הסדנה כתוב X יורו (עלות החומרים). כאילו שמתוך היורו הספורים האלה יכולנו ק' ואני לעשות את הבוחטה שלנו. הכסף שאנו מרוויחות בסדנאות מאפשר לנו לעבוד פחות, ועל כן להקדיש זמן רב יותר לפרוייקט צעצועי המין ולפרוייקטים אחרים. הכלכלה העצמית נראית לי כדרך הברורה לשלב פעילות פוליטית ולקיים את עצמי. למרות שגם אני איני בטוחה שה'אורגת' הוא המקום ההולם לפרוייקטים מסוג זה, כך ניסחתי את דעתי.

מילי, בעד פרוייקטים לכלכלה עצמית באורגת:

בעשייה הפוליטית שלנו, אנו שואפות ליצור שינוי במציאות הקיימת, ישנו מתח מתמיד בין מה שאנו רוצים לשנות, לבין מה שאנו משאירים (בנתיים) כפי שהוא, בין אי קבלת ה"ככה זה", לבין התעקשות נוקשה על "הדרך הנכונה" שאליה אי אפשר להגיע. בכל דרך שנבחר יש נקודות של אוטופיה ומציאות, פשרות וחלומות, תאוריה ומעשה.

ומשאמרתי את כל זה,

אני מעוניינת לפתוח את האפשרות לקיים פרוייקטים בני קיימא ב'אורגת'. פרוייקטים בני קיימא הם מבחינתי פרוייקטים שבתוך פעילותם כלול מקור מימון שמגיע כתשלום על שרות, לא דרך מימון חיצוני על ידי התרמות או מכירת משקאות בבר. ושרואה צורך לשלם לאנשים המקדושות מזמנן לפרוייקט, כדי לשחרר אותן מהצורך למצוא פרנסה אחרת, מין הסתם בתוך המערכת הקפיטליסטית.

אני מאמינה שפרוייקטים מסוג זה:

– יוצרים תשתית של שרותים חלופיים אשר עם הזמן תוכל להחליף את המדינה

– שואפים ליצירת כלכלה אלטרנטיבית, בה נוכל לקיים מערכת חליפין או מטבע חלופי מקומי.

– מאפשרים לאנשים לעשות פעילות פוליטית כפעילות העיקרית שלהם, ולא כתחביב לשעות הפנאי.

– מהווים מקור מימון למרכז החברתי בלי לשכר ובלי למסור כסף לחברות קפיטליסטיות (יצרנית הבירה)

– מאפשרת לאנשים שעובדים בשכר להשקיע את כספם בפרוייקטים בהם הם מאמינים ובו בזמן למלא צרכים אמיתיים שלהם, לא רק לשים כסף מתוך סולידריות.

– הצריכה הישירה, ללא תיווך, והסרת עול שכ"ד, מאפשרת להוזיל וכך להציע את השרות לאנשים שלא היה בהשג ידם.

– פרוייקטים מסוג זה מושכים אנשים מסוג אחר, שאינם בהכרח מעורבים פוליטית, אל המרכז החברתי, ובכך מקרבים אנשים נוספים אל שאר הפעילויות של המרכז ושל עולם התנועות לשינוי חברתי.

– במובנים אלה, הקהילה בעצם מסבסדת את השרות לטובת הכלל.

נקודות המציאות שלי הן:

– אנחנו זקוקות לכסף כדי להתקיים, וכך גם הפרוייקטים שלנו.

– עצם העובדה ששרות ניתן בתשלום, מעבר לכך שהיא מאפשרת לך זמן, גם מחייבת אותך לרצינות ולמקצועיות (לצערי)

– וגם לצערי, התשלום גורם לנו להעריך את הדבר שעבורו שילמנו.

מינה, נגד פרוייקטים של כלכלה עצמית ב'אורגת'

מבחינתי, הן רגשית והן שכלית, לא נראית לי האפשרות לעשות פעילויות או להציע שרותים לכלכלתם העצמית של אנשים ב'אורגת'.

כלומר, אינני מתנגדת באופן עקרוני לכלכה העצמית, אבל יש לי ספקות האם המקום הנכון לעשות זאת הוא במרכז חברתי פלוש ובאירגון עצמי כמו ה'אורגת', או לפחות ה'אורגת' כפי שאני רואה אותה בעיני רוחי מיום הקמתה.

מוטב שאנשים הרוצות / יכולות להציע שרותים או פעילויות לכלכלת עצמם יתארגנו ויפלשו או יקיימו חלל המוקדש למטרה זו, שברור מלכתחילה שהכלכלה בו משותפת.

קשה לי לדמיין את הכלכלה העצמית כמו מקרה מיוחד ב'אורגת'. מבחינתי זה הכל או לא כלום. אם מחליטים להרשות כלכלה עצמית, זה צריך להיות מלווה בתהליך שינוי אירגוני ומבני במרכז. מתוך ראית עולם זו, הסיבות העיקריות בשלן אני מתנגדת הן:

הפרטה של פירות המאמץ הקיבוצי

שכן המאמצים והסיכונים שבפלישה הם מתחילת הדרך קיבוציים, כמו גם תחזוקת המרכז החברתי. כלומר התשתית שמאפשרת את הכלכלה העצמי מתקיימת הודות למאמץ הקיבוצי, שפועל מתוך מסיבות אידאולוגיות, או מרצונו החופשי. מבחינתי, זו אחת מנקודות המפתח של מרכז חברתי.

אבל השרותים והרווח אינם קיבוציים. ואמנם שהשרותים יכולים להיות זולים יותר, שכן אין צורך לשלם שכירות, אבל המקום מתוחזק באופן קיבוצי.

איך להחליט על מה משלמים ועל מה לא?

האם אנו משלמים רק מה שבאמת נחוץ כדי שהמרכז ימשיך לתפקד? ומדוע צריך לשלם שרותים אחרים? האם אלה שרותים המוצעים גם במקומות אחרים? על איזה סוג יכולות צריך לשלם?

לא מדובר בחלופה אמיתית

כלכלה עצמית אינה חלופה כלכלית אמיתית, לא בתוך ה'אורגת' ולא מחוצה לה. שכן הנחת היסוד היא שיש אנשים שמשיגים כסף בתוך המערכת הקפיטליסטית וכסף זה מתגלגל לשרותים המוצעים במרכז. כך שלא מדובר ביצאה מחוץ למעגל הקפיטליזם והכסף. אפשר לראות את הכלכלה העצמית כסוג של פרזיטיות בתוך מערכת גדולה יותר, אבל לא כחלופה אמיתית או כללית. כלומר, בלי קפיטליזם אין כלכלה עצמית, שכן הכלכלה העצמית תלויה בכספית שבאים מהמערכת.

מאחר שזו לא אפשרות שאפשר להכליל, וגם לא אפשרות שיוצאת מהמעגל הקפיטליסטי, לגבי זו חלופה פרטית במקרה הטוב. בתוך ה'אורגת', זה יצור חוסר שיוויון ולא ברור מדוע יש לשלם על מאמצים מסויימים ועל אחרים לא צריך.

מרכז באירגון עצמי

אמנם אנחנו זקוקות לכסף, אבל נראה לי ישר יותר להודות שאיננו יכולות כרגע לצאת ממעגל הכלכלה הקפיטליסטית. מבחינתי זה בסדר שיהיה כסף במרכז כל עוד הכסף הושג במאמץ קיבוצים (למרות שלכולנו יש עליות ומורדות במעורבות שלנו במרכז), העובדה שהעבודה נעשית יחד, או למטרות פוליטיות עליהן החלטנו יחד נותנת לזה משמעות. בגלל שאנחנו עושות מתוך רצון, בלי לבקש תמורה ובלי לכמת. אחרת, מבחינתי אין משמעות להיות המרכז באירגון עצמי.

בחלל פלוש כמו ה'אורגת' אני מעדיפה לתת קדימות לפרוייקטים קיבוציים ולהשגת כספים עבור סוג כזה של פרוייקטים או בעיות. למרות שאני חושבת שאפשר להשתמש בחלל גם להשגת כספים לצרכים פרטיים (שזו דרך לעשות קולקטיביזציה לבעיות הפרטיות) אני רואה את זה כמנגון לשימוש נקודתי ולפתרון בעיה מסויימת, לא לפיתרון בעית הפרנסה..

ואם חלק מהכסף שמגיע מכלכלה עצמית הולך למרכז החברתי עצמו, הרי שזה כאילו אנחנו מבקשים כסף על השימוש במרכז.

לסיכום, איני רואה את נושא הכלכלה העצמית כמקרה מיוחד, אלא שלדעתי צריך להיות מקום לכלכלה עצמית מתחילתו פועל לפי הגיון אחר, ולא מתוך הרצון וההשקעה של מי שעובד בלי לצפות לתמורה.

***

(נגמר לי הכח באמצע הרשימה הארוכה הזאת, כך שאם נפלו בה שגיאות או היא ממש לא מוקפדת, סליחה. מזל שזה בלוג. אתקן אחר כך. הולכת לשיעור סווינג)

מדברים על הטרדות מיניות

מזמן לזמן, קורע את מעטפת השתיקה מקרה של הטרדה מינית בקהילת הפעילים בברצלונה, והופך לרגע למרכז תשומת הלב. העובדה שהתחייבנו כולנו לנהוג לפי עקרונות של שיוויון היא שאיפה, ולפעמים אפילו לא זה, לפעמים  זו פשוט סיסמה. לא זו בלבד שאנחנו חיים בתוך מערכות היררכיות של דיכוי, אלא שהמערכות האלה חיות בתוכינו. יש להאבק בהן בכל מקום, עד לשכבות הפנימיות ביותר שלנו.

כשהמקרים האלה מגיעים אל פני השטח, על פי רוב אנחנו מוצאות, ומוצאים, שאיננו ערוכים להתמודד איתם. הניסיון להתמודד איתם פרק הרבה קבוצות שנקרעו בין הגרסאות השונות של הצדדים, וכרעו תחת העומס הרגשי. בעקבות נסיון שכזה, קבוצת תמיכה של מוטרדת אחת יצאה בקריאה לקבוצות אחרות להפגש ולדון בנושא לעומקו. הקבוצה הציעה ארבעה נושאים לדיון, וכתבה חוברת שתשמש כמדריך. לכל נושא תוקדש פגישה אחת. כל קבוצה התחייבה לערוך דיון פנימי בנושא, ולהביא את המסקנות לדיון הכללי.

ב'אורגת' נפגשת אחת לשבוע קבוצת הגנה עצמית פמינסטית (נשים בלבד), בה חברות כמה מחברות ה'אורגת'. הן הציעו לקבוצת ה'אורגת' להשתתף כאחת הקבוצות בימי הדיון. הרבה מאיתנו חשבו שזה רעיון מצויין. כבר מזמן אנחנו מרגישות שחשוב לדבר על הטרדות, כדי למנוע, במידת האפשר, מקרים כאלה, או לפחות לדעת על מה אנחנו מדברות ולהסכים על כמה עקרונות בסיסיים. ניהלנו כמה שיחות בנושא אבל תמיד הייתה הרגשה שאנחנו לא מגיעות עד עומקו. למרבה המזל עדיין לא נאלצנו להתמודד עם מקרה מסוג זה ב'אורגת', אבל בהחלט נאלצנו לנקוט עמדה. למשל כשבדיון רב משתתפים בנושא מגדר הצביע בחור והצהיר על עצמו שהוא הטריד מינית את בת זוגו. היו אנשים שחשבו שהוא נהג באומץ ושיש לברך על יושרו. אבל רבות מהמשתתפות בארוע ביקשו שהוא יסולק ופנו אלינו בתור המארחות. לא היה לנו מידע וגם לא זמן או רצון "לשפוט" את הארועים שהזכיר, או את התהליך שהוא עבר לאחר מכן, ונוצר דיון מלוהט האם לסלק או לא לסלק אותו. בסופו של דבר ביקשנו ממנו באדיבות שילך, בגלל שהוא גורם למשתתפות רבות להרגיש שלא בנוח. היו אנשים שהרגישו שנעשה לו עוול, ואילו אחרות (ואני בינהן), שהרגישו שאפילו במקרה שנעשה כאן עוול, אנחנו מעדיפות לקחת את הצד הנשי שמזה דורות נעשה לו עוול, ולהחמיר עם הצד הגברי שנהנה מזכות יתר.

(בכל מקרה) החלטנו להקדיש אסיפה אחת לחודש לנושא ההטרדות, והתחלנו לעבוד. הנושא הראשון היה 'איזה מין יחסים יש ביננו' דיברנו על גבולות, מה המשמעות שלהם והאם הם יכולים להשתנות. האם יש זכות ללחוץ של מישהו-י לשנות את גבולותיו. מה קורה במקרה של שכרות או נטילת סמים. האם 'לא' צריך להיות מילולי. האם העובדה שהתמזמזת עם מישהי-ו במסיבה אומרת בהכרח שתשכבו. וכו'. הדיון היה מעניין אך הזמן היה קצר והמלאכה מרובה מדי. מתחילת האסיפה שתי הנשים שהכינו ו'ניווטו' אותה הדגישו באוזנינו שאין זמן וצריך להתקדם מהר אם ברצוננו להספיק. היה קר באורגת. אחרי שעתיים וחצי כבר היינו מותשות. התלבטנו אם לקבוע ליום אחר, לבקש עוד זמן לכל נושא, או פשוט להתקדם בקצב שלנו. במקום להספיק עוד כמה שאלות, החלטנו לעצור ולדבר למשך כמה דקות על איך הרגשנו בדיון. (באורגת, בסוף כל אסיפה אנחנו עוצרים ונותנים זמן לכל מי שרוצה להגיד איך היא הרגישה בדיון, ומה קרה לה מבחינה רגשית במהלכו).

שחר אמרה 'אני מצטערת אם נהגתי בצורה קצת תוקפנית. כפי שאמרתי בתחילת הדיון, אני לא מרגישה שכאן ה'מקום הבטוח' שלי. אולי לכן התגובות שלי היו קצת קיצוניות ולא כל כך סובלניות.'

חוני אמר שהנושא היה לו מסובך, ושכמה מהשאלות שבתחילה נראו הכי ברורות מאליו אחר כך היו לו הכי פחות חד וחלקות.

אמרתי 'אתם יודעות שהרבה זמן אני מחכה לדון בנושא הזה, ושלדעתי הוא בעל חשיבות עליונה. אבל היתה לי תחושה שהעיסוק שלנו היה קצת שטחי, ואולי מהיר מדי. אולי אני ציפיתי למשהו אחר'

אחת המנווטות אמרה, 'האמת היא שאני חשבתי שאת העבודה הרצינית שלי אני אעשה עם קבוצת הנשים, בסוף שבוע מחוץ לעיר. אני לא מרגישה בטוחה ושלווה מספיק כדי לדבר כאן על דברים כאלה. הנחתי שכל מי שזה באמת מעניין אותה תעשה (יעשה) עבודה רצינית במקום אחר. אני מצטערת.'

הלכתי הביתה והמשכתי לחשוב. שחר לא הרגישה שהאסיפה היא מקום בטוח. מירי חשבה שאת העבודה הרצינית תעשה בקבוצה נשית בלבד. אני מבינה אותן. אלו נושאים שקשה לדבר עליהם. אבל אם אפילו ברמה התאורטית איננו מסוגות לדבר על הטרדות בקבוצה המעורבת של האורגת, מה יקרה כשנאלץ להתמודד עם ארוע?

לעיתים תכופות במקרים של הטרדה הקבוצה שבתוכה התרחש הארוע היא מעורבת, המוטרדת אוספת לעצמה קבוצת תמיכה המורכבת מנשים בלבד. קבוצת התמיכה הזאת, וקבוצות פמיניסטיות אחרות, מפעילות לחץ על הקבוצה המעורבת שאינה 'עומדת בציפיות' מבחינת התהליך שהיא עוברת לפתרון הבעיה. אבל האם העובדה שהנשים מעדיפות לעשות את ה'עבודה הרצינית' בינן לבין עצמן לא מנציחה את המצב הזה, בו הן הרבה יותר ערוכות מהקבוצה המעורבת להתמודד עם ההטרדה? לאור העובדה שאנחנו החלטנו לחיות ולעבוד בחללים מעורבים, האם לא כדאי שנשים את נושאי המגדר בעדיפות ראשונה דווקא בחללים שאינם מוגדרים על ידי מגדר, כדי לשהם ילכו ויהפכו לחללים בטוחים, או לפחות חללים שערוכים להתמודד עם הטרדות?

ובן אמר, 'מבחינתי, צריך להסתכל על זה בצורה לגמרי אחרת. אין לי עניין להתעסק דווקא בהטרדות מיניות, אלא בדקונסטרוקציה של תפקידי המגדר והמבנים הפטריארכלים בתוך כל אחת ואחד מאיתנו, שהם הגורם להטרדות.'

המרפאה

סוף סוף, אחרי חודשים רבים של שיחות תוך כדי צביעת קירות וחיבור חשמל ושיפוצים אחרים למיניהם, נפתח ב'אורגת' פרוייקט המרפאה. זהו חלל פיזי אותו אני חולקת עם עינת, שסיימה בשנה שעברה לימודי נטורופטיה. שתינו עושות את צעדינו הראשונים כמטפלות וזה מאוד מרגש ומעניין.

המרפאה נמצאת בתוך חלל המרכז החברתי, והיא לא רק ניסוי והתנסות בריפוי הוליסטי, אלא גם ניסוי קטן בכלכלה ובסחר חליפין. למרות שרוב הפעילות הנעשיית ב'אורגת' היא בחינם, החלטנו לנסות להפעיל את המרפאה בשילוב של סחר חליפין וכסף, מתוך מטרה להקדיש את זמננו לריפוי, לא להזדקק לעבודה אחרת, ולהציע טיפולים שבהשג ידה של כל אדם. אנחנו מציעות למטופלות את שתי האפשרויות – או טיפול תמורת עבודה מעשית (וקונקרטית) בחלל המרפאה, למשל, מישהי תשים זכוכית בחלון המרפאה תמורת פרחי הבאך שעינת נותנת לה, או טיפול תמורת סכום כסף צנום, אשר יתחלק בין המטפלת, למרפאה למרכז החברתי.

הסידור המוצע מסובך בכמה רמות. ברמה הקיבוצית הוא מצריך בדיקה מחדש של מדיניות החינמיות של האורגת, והגדרה מתי ניתן לחרוג ממנה, או החלפת מדיניות. וזו שיחה ארוכה. בברצלונה באופן כללי יש מסורת של חינמיות במרכזים חברתיים פלושים, ותרבות שלמה סביבה. כל העבודה נעשיית בהתנדבות ובנדיבות, וכל הפעילות והשרותים ניתנים בחינם. האם שבירה של מסגרת החינמיות הזאת תיצור היררכיות בין משתמשים שונים באורגת? האם תווצר תחושה של חוסר הגינות, או האם אנשים יפסיקו להתנדב? האם יש לגיטימיות לשימוש בפרוייקט קבוצתי לטובת הנאה פרטית? חברות האורגת הסכימו לא להתנות את פעילות המרפאה בקיום השיחה הזאת, ולתת למרפאה להיות ניסוי עד שנמצא זמן לקיים דיון מעמיק ורגוע. את הדיון נתחיל בסוף החודש, באסיפה תאורטית בה ידון נושא הכלכלה הפרטית במרכז החברתי (ובמילים אחרות, האם נאפשר לאנשים להשתכר מפעילות במרכז החברתי).

ברמה האישית, גם יש סיבוכים: סחר החליפין הלא מוגדר מייד מסבך במין עמימות שבמהלכה אני צריכה לשאול את עצמי איך אני מעריכה את ה"עבודה" שלי, ואיך אנשים אחרים מעריכות אותה. קיימת גם סכנה לקבל סחר חליפין שאינו ממלא צרכים (או חשקים) אמיתיים. למשל, הציעו לי בתור חליפין ריבות ביתיות טעימות להפליא. הבעיה היא שאני איני אוכלת ריבה.  במין פשרה-ניסוי החלטנו שהחליפין יתמקד בעבודה במרפאה עצמה או באורגת. ידידי צבי אמר לי שאם החולים שלי הם פולשים, כולם יעדיפו לעבוד ולא לשלם. זה מבחינתי בסדר. הבעיה היא כשאנשים עסוקות עד מעל לראש ובקושי יש להן זמן לקבל טיפול, והם מצפים שתביני כשהם "עדיין" לא עושים את הצד שלהן. ומה אני עושה עם אנשים שעזרו לי בעבר פעמים רבות? האם כל הישן בטל? דווקא בתחום העבודה, כאמור, יש הרבה נתינה בקהילות שלנו, אנשים מתנדבות לבוא לימי עבודה של מרכזים חברתיים שהם אוהבים, גם אני וגם אחרות עושות הרבה טובות זה לזו. מה יקרה לכל הנתינה הזאת ברגע שאני מבקשת מאנשים שאולי היו שמחות לצבוע לי את הדלת כשמתחשק להן, לצבוע לי את הדלת תמורת? האם אני מוכנה לותר על הטוב שבתרבות החינמיות ולבלות את זמני בהתחשבנות? איך אני יכולה להתפרנס ולהמשיך להיות נדיבה אם אני רוצה להתפרנס בתוך הקהילה, ולא לגבות מחירים גבוהים מאנשים שיש להן כסף להרשות לעצמן טיפולים אלטרנטיביים?

בקיצור, מסובך. מזל שאני יורשת עשירה ויכולה לשחק במשחקים האלה בזמן שההון שלי משחק בבורסה. לא, סליחה, מזל שאני פולשת מין השורה והוצאותי כל כך קטנות שאני יכולה לחיות על כלום כסף במשך די הרבה זמן ולראות אם זה מתאזן לי.

וכל זה בלי לומר אפילו מילה על הטיפולים…

יפה ושונה

חזרתי והכל שונה. באמת. משהו קרה בהעדרי. התחושה הזאת של השנה שעברה שהכל תקוע ורק במאמץ עילאי אנחנו ממשיכות לגרור, נעלמה. מצחיק כמה שינויים לטובה תמיד מפתיעים אותי.  עיינה אומרת שבספטמבר כבר הרגישה שרוח אחרת מנשבת, שהדברים מתוחים פחות. גם אני הרגשתי שחופשת הקיץ הייתה טובה לאנשי האורגת.

הרבה דברים קרו סביב השביתה הכללית של ה-29 לספטמבר. נראה שברצלונה עלתה בלהבות, היו הפגנות ענק והתקלויות אלימות עם המשטרה. בכל אמצעי התיקשורת עדין מדברים על צעירים אלימים ואפילו השוו אותם לנוער האס.אס, רק בלי תמיכה של החברה. בין הגזמות לשקרים והפחדה מופעלים לחצים קשים על הפוליטקאים שלא להמשיך ולשאת את נוכחותם של הצעירים האלימים במרכזיהם הפלושים, קיני אלימות עיוורת המסכנים כל אזרח. הטלוויזה מלאה דיבורים על יד קשה וסוף הסובלנות. כמעט לא מדברים על המשבר הכלכלי והמצב הקשה שבגללם הוכרזה השביתה.
רוב חברות האורגת השתתפו בשביתה הכללית ובארועים שקדמו לה, בפלישה לבנק גדול ונטוש בכיכר קטלוניה ובהתארגנות של אסיפות שכונתיות בהכנה לשביתה.

ימי הפלישה והשביתה היו כנראה ימים מדהימים ועוצמתיים, והבנק הפלוש בכיכר קטלוניה אסף אליו אנשים שלא ידעו מה לעשות עם התסכול הפוליטי והחיוני שלהם, והביא פנים חדשות אל המרחב האקטיביסטי.

ההתארגנות השכונתית שקמה לקראת השביתה בשכונות שונות בברצלונה, וגם בשלנו, ממשיכה. שלשום השתתפתי באספה שכונתית רבת משתתפים שמילאה את האורגת (ואת ליבי בהתרגשות). הסקת מסקנות מהשביתה ומהפעילויות שקדמו לה בשכונה. כנראה שנתחיל לעבוד באופן צמוד יותר עם קבוצות אחרות שפעילות בשכונה.

דיבורים על פתיחת האורגת למשתתפים חדשים התממשו לבסוף בדמותה המצומצמת של הזמנה פתוחה להשתתף  ונשאו (להפתעתי הרבה) פירות נאים. האסיפה האחרונה של האורגת נעשתה באווירה נינוחה ונעימה. היינו הרבה אנשים. האנשים שלא באו לא היו 'חסרים'.

היה לי חשוב להזכיר את הדברים האלה, בהם לא השתתפתי, כי נדמה לי שהם יהפכו את השנה שהתחילה  ל"יפה ושונה", כדברי השיר. אולי גם מסובכת ומעניינת.

אינשאללה גם אצלכן.

נדלקתי

הבוקר לא פינו את הבית בברצלונטה, ואני ישנתי בו בפעם הראשונה. קשה לי להחליט אם זה סיפור אהבה או רק משיכה חזקה, התלהבות ראשונית שתחלוף או משהו ששווה לפעול עליו. האמת היא שאני מפנטזת לארוז את מיטלטלי המועטים ולעבור לבית המדהים הזה על שפת הים, בשכונה הישנה שלי. מצד שני רעיון העזיבה קשה עלי. לרוב אני מחכה שהמשטרה תסלק אותי.

אצלינו בבית שסמוך לאורגת הכל רגוע, מיושב. המצב המשפטי נראה יציב. אצלהם הכל תוסס, בוער, כל יום הם ממציאים את עצמן ולומדים עוד דברים עליהן.  הם מדברות עד השעות הקטנות של הלילה. הן חולמים פרוייקטים חדשים ומופלאים. ממחזרות ואוכלות יחד. אני לא יודעת אם יש לי כח להשתתף בזה. אבל גם לי בא להתאהב, להסחף.

המשטרה עלולה להופיע בכל רגע. האמת היא שהיא הופיעה אתמול. והיום. לא ברור מה היא רוצה כי התהליך המשפטי שלהם מתנהל די טוב. בכל זאת אין הרבה סיכוי שיחזיקו מעמד זמן רב.

הבית שלנו קטן. מספר החדרים כמספר בנות הבית.
אצלהם יש המון מקום, סלון עצום לכל דירה, חדרים מוארים המשקיפים אל הים. הם יותר מעשרה וכל הזמן מופיעים אנשים לבקר, לאכול, לדבר או להתאסף. גם הקהילה שלנו הייתה כזאת בהתחלה. אבל המרחב הפיזי והאנושי נותן הרבה חמצן ליחסים.למרות שהאורגת היא קבוצה שמוכנה להתעסק ביחסים ולדבר בפתיחות או לפחות לנסות שהצד האנושי יהיה בקדימות גבוהה

הרבה מחברי האורגת חיים בבתים אחרים, לא פלושים.

קשה לי להחליט. מצד אחד אני לא מאלה שעוזבות לפני הסוף. ומצד שני אולי אחמיץ הזדמנות מופלאה.

הקהילה שלנו בוגרת ומסובכת. עברנו את שלב ההתלהבות הראשונית. אנחנו מכירות.
הקהילה שלהם רק עכשיו נוצרת. נראה אותם אחרי שנתיים וחצי, פינוי ופלישה מחדש. נראה אותם אחרי השחיקה של חיי היומיום בחלל קטן ומשותף.

האם אחרי התלהבות הרגע הראשון אמצא את עצמי בקהילה לא מגובשת, לא מאוזנת, ואתגעגע לשלווה שעזבתי?

האם אמשיך בביתי, ואחכה שהמשטרה תחליט בשבילי מתי אני צריכה לעבור דירה, למרות שהקהילה שלי כבר לא מרגשת אותי ואתהה האם החמצתי הזדמנות?

[האם זו שטחיות מצידי לרצות לחיות שוב את הלהבות הרגע הראשון (השני, בעצם, כי לא הייתי בפלישה עצמה)?

האם זו פחדנות מצידי להשאר בביתי הנח, העייף, בקהילה שפרשה לחדריה השונים ומנהלת חיים רגועים, כמעט נפרדים?] <– זו הגירסה שעומר אמר עליה שמתייחסת לאיזה שיפוט אופי כללי במקום לתחושות שהדברים מעוררים.

מה אתם אומרות?

ימי עבודה ושיתוף באורגת

הייתי רוצה לספר לכן כמה מגניבה הקבוצה שלי, הקבוצה של האורגת. איך אצלינו אין בעיות שנוצרות באופן כללי בין אנשים בחברה, איך אנחנו מצליחות להגיע לאיזון הנכון בין שמירה על עצמינו ומאבק על עולם טוב יותר, איך אנחנו בונות כאן דוגמא לעולם אחר שהוא אפשרי. ולכן גם כדאי מאוד לעזוב הכל וללכת בעיקבותינו.

הייתי רוצה לספר לכן את כל זה כי נדמה לי שיש קשיים שהם יותר מקובלים. למשל, אם את נפרדת מחבר שלך, או יש לך בעיות עם הבוס, יש איזו הנחה בסיסית שבחיים יש חבר ויש בוס, והגיוני שלא תמיד היחסים האלה פועלים חלק. מעטים האנשים שיחשבו "נו, זה מה שקורה למי שהולכת לעבוד בשביל בוס.” או "בן זוג! מה היא חשבה לעצמה.”
אבל כשאני מספרת שיש קשיים בקהילה שלי, יש לי הרגשה ש"ברור.”
כשיש קשיים בקהילה שלי, לא האיך הוא שמוטל בספק – איזה קריירה בחרת, איזה בן זוג -, אלא המה. מה את השתגעת לחיות בקהילה שיתופית? במקום לראות את הקשיים כקשיים שבדרך, הדרך עצמה נתפסת כשגוייה. במקום לנחם אותי שקהילה אחרת תבוא, או שקהילה זה דבר שצריך לעבוד עליו והדרך לא סוגה בשושנים, הקול הפנימי שלי, שגדל בחברה שערכיה אינם מתאימים לי, אומר לי שהשתגעתי והלכתי לחיות חיים משונים ועכשיו הדרך חזרה לעולם הנורמלי ארוכה ומסובכת. ועוד בגילך!

אבל בעשרים ושישי ליוני חגגנו שנה לפלישה המחודשת, והחלטנו להקדיש ארבעה ימים לעצמינו השיתופי – ימי עבודה ושיתוף באורגת. ארבעה ימים בהם פתחנו חלונות שהיו סגורים בלבנים ועשינו חלק מהמלאכות הרבות שהצטברו באורגת ושלא הצלחנו לעשות במהלך השנה. אכלנו את ארוחותינו ביחד וגם הקדשנו זמן מה לפגישות רגשיות, לדבר על עצמינו, מה עבר עלינו השנה, ומה ההרגשה שלנו בקבוצה. הקבוצה החזקה והמלוכדת שנכנסה לבית בקול תרועה הלכה ונעלמה במהלך השנה. פגישות רבות אליהן הופיעו אנשים מעטים, על פי רוב אותם האנשים, גרמו לעייפות להצטבר בקרב קבוצה קטנה שהרגישה שהיא נושאת בכל העומס. אנשים אחרות חדלו להופיע מסיבות מגוונות והרגישו אשמים. אווירה משונה ומתוחה גרמה לאנשים לא לחזור גם אם הסיבות המקוריות להעלמם כבר נעלמו. שיחות על פתיחת המרכז לאנשים חדשים הגיעו למבוי סתום מחוסר כוחות. וגם איך עושים את זה, איך פותחים לאנשים חדשים? מי הם האנשים החדשים אליהם רצינו לפתוח?

מאחר ואיני מכירה את הדרך לספר את הדברים כהוויתם, אספר (כרגיל) את הסיפור שלי. והואיל והיום קצר והמלאכה מרובה, אצמצם ואפשט במידת האפשר.

עם הפלישה המקורית לאורגת, בהתלהבות ובפתיחות המוחלטת הראשונית, נמשכו לאורגת אנשים שונים ומגוונות. בינהן אני. את השנה הראשונה העברנו בעבודה מאומצת על החלל עצמו, אבל גם בתהליך מסויים של הגדרה. את שני התהליכים הובילה קבוצה קטנה שבאנרגיות הבלתי נדלות שלה, וברעיונות השופעים שלה הפכה את האורגת מחורבה למרכז חברתי. אבל האנרגיות הבלתי נדלות גרמו לחוסר איזון בהשתתפות ובהשקעה, והרעיונות השופעים וההתלהבות חסמו רעיונות אחרים, שלא מצאו להם מקום. אנשים רבות הרגישו שהאסיפה מובלת ומנוהלת על ידי אנשים בודדות, הרגישו מושתקות, וכעסו. לפני שהספקנו לדבר על זה הפתיע אותנו הפינוי.

אחרי הפינוי ניסינו להמשיך ולהפגש, והתברר שיש מתחים בין חברי האורגת, ושבהעדר מקום פיסי לעשות בו פעילות, אולי אין ביננו מכנה משותף להמשיך בעשייה (איזו?).

אבל כשחזר ועלה הרעיון לפלוש לאורגת, התקבצנו יחד כמעט אותן האנשים, מלבד כמה שהחליטו שלא להיצטרף.

פלשנו!

אבל המתחים של השנה הראשונה שלא טופלו, והעובדה שכמה אנשים עזבו אבל לא באו אחרים, הכבידה על הקבוצה. אווירה משונה התחילה לשרור.

החלטנו לנסוע לסוף שבוע של עבודה רגשית, לדבר ולפתוח דברים.

במהלך אותו סוף שבוע קבוצת החלשים הצביעה על קבוצת המנהיגים ואמרה להם "אתם מדכאים אותנו.” וסדנה בנושא יחסי מגדר חזרה על אותו המסר. נדמה לי שהצטברות הטינה ותחושת חוסר האונים גרמה להן להעביר את המסר הזה בתוקפנות ובאיבה. מי שהיו המנהיגים התבוננו בפעם הראשונה במראה מכוערת, מעוותת את כוונותיהם הטובות, ועושה מהם מדכאים. כל אחד מהם בליבו קיבל את ההחלטה לפרוש, או לשתוק מעתה והלאה.

זו הייתה מכה קשה להתלהבות ולארגיות הבלתי נדלות. נאלמו המנהיגים. נוצר ריק. אפשר היה לחשוב (וכך גם חשבתי אני בהתחלה) שאת הריק ימלא שיויון. אבל לא כך קרה. חלק מקבוצת המושתקות החליט בכל מקרה להעלם, מתוך אילוצי עבודה או מסיבות אחרות לא נודעות. נשארנו מעטות. מבין המעטות, מי שהתחילו לשים אנרגיה בלתי נדלית ורעיונות לתוך האורגת היו קבוצה אחרת שכמו חיכתה לתורה. הקבוצה הזאת הייתה קרובה לקבוצת המושתקות, ועל כן אולי הרגישה שהיא השוויון. גם אני הרגשתי כך בהתחלה. הקבוצה הזאת לא הייתה כריזמטית וסוחפת כמו הקבוצה הקודמת, ולכן גם הכח שלה היה יותר מעודן, ההשתקה פחות בוטה. אבל לאט לאט הדרך של האורגת השתנתה וסדרי העדיפויות השתנו. זה מובן מאליו. האנשים שמקדישים את כל זמנם ומרצם לאורגת ראוי שהם יקבעו את סדרי העדיפויות. מאחר ודרך העשייה שלי הייתה קרובה יותר לקבוצה הראשונה, ובשילוב עם העובדה שמסעות פנימיים וחיצוניים מילאו חלק גדול מהשנה שלי, מצאתי את עצמי הולכת ומתרחקת מהאורגת.

אנשים אחרות חדלו להופיע מסיבות מגוונות והרגישו אשמים. אווירה משונה ומתוחה גרמה לאנשים לא לחזור גם אם הסיבות המקוריות להעלמם כבר נעלמו. שיחות על פתיחת המרכז לאנשים חדשים הגיעו למבוי סתום מחוסר כוחות. וגם איך עושים את זה, איך פותחים לאנשים חדשים? מי הם האנשים החדשים אליהם רצינו לפתוח? עייפות הצטברה בקרב הקבוצה הקטנה שנשאה בכל העומס. קראנו לפגישה למי שהיה ונעלם, למי שעדיין איכפת לו מהאורגת, וכך עלה הרעיון לעשות את ימי העבודה והשיתוף.

האמת היא שהם היו מאוד מוצלחים. האווירה הייתה טובה. הרבה אנשים באו. בפגישה הרגשית הראשונה החלטנו להתמקד באמפטיה. כל אחד צייר את נהר חייו באורגת, וסיפר את הסיפור שלה. השאר רק הקשיבו. נאמרו שם דברים שלא נאמרו מעולם בפומבי. חלק מהם היו ידועים לי משיחות פרטיות. חלק לא. משום מה אני לא הצלחתי לצייר את נהר חיי. הקשבתי לאחרות.

המשכנו לעבוד וגם אירגנו ארוחת ערב חגיגית ברחוב. בלילה, בדיוק כשהמסיבה הפכה ממארוחת ערב למסיבונת ריקודים, עצרנו לרגע להחליט אם נעשה אספה רגשית נוספת למחרת. החלטנו שכן והמשכנו לרקוד. בשלוש בלילה הלכנו (השורדות) לטבול בים. המים היו קרירים ומלוחים ושטפו את זיעת הריקודים. חברה מהבית הקודם באה איתנו ואני חטפתי התקף צחוק ארוך ונטול נשימה.

ביום המחרת נפגשנו שוב. התלבטנו איך להמשיך והחלטנו להתחלק לקבוצות שיש להן משהו במשותף. היו לנו שיחות נורא טובות והבהרנו דברים. זה לקח את כל אחר הצהרים. קבענו לפגישה נוספת ליום המחרת. כמו שניגמר לי כאן הכח לספר, גם בעולם המוחש נגמר לי הכח ללבן. איכשהו משהו שאמרתי גרם למישהי לצאת מהחדר בבכי. לא בגללי, אלא פשוט כי… לפעמים נורא בולט שאני מתרבות אחרת. הדברים שהם אמרו נשמעו לי לא ישירים מספיק. בניגוד לשיחות הכנות שהיו לנו יום לפני כן, השיחה הזאת התחמקה מלומר. אחר כך אני נסגרתי בעצמי כמו קונכיה. פשוט לא ידעתי איך לבטא את מה שהרגשתי, אפילו לעצמי לא הצלחתי לנסח. בסוף מישהי שאלה מה קורה איתי. אמרתי משהו ואחר כך כשזה התבהר לי גם אמרתי מה שחשבתי. בהתחלה אנשים התקשו לקבל ואחר כך קיבלו. או אמרו שקיבלו. אני נשארתי בהרגשה שבמילים אנחנו חזקות, ובמעשים אני לא בטוחה שכל כך הרבה השתנה. התהליך הרגשי מסובך וארוך כל כך, והוא בעצמו מהווה חומה שלא מאפשרת כניסת אנשים חדשות. גם בשבילי. בסופו של דבר יותר קל לי לכתוב בבלוג, לאנשים שמקשיבות רק לצד שלי, מאשר לעמוד מאחורי מה שאני מרגישה מול הקבוצה שלי.

ליום המחרת נקבעה עוד פגישה.

לי הייתה תכנית אחרת. ידיד הציע לי ללמוד לרקוד סווינג. הופעתי בפגישה רק כדי לומר שלא אגיע. שזה לא בגלל אתמול. שהכל בסדר ונתראה בספטמבר. ואז אני הלכתי ללמוד לרקוד סווינג, והם הלכו כל אחד לחופשתה, תכניותיו, עיסוקיו השונים. בחיוכים, בחיבוקים, בכוונות טובות לשנה הבאה.

בערב ישבתי עם חברתי הלנה שבאה לבקר, כל אחת מול מחשבה (המחשב שלה), ופתאום היא הרימה ראש ואמרה, תקשיבי a commitment to ongoing negotiation of differing interpretations with a view of harmonization and coexistence is more realistic to progressing toward a more functional intersubjective social experience מה את חושבת?

מיד חשבתי שהיא פונה אל מילי המתרגמת ועשיתי לה "מה?”
היא חזרה על המשפט.

“כשהגעת לסוף כבר לא זכרתי את ההתחלה" אמרתי.
היא חזרה על המשפט, לאט לאט.

“מה, מה אני חושבת על המבנה שלו? או על התוכן?”
“על התוכן.”

“אה..” אמרתי. וחשבתי. ואחר כך הינהנתי. “כן, נראה לי שאני די מסכימה.”