פרנסה וכלכלה

בסוף השבוע רבתי עם ט'. היינו יחד במסיבה, עם עוד בחורה מברצלונה, ופתאום הוא העלה את נושא מחיר הטיפולים שלי. הוא אמר שאני מבקשת יותר מדי, שזה יקר. אני התעצבנתי. אמרתי שזה המחיר של טיפולים, שזה מה שגובות מזה שנים חברות שלי, ושכשביקשתי פחות, אנשים לקחו את זה כמדד לערך הטיפולים ולא לקחו אותם ברצינות. אנשים שאני טיפלתי בהם בעבור סחר חליפין (אשר לעיתים גם לא ביצעו את חלקן בחליפין) ושאמרו שאין להם גרוש, פתאום אחר כך הלכו לפסיכולוגית שגבתה הרבה יותר ממני, כך שכשצריך, פתאום אנשים מוצאות את הכסף. שאנשים לא הולכות לטיפול כי זה זול, אלא בגלל שהן חושבות שהטיפול יעזור להן… ט' אמר שזה ההגיון הקפיטלסטי, ושאני משתתפת במערכת כשאני מתמחרת יקר, ושאני מחזקת את העובדה שאנשים חושבות שהערך של הטיפול קשור ישירות למחיר שלו.
מתחת לפני השטח התנהלה שיחה אחרת. אני הרגשתי שט' גורם לי להראות חמדנית או יקרנית בפני בחורה שאיננו מכירים, ושגם התעניינה בטיפולים ואולי יום אחד עשויה להחליט לנסות טיפול, עכשיו היא תחשוב שטיפול איתי לא שווה את הכסף. לו הייתי בטוחה במה שאני עושה, הייתי מגנה על עמדתי מבלי להרגיש מאויימת.
הדיון איים עלי בשתי חזיתות מעורערות: מצד אחד, השיחה העירה את חוסר הבטחון שלי כמטפלת. האם באמת הטיפולים שאני עושה טובים ומועילים? האם הם שווים? ומה זה אומר, שווים מה?
מצד שני, הדיון עירער את תחושת היושר שלי. מזה שנים אני מתעניינת בכלכלה אלטרנטיבית, עובדת בחינם או בסחר חליפין, מנסה מודלים כאלה ואחרים, מאלתרת, עובדות במקומות משונים, עושה קומבינות. דווקא עכשיו החלטתי לנסות משהו אחר. לקחתי מקום עליו אני משלמת את מחיר השוק לשעה, אני שוקלת להפסיק את הנדודים, לשכור דירה, להתפרנס בכבוד. והנה, עוד לפני שהספקתי להתנסות ולהסיק מסקנות בא הוא ללמד אותי מה נכון או לא נכון. הוא, שחי מקצבת שרותי הרווחה הצרפתיים וכל כך גרוע בניהול כספו שהוא חיי את השבועיים הראשונים של החודש בפזרנות מופלגת, ואחר כך בקושי מגיע לסוף החודש.

אפשר ללמוד המון ממריבות. אחרי שגמרתי להרגיש אומללה, לותר על הכל ולמצוא עבודה במקדונלדס, להרגיש שאני לא שווה כלום ושבמילא זה לא ילך (אני אפילו לא בטוחה מה), להאשים את אבא שלי שעירער את בטחוני העצמי מילדות ושבגללו לא אגיע לעולם לכלום, ואת ט' שהרס הכל עוד לפני שהספקתי לנסות, ועוד מגוון רגשות זבליים מתחתית בור השפכין של הנפש האומללה, החלטתי שכנראה שווה לתת עוד קצת מחשבה לדרך שבה אני מבקשת שכר על עמלי, ולמצוא מקום בו ארגיש בנח ולא כל כך מאויימת.

כשהתעוררתי בבוקר (כי היה לילה), נזכרתי ברעיון שתמיד רציתי לנסות – לא לשים מחיר אלא להגיד לאנשים מה ההוצאה שלי, ולבקש שיכסו אותה ואחר כך יתנו כאוות נפשם. כאפשרות שנייה חשבתי פשוט להוריד את המחיר בקצת, מה שישים אותי מתחת למחיר השוק אבל לא רחוק מטווח המחירים המקובל.

החלטתי התיעץ באי צ'ינג. מה תהיה הדרך הטובה לקבל תמורה לעמלי? שאלתי.

התשובה, קולעת ומעוררת, הייתה המשושון "הזנה".
צורתו של המשושון מזכירה פה. הפה הוא מקום חילופין בין החוץ לפנים.
תזונה נכנסת לפה, ומחשבות בצורת מילים יוצאות ממנו. יש למצוא איזון בר קיימא בין האורגניזם לבין סביבתו.
אבל רק הלב, מקום הרגש והמחשבה, יכול למשול בדחפים שנגרמים על ידי הצורך והחוסר.
יש להבין מה אנחנו מנסים להזין, ואיזה חוסר אנו מבקשים למלא. אילו אמונות אנו מזינים?
יש להגיע לקצב התזונה הנכון, שיאפשר לאורגניזם להפיק תועלת מהתזונה.
אסטרטגיה כללית של איפוק היא המומלצת.
לא לחפש דרכים קסומות שמחוץ לנורמה. לותר על הפנטזיה. כדי לא לגרום לחסר או לריק, יש ללכת בכיוון ברור מבלי להתברבר.
יש לחפש בתוך עצמך באופן ספונטני, מה ימלא את הפה באמת, באותנטיות.
הזנת הגוף היא פעילות רוחנית יומיומית, המזינה את יושר הדרך. איכות המזון היא גם איכות הדרך.
יש להתבונן בעצמי, מה ממלא את פי במים (בריר, בהיתאוות). זוהי התבוננות יומיומית וחשיבותה עליונה. יש גם להתבונן באחר, שגם לו פה, וגם הוא מתמלא במים.
פתיחות וגמישות יומיומית בדרך ההתבוננות הזו, תביא לאיפוק ולסדירות בתזונה.

המטאפורות האלה דיברו אלי מאוד. הקשר בין תזונה ופרנסה הוא ברור בעיני. האי צ'ינג עזר לי להבין שחשוב להפריד בין חוסר הביטחון שלי כמטפלת, לבין מחיר הטיפול. לא לנסות ליצב את תחושת הערך שלי באמצעות הכסף שאנשים מוכנות לשלם. לא להיות חמדנית, לראות מה הם הצרכים האמתיים שלי מבחינת פרנסה. לא לותר על ראית העולם שלי, על האמונות שלי, על יושר הדרך. לא לנסות דרכים משונות (לא לנסות לשים מחיר פתוח אם בליבי אני מדמיינת מחיר מסויים, מקווה ליותר ואתאכזב מפחות). לראות ולנסות לנטרל את החמדנות שלי, אבל לראות גם את החמדנות של אחרות, ולא להתבייש לבקש שכר על עמלי. לא להיות חסרת גמישות, אלא לבדוק כל מקרה לגופו. לא להמעיט בערך הלבטים האלה, לא לנסות להתנהג כאילו זה לא חשוב, אלא להתבונן ולבחון את רגשותי ומחשבותי, וכך להגיע לתזונה מלאה וסיפוק.

כמישהי שמתלבטת מזה זמן רב בשאלות שקשורות לערך, תמורה ומחיר בשולי המערכת הקפיטליסטית, נדמה לי שהקוים המנחים האלה הם בסיס מצויין להתבוננות ולבחינה.

מודעות פרסומת

סכנה, האח הענק

תחת חוטמינו ומאחורי ענן של בורות הציבור, רעש ההפגזות ומוקיונות פוליטקאים, סיוט מסרטי מדע בדיוני הולך והופך למציאות הישראלית הבאה. חוק האח הענק, שיאגור את פרטינו הביומטריים ויחזיק אותם במאגר פחות או יותר בטוח…

אז מה, אתם אומרות, הבעיה עם זיהוי מוצלח יותר? זיהוי שאין אפשרות להחליפו? יש, יש הרבה בעיות. השילוב בין הזיהוי הביומטרי, לפי מבנה פנים או טביעת אצבע, לבין מאגר מידע, שהוא דבר ממנו דולף המידע באחוז מאוד גבוה של המקרים, הופך את המידע עליך לנגיש לכל מיני גורמים, פליליים, מסחריים, וגם ממשלתיים.. הפיקוח עליך מתהדק, ואינך יכולה לדעת בידי מי נמצא המידע שלך, המידע המוצלב והנאגר לגבי התנהגותך הצרכנית, האזרחית, אולי נתפסת במצלמות הרבות המצלמות את הרחוב, אולי הלכת לפגישת אהבים מאוחר בלילה וחצית ברמזור אדום, אולי הפגנת עבור משהו שהאמנת בו ושלא היה מקובל על הממשלה. כל המידע הזה, המחובר אליו כמו עור שני, יכול להמצא בידי כל אחד, או דווקא להמצא בידי גורמים בעלי כח כלכלי לרכוש אותו.

החוק הזה חייב לעלות לדיון ציבורי רחב, כמו בכל מדינה אחרת המתיימרת להיות דמוקרטיה. הוא חוק מסוכן ובעייתי, לא שיפור טכנולוגי לנוחיות הקהל, לא סתם מתנגדים אליו לשכת עורכי הדין, הוועדה לפרטיות במשרד המשפטים והאגודה לזכויות האזרח. 

אני ממליצה לכולכן להכנס לאתר no2bio.org שמסביר ועונה על שאלות רבות בנושא, ולעזור לנושא לעלות לדיון ציבורי.

לחיות למרות הקפיטליזם

הנה אני שוב באסקנדה. הייתי כאן במפגש הגדול הראשון והתאהבתי במקום. הבטחתי שאשוב במהרה. חמש שנים לקח לי לקיים. כששמעתי על המפגש "לחיות למרות הקפיטליזם", ארבעה ימים של סדנאות באירגון עצמי על כלכלות אלטרנטיביות רדיקליות, החלטתי שזו ההזדמנות שלי. פיניתי לעצמי ימים רבים מהנדרש בלוח השנה האוורירי שלי, וכתבתי שאני באה.
אסקנדה הוא פרוייקט חיים משותפים באסטוריס, סמוך לפולה דה לנה (הנידחת). חברי הבית משפצים שני בתים נוספים, מגדלים ירקות ופירות אקולוגיים, עושים ניסויים באנרגיות אלטרנטיביות ובנות קיימא וגם מארגנים מפגשים בינלאומיים. המפגש הקודם שאירגנו היה מפגש נשים, ולפניו מפגש בנושא חינוך אלטרנטיבי.
רבים מחברי הבית כבר התחלפו. אבל מ' עדיין שם, פצצת אנרגיה פינית מדליקה, היא מספרת לי שמיום ליום היא הופכת לכפרית יותר. כל פעם העיר יותר מעיקה עלי, היא אומרת. אם אפילו היא אז אולי יום אחד אפילו אני, אני חושבת לעצמי מחשבה מנחמת.
אני ממלאה את זמני בסדנאות ומנסה לדבר בהפסקות עם האנשים המעניינים, אבל האמת היא שהרבה מהזמן אני מסתובבת עם ידידי היקר א', בחברתו אנחנו מסתלבטים על כולם בעברית.
אני ישנה במיטת קומותיים בחדר האורחים. מעלי ישן J, לא קיצור שלי אלא איך שהוא באמת מציג את עצמו. מוזריקו, כמו שא' אומר. ביום מבטו הזוי, בלילה הוא משתולל על משכבו ומנער את כל מיטת הקומותיים, אני חושבת שהיא תתמוטט ותרסק אותי באחד הלילות. כשאני מגיעה לחדר בלילה, מרום המטר שישים שלי אני רואה רק את כף ידו האוחזת נואשות במזרון, כמו בסרט זוועות.
אני לומדת המון ופוגשת אנשים מעניינות ופרוייקטים מעוררי השראה. בבוקר היום השני אני הולכת לסדנה על כלי התארגנת וכלכלה מסורתיים שעשויים לשמש אותנו בכלכלה רדיקלית, ולומדת איך איכרים באסטוריס התארגנו בין המאה הארבע עשרה למאה התשע עשרה. שילוב מרתק של עבודה קיבוצים ופרטית, ממשל עצמי דרך מועצות פתוחות, אסיפות כפר המאורגנות באספות על אליהן הולך נציג מכל כפר, נציג ולא מייצג כי אין לו זכות החלטה. המועצות האלה מסדירות את העבודה הקיבוצית, למשל, טיפול בדרכים, וגם את העבודה בחלקות השיתופיות, שדות גדולים שמי שרצה השתתף בעיבודן ושתנובתן חולקה בין העובדים. כמו כן באחריות המועצה לדאוג לסיפוק צרכי הכפר ולדאוג שאין מוכרים החוצה דברים שאינם עודפים בכפר, לדאוג לחינוך ולאחזקת בית הספר, לחלק דרך הגרלה עוד תפקידים שצריך למלא לטובת הקהילה כולה, כמו טיפול ביער וכדומה. כשאנחנו מגיעות לחלק בו אנחנו אמורים לנתח את האפשרויות של הכלים האלה בכלכלה רדיקלית בת זמננו, אוזל זמננו. וזו אולי התחושה הכי תכופה שלי בסדנאות האלה: נושאים מורכבים ודיונים שמתחילים אבל לא מתקרבים אפילו לסופם, שעה וחצי לכל סדנה זה ממש לא מספיק.
אחר כך אני הולכת להרצאה על פרוייקטים קיבוציים במלחמת האזרחים הספרדית. מסתבר שבמהלך המלחמה בצד הרפובליקני נעשה מספר לא קטן של פרוייקטים קיבוציים חקלאיים שיתופיים, מתוך אידאולוגיה אנרכיסטית או סוציאליסטית. חלק מהפרוייקטים היו בעלי השקפות כלכליות רדיקליות, חלקם התנגד לכסף או יצר מטבע משל עצמו. חלק מהמשתתפים בפרוייקטים האמין כנראה שהם בדרך למהפכה חברתית. סופה המר של המלחמה היה גם סופם של הנסיונות. המרצה, היסטוריון מהאוניברסיטה, מציין מספר פעמים שבגלל התנאים הקשים בזמן המלחמה קשה לאמוד את מידת הצלחתם הכלכלית של הפרוייקטים, ומזכיר את קשיי ההפצה. כמו כן קשה לדעת עד כמה המודל שיצרו ניתן להכללה, ומי יודע עד כמה יכלו להצליח לולא באו על סופם המר עם תבוסת הרפובליקנים. חשיבותם העיקרית, הוא טוען, היא חברתית ופוליטית. אני תוהה איך הם עצמם היו מעריכים את הצלחתם הכלכלית, בקני מידה הכלכליים שלהם. ומה היה קורה להם לו המשיכו. רק בזכות המלחמה, מדגיש המרצה, התאפשרו כל אותם ניסויים, ובלב כל האלימות קשה לדעת עד כמה "הופקעו" האדמות או עד כמה חופשית הייתה בחירתם של האיכרים שהשתתפו בפרוייקטים.
אני חושבת עלינו ועל משבר ההון העכשווי. אנשים רבים סביבי חושבות שזו הזדמנות, שזו אולי התחלת ההתמוטטות הסופית ושחשוב להיות מוכנים עם חלופה טובה ובדוקה. אני לא יודעת. אני תוהה אם אנחנו משלות את עצמינו כמו המהפכנים של הקבוצות במלחמת האזרחים. בכל זאת שווה לפתח מודלים טובים ובדוקים לחיים טובים בלי קפיטליזם.
א' ואנוכי מכתירים בשם "התיש" אדם בעל זקן מאוד משונה, שחוץ מזה מדבר מצחיק. אני שומעת אותו מדבר עם מישהו ליד האח המבוערת ומתקרבת להקשיב. הוא מבקר אלטרנטיבות שהוא מגדיר כלא רדיקליות, ומספר שהוא עובד על ניתוח פעילות מהמאה התשע עשרה ועד ימינו בניסיון ללמוד על דרכי התארגנות שפועלות ועל טעויות חוזרות מהן אפשר להימנע. אני שמחה לשמוע שהוא עובד על ספר בנושא. אפשר להגדיר כלכלה אלטרנטיבית בשלוש דרכים, הוא אומר: כלכלה שהיא פשוט פחות נצלנית מהקפיטליזם, כלכלה שאינה נצלנית ומתקיימת למרות הקפיטליזם, וכלכלה שאינה נצלנית ומהווה חלופה לקפיטליזם. אני מתרגמת שיחה בינו לבין בחורה אנגלית ואחר כך שואלת מתי הוא עושה סדנה. ביום האחרון לשהותו הוא מראיין אותי ארוכות לגבי רשת האי-צמיחה שאנחנו מבקשים להקים בקטלוניה, ומספר לי עוד על הקבוצות בהן הוא היה חבר ועל פרוייקטים שאיבדו את דרכם בגלל שהמטרות שלהם לא היו מוגדרות מספיק והאמצעים הפכו למטרות. אנחנו מחליפים כתובות ואני מזמינה אותו להרצות אצ
י בבית אם הוא מתכנן נסיעה לברצלונה.

שיחה מרתקת על עירוניות בת-קיימא, האם היא אפשרית? שיחה על ערך ואיך הוא נקבע ואיך היינו רוצים שיקבע. חשיבה פמיניסטית על כלכלה. הפסיכולוגיה של יחסינו לכסף. אנשים מספרים לי על הפרוייקטים בהם הם מעורבים, מוקמות רשתות ושיתופי פעולה, מדברים על המשכים אפשריים, על איסוף החומר לכדי חוברת.

המפגש נגמר ומייד כל בני אסקנדה נופלים למשכב, התשישות והלחץ או איזה חי-דק במעייהם, מזל שנגמר. במפגש קודם חלו כל המשתתפים מלבד שניים ובמקום סדנאות נשמעו רק גניחות החולים. אנשים רבים נשארות עוד כמה ימים, אני ביניהם. אני יורדת לעזור בגינה. אנחנו אוספות עלים לקומפוסט ועורמות גללי פרות לדישון. אחר כך קוראים לנו לצהרים. שיחות על רפואה אלטרנטיבית, שיחות על פורנו, האמת, ממש לא בא לי לעזוב. במין טינה אני מסתכלת בדוא"ל המצטבר בחשבון שלי, בהודעות מהבית, מהמרכז החברתי. אני עוד לא עוזבת, אבל כבר בשבוע הבא יש לי סדנה בברצלונה, והרצאה שאני מארגנת על מטבעות חלופיים, בני הבית שלי בברצלונה הרחוקה מנסים לקבוע תאריך לאספה. אני מבטיחה לעצמי שאחזור לכאן בקרוב, להרבה זמן. אני גם אומרת את זה בקול רם. אני חושבת לעצמי שיום אחד… כלומר, לא בהכרח כאן אבל אולי… לא, אפילו לא מעזה לחשוב ש…לא חשוב.

טארוט ההווה הבא, בא (לתל אביב)

ביום ראשון הבא אעביר סדנה בנושא טארוט ההווה הבא של ברצלונה. אספר קצת על הפרוייקט, ואלמד לפתוח בקלפים. תבואו, יהיה מגניב (אני מקווה) 

אז, יום א' 16 בספט' ב20:00

בסלון מזל, סימטה אלמונית 3

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

סליחה, אפשר להפריע?

בימי פראנקו היו מסלקים אותנו בכח, ואילו כיום זכותנו להסתלק בשקט… אמר פ' בחיוך אירוני. יחד עמדנו בכיכר העיריה, בין ארמון העיריה לבין ארמון הממשלה האוטונומית, אנחנו ושלוש וחצי גברות-שכנות מברצלונטה. כמעט אף אחד לא הגיע להפגנה, איזה באסה.

אחרי שפתאום נראה שהשכונה נכנסת לפעולה, אחרי דיון מצוין עם מומחים ואדריכלים ואחרי אספת שכונה שמילאה את הכנסיה ובה דוברות מאגודת השכונה ההוסטיה, מהפלטפורמה וגם דוברים ספונטניים מהציבור אמרו שהפעם הם ישמעו מה יש לנו להגיד, אתמול הלכו מספר ישויות של השכונה לדבר עם נציב האזור, עם מכתב חתום על ידי כולן שדורש את עיכוב התכנית עד שיעשה מחקר לגבי השלכותיה החברתיות, האדריכליות והכלכליות על השכונה. נציב האזור אמר…. לא. הוא אמר שלא הבנו את התכנית, שהעיריה תדאג לאזרחיה, שהכל בסדר, שמאוחר מדי.

באספה בכנסיה קבענו שנעשה הפגנה בכיכר העיריה באותו יום אחר הצהרים. איך שהוא עברה שמועה שזה בוטל, אפילו אנחנו (הפולשים) לא ידענו אם ללכת או לא. הגברת מאגודת השכנים ההוסטיה אמרה "בואו ביום חמישי, יש לנו אישור להפגין!" ונופפה בנייר. אבל ביום רביעי בערב התקשרו אליה מהמשטרה, אמרו "אין לכם אישור בסוף, אנחנו מצטערים מאוד." כולנו אנשים תרבותיים, אדיבים, כולנו אומרים תודה, סליחה ובבקשה בעוד אנחנו דופקים אחד את השניה. הגענו לכיכר עם הסירים והמחבתות שלנו, אני לבשתי שלט שמצאתי בבית "השתתפות תושבים? תחזור מחר…" בספרדית זה מתחרז (אני לא יודעת אם מדברים על השתתפות תושבים בארץ הקודש, אבל כאן זה דבר גדול. כל תכנית עירונית נעשית בהשתתפות התושבים, לכאורה. לפעמים אפילו עושים משאל, ואז מתעלמים מתוצאותיו, אבל התושבים משתתפים, נותנים להם להביע את דעתם…). הגעתי וגיליתי שאני השלט היחיד בהפגנה. הגברות מאגודת השכנים אמרו לי שאני צריכה להוריד את זה, שאין לנו אישור ושאמרו לא להחזיק שלטים. "איזה להחזיק" עניתי, חצי בצחוק חצי מעוצבנת "זאת החולצה שלי. אם אני מורידה את זה אני מורדה גם את כל השכבות שמתחת." הן אמרו לי שאסרו עלינו לעשות רעש, אבל בנתיים שכנים אחרים התחילו לעשות רעש, ועשינו רעש במשך כשעה. אחר כך עזבנו כולנו יחד את הכיכר, ומחוץ לכיכר כן הוצאנו את השלט הענק שהכנו, ופתאום ירדנו לכביש וחסמנו את התנועה והלכנו בחזרה לשכונה דרך הכביש והיה ספונטאני ומגניב, ועשינו רעש, ואחר כך עשינו סיבוב בשכונה, ואמרנו שבשביל יום המחרת צריך לקרוא לכל השכונה, שיבואו כולם…

כשסיימנו את הסיבוב הגענו למול הכנסיה, זוג שוטרים סימנו לגברת מועד ההוסטיה, היא נגשה לראות מה הם רוצים וגם אני נגשתי, ועוד כמה אנשים. הם אמרו לה שהם רק צריכים למלא דיווח לגבי מה שקרה, הם צריכים את השם של מי שאחראי על ההפגנה הבלתי חוקית הזאת, הליך בירוקרטי, כלום, סתם ניירת. אני אמרתי שאף אחד כאן לא אחראי, שזו התארגנות ספונטאנית, אבל היא כבר נתנה להם את השם שלה והסבירה מה קרה. הם היו חביבים ואדיבים ובסך הכל מילאו את תפקידם וטופסיהם. אני התרחקתי. הן עושות דברים בדרך שלהם ואנחנו בדרך שלנו, חשבתי. שיהיו בריאים. מה שחשוב הוא שמחר יבואו אנשים להפגין…

חשבנו שבערב יעברו עם רמקול ויזכירו לכולם, אבל לא…הבוקר הגענו והיינו אפילו פחות אנשים (אתמול היינו בערך מאתייים). שוב אמרו לי שאסור לעשות רעש, הסתבר שבלילה שוב באה המשטרה לביתה של הגברת, הם רק עשו את עבודתם אבל הם אמרו לה שלא תסתבך, שהנושא הזה חם עכשיו ושאין לנו אישור להפגין, אנחנו לא יכולים לעשות רעש, ואין לנו רשות לשאת שלטים, והם גם אמרו לה שזהירות עם הפולשים, שהם תמיד מסבכים את הכל.

וכך, בתחבולת ג'ודו בירוקרטית, קיסחה העיריה את האזרחים שומרי החוק, בעוד הפולשים שתמיד מסבכים את הכל תולשים את הראסטות מראשם מרוב יאוש. פעם הבאה, אמר איש ועד השכונה בטון של מי שסוף סוף למד את הלקח, צריך לבקש את האישור עשרה ימים מראש.

תהליכים מואצים

כשירדתי מהמטוס והדלקתי את הטלפון (אחרי טיסה מזוויעה, אפילו לא אספר לכן, חבל על הזמן), חיכתה לי הודעת טקסט מאותו הבוקר: "מפנים את ממבו".

זוכרים שסיפרתי לכם על בית פלוש נשי, בו גם נערכה הסדנא המרתקת בקשר לתקיפה על רקע מיני בחללים של התנועות לשינוי חברתי, ועוד פעילויות רבות ומגוונות מהן אתן יכולים להתרשם באתר שלהן אפילו אם אתם לא מבינות ספרדית. אז זהו, כבר אין.

בלי לחכות לסוף הדיונים בבית המשפט, להפתעתו המוחצת של השופט, ולצהלת חברות הנדל"ן פונתה ממבו. 

למחרת, פונה בדחיפות מרכז קהילתי פלוש נוסף, שפעל במשך 10 שנים במבנה שננטש למשך 30 שנה.  

העיתונים מלאים בכתבות המדברות על תכיפות הפינויים, ועל החלטת העיריה להפעיל מנגנון לפינוי מזורז של בתים פלושים.

ראש העיר החדש של ברצלונה נחוש בהחלטתו לחנוק ביד ברזל כל התנגדות לאזרחות הטובה. הוא אמר שבתים הפלושים "שמפריעים" יפונו לאלתר. הבתים הפלושים, מצידם, מפריעים. הם מפריעים לתהליכים של ספקולציה נדל"נית ולהפקעת העיר מתושביה ומסירתה לידי בעלי הממון. הם מפריעים להפיכה של כל רגע מחיינו לסחורה, מפריעים בכך שהם יוצרים חלופה תרבותית, יצירתית, מחשבתית, מפריעים בזה שהם גורמים לאנשים לתהות, לפעמים, האם באמת אין דרך אחרת לחיות והאם יש הצדקה לכופר המופרז על חיינו. האם באמת נגזר עלינו לעבוד קשה כל חיינו רק כדי להתקיים, בעוד אחרים סוחטים את המיץ מכדור הארץ על כל צורות החיים והדוממים שבו כדי לחיות במותרות מטורפות. האם באמת זכויות כמו זכות הקניין, וזכות צבירת הקניין ללא מעצורים, חשובות יותר מהזכות לקורת גג, מהזכות לחיות בכבוד. האם אנחנו רוצים להמשיך להגן על בעלי הממון ולקנות לוטו מתוך התקווה להיות יום אחד אנחנו בצד השני, להיות יום אחד אנחנו בעלות חברת הנדל"ן הגדולה המוכרת את השכונות לפיתוח תיירותי וזורקת לרחוב את חסרות האמצעים.

אני מפרקת את המזוודה ותוהה אם לא כדאי דווקא לארוז. במשך יומיים אני מתעוררת ומסתכלת מהחלון בפחד שמא אראה מכוניות משטרה.

בנתיים מגיעים לברצלונה ילדיו של דון קישוט, קבוצה צרפתית שניהלה במשך חודשים מאבק על דיור למחוסרי בית, וניצחה (או לפחות כך הבטיחו להם).

עוד פחות מחודש אני גומרת את קורס החשמלאיות שלי וצריכה להחליט היכן אני רוצה לעשות את הסטאג', ואין לי מושג. מצד שני בדיוק החלטתי לחזור לתרגם, למרות שאיני מרגישה בטוחה מדי בעברית שלי.

גם רציתי לספר לכם גם על הבית הפלוש החדש בתל אביב ועל השיחה שלי עימן, אבל עם כל המהירות הזאת אינני יודעת מה שלומם. מישהו יודעת?

הייתי רוצה לעצור לרגע ולכתוב באריכות על כל אחד מהדברים האלה, לחשוב במתינות, (כשהייתי בארץ הלכתי לערב קריאת שיר, ארוע מדהים בו קראנו יחד שיר אחד והתעכבנו על כל פרט. חשבתי לעצמי איזו קוראת חפוזה נהייתי, כותבת חפוזה כנראה הייתי מאז ומעולם) אבל אני חייבת לרוץ. היום התאוצה מנצחת.