פלישה

ירדתי הבוקר לקנות ירקות בסמוך לדירתי השכורה החדשה. כן, סוף סוף יש לי בית ובו אני מתגוררת לבדי. זו הפעם הראשונה שאני משלמת שכר דירה בעשר השנים האחרונות, ולמרות שאני לא בטוחה שאצליח להשיג כל כך הרבה כסף כל חודש, אני מרוצה.
יורדת לי אני, אם כן, אל כיכר קטנה הסמוכה למקום מגורי, ומה אני רואה לנגד עיני? בניין ועליו שלט ענק תלוי מהקומה העליונה לתחתונה. הסיגנון פולשי במובהק, אבל השלט אומר obra social PAH.

1044602_480196535402486_1319896898_n

אוברה סוציאל או 'פעילות חברתית' הוא השם שנוהגים לתת מין בנקים ללא מטרות רווח, שנקראים 'קופות' (caja) לפעילות שטיפה וצביעת התדמית והרווחים שלהם: מלגות לתלמידים או תחרויות לאומנים צעירים וכו'. אבל במקרה הזה הפעילות החברתית היא של הפהה, פלטפורמה לנפגעי המשכנתה, תנועה שקמה בספרד בעקבות משבר המשכנתאות ואיגדה אנשים עם בעיות דיור כדי לעזור זה לזו, לידע על זכויות ואפשרויות תימרון, וגם לדרוש ולמצא פיתרונות אמיתיים ויצירתיים למשבר.

לאחרונה איימה הפהה שאם לא יתקבלו דרישותיה לחוק צודק יותר לנפגעות המשכנתאות, אשר במקרים רבים איבדו רק את ביתם אבל לא את החוב, ונאלצות להמשיך לשלם על בית שכבר אין להם, היא תפתח במסע פלישות אל בניינים בבעלות הבנקים במטרה לתת פיתרון מעשי ומיידי למצוקת הדיור של משפחות שפונו מבתיהם.

שמעתי שהן פלשו לבנין באזור שלי, והאמת היא שגם שמעתי את הרעש ביום הפלישה, אבל מאחר שלא ידעתי במה מדובר התעצלתי לרדת לראות. והנה מתנוסס לו נגד עיניי בנין פלוש, המאכלס משפחות שלפני שנה ומשהו בטח לא חלמו לפלוש ואפילו (אולי) היו נוהגות לומר בכל הזדמנות שהפולשים הם פרזיטים ושילכו לעבוד. איזה עולם, חשבתי בשמחה. פעם אני הייתי הפולשות והם היו השכנים, אותו יצור משונה שאת תמיכתו וקבלתו ביקשנו, והופ, הנה אני השכנות והם הפולשים. מייד עשיתי מה שתמיד רציתי שיעשו בשבילנו: כתבתי פתק 'כל הכבוד ובהצלחה,' ודחפתי אותו לחריץ של הדלת.

בין רגע הופיעה בריצה אשה כבת חמישים ומשהו, עם מפתח ביד, ושאלה מה אני מבקשת.

כלום" עניתי בחיוך, “אני שכנה ורציתי להגיד לכם איזו מילה טובה. ואולי להשאיר את מספר הטלפון שלי למקרה שאתם צריכים משהו.”

היא התרגשה כמו שאני הייתי מתרגשת. שכנה באה להגיד מילה טובה. מייד הוזמנתי לפגוש את האחרות, שתי נשים נוספות בנות גילה, שישבו והשגיחו על הבניין שלא יברח, מביתקפה הצופה על דלתו.

הן הסבירו לי וסיפרו לי על פעילות הפהה, שיש לה עשרות סניפים בכל ספרד, ועל ההפגנות, פעולות ישירות ועוד. אני צחקתי קצת בליבי על היפוך התפקידים, אבל כשהן שאלו אם אני פעילה במחאה חברתית כלשהי, נאלצתי להתוודות שאני פולשת לשעבר, ועכשיו בתקופת מנוחה מפעילות פוליטית.

דיברנו עוד קצת, הן סיפרו לי שהדירות הן דירות סטודיו מעוצבות, עם מיזוג וכל מיני מותרות, אבל קצת קטנות למשפחות עם ילדים. אני צחקתי. תנאים יותר טובים מאשר אצלי בדירה השכורה. אחר כך הן דיברו קצת בינן לבין עצמן על פעולות מתקרבות ותכניות, ונשמעו כמו פעילות צעירות מלאות בהלתהבות ובתחושה שיקשיבו להן כי הצדק לצידן.

פולשות חדשות מדגם עכשוי, אשר הגיעו מהיאוש המשכנתאי אל הכח שבפעולה משותפת. ברצלונה של היום אינה ברצלונה של לפני עשר שנים, שינוי אמיתי ומרגש חל ב"הגיון הבריא". דעת הציבור לצידן, רוב הספרדים מאמיֿן בלגיטימיות הפעילות שלהן, ומזדהה עם המאבק.

בואי לפעילות" הם אמרו לי, אבל אני השבתי שאני אתמיד בתקופת המנוחה שלי, למרות שאני תומכת בהן מכל לב, השארתי את מספר הטלפון שלי, למקרה שהן יצטרכו משהו, וקמתי ממקומי בכוונה לשוב לביתי.

אם תצטרפי לפעילות," הן אמרו לי בנימה מפתה "את יכולה להכנס לרשימה, ובסוף… גם לך יכולה להיות דירה כזאת!"

מודעות פרסומת

הצד השני של המטבע

הדלתות מנחשות אותי ונפתחות לי מעצמן, אני נכנסת לאט עם הרבה טקס בישבן לאוריאה סוסיאל, פרוייקט שיתופי שעוסק בחינוך ובבריאות שיתופיים ובניהול עצמי.  זה לא כל כך יפה לשפוט שפן לפי הכובע, אבל אחרי שנכנסתי לבניין פשוט התקשיתי להפסיק לצחוק.
בניין חדש, מלוקק, משופץ, חדרי טיפולים מצויידים בכל הנדרש ובאווירת עידן חדש עתירת ממון, אבל…
"אנחנו הולכים להפוך אותו לשיתופי" הסבירה לי הבחורה בקבלה. "הבנק עיקל את הבניין, אבל מאחר ואנחנו כבר היינו דיירים בו, יש לנו זכות ראשונים על קנייתו. ההשתתפות תהיה בסך 100 יורו כל אחת, כך שזה נגיש לכל. ומי שתרצה לצאת תוכל למכור את השתתפותה, כך שהכסף לא אבוד." בעלות הבניין, שהשקיעו 3 מליוני יורו בשיפוצו אך לא הצליחו (או לא רצו?) לשלם את המשכנתה, העבירו אותו לידי האנשים שישבו בכיכר המחאה של קטלוניה מהר לפני שהבנק יעקל, ועכשיו…

"אז איך אני יכולה להשתתף" שאלתי. – בדיוק אתמול התחלתי לעבוד במקום חדש, קטן, צנוע, קצת רועש על כביש ראשי. מקום עשוי במו ידי בעלה של הבחורה ששכרה אותו, שעשה ניסויים בגימור וטיוח מרוקאי וצבע אותו בצבעי אדמה ושמיים עדינים. במקום הזה אני מקווה לטפל ולהתפרנס למחייתי.
"אנחנו עושים עכשיו קורס של שש פגישות, ללמוד להיות סייעי בריאות. את יכולה להצטרף מתי שאת רוצה, הקורס הוא מחזורי כך שאפשר להתחיל בכל שלב"
אני לא רוצה. "אני כבר מטפלת, אני מעוניינת לראות אם אני יכולה לטפל כאן, או לעשות קורסים לשיפור הראיה"
היא מחייכת אלי בסלחנות (למה אני לא סובלת אותה?). "אצלינו הטיפולים והקורסים הם בסחר חליפין. מהשמו שנותן את קורס סייעי הבריאות הוא רופא מדופלם וגם שמאן. הוא עובד בסופי שבוע בסופרמרקט, מרוויח את הכסף שלו אצל הקפיטליסטים (כשהיא אומרת קפיטליסטים שפתיה מתעקמות בזלזול קל, כמעט בלתי מורגש) ובשאר הזמן מטפל בחינם. הוא אומר שאסור להרוויח כסף מהסבל של אנשים."
היא נראית כאחת שאין לה בעיות פרנסה. אני לא בטוחה שלעבוד בסופרמרקט זה מאוד אתי. היא מתעקשת עוד קצת על קורס סייעי הבריאות. אני אומרת שבדיוק עכשיו סיימתי המון לימודים ואני לא מרגישה שזה הרגע המתאים בשבילי ללמוד עוד משהו.
"גם אני חשבתי כך לפני שהכרתי את מהשמו", היא נזכרת, ניצוץ בעיניה "אני מסג'יסטית ואקופונטוריסטית והרגשתי עייפה ולא התחשק לי ללמוד עוד להלהלהלהלההללההה (משהו שאני לא זוכרת אבל שהסב-טקסט שלו הוא שגם היא פעם חשבה כמוני, אבל היא ראתה את האור)"
אני תוהה אם אני פשוט צינית ומשומשת, או שהיא באמת הרגע נפלה מהעץ ועוד לא התאוששה מהמכה. האם זה יפעל ובגדול, ובאמת יספק שרות בריאות חשוב ובחינם לכל נזקק, או שזאת צורת התארגנות לא ראליסטית, שטובה רק למי שלא צריכה לעבוד למחייתה או שמטפלת כתחביב. אבל אני הרי ידעתי לאן אני באה, ואם באתי זה כדי לתת לזה הזדמנות, להיפתח לאפשרות. "יש לנו אסיפה של שש שעות ביום שבת, בואי, יהיה מעניין נורא."
"אני כבר יצאתי לגימלאות מאספות של שש שעות," אני אומרת, אולי קצת מתנשאת.
"תני לזה הזדמנות, האספות שלנו באמת מרתקות!" ואני רואה שהיא באמת מאמינה.
"לא, תודה." אני אומרת, "אני רק רוצה להציע כאן קורס יוגה לעיניים."
היא מסבירה לי איך להציע את הקורס שלי, ואני הולכת לעשות סיבוב בבניין. מפל מיים רוחש במוסיקליות, אולמות מחופים עץ בהיר שמתחברים לאולמות עוד יותר גדולים עם דלתות הזזה. חדרי טיפולים המצויידים בכל טוב, כולל מנורת מלח בכל אחד. ערימות אבנים קטנות בפינות. ספה גדולה. בקיצור, מ-ה-מם!
אני לא בטוחה מה לחשוב על כל זה. זה הצד השני של המשבר, פתאום חלל יוקרתי כזה נופל לידיים שיתופיות ופתוח לכל מי שרוצה. זה מטורף.
אני מחליטה להתקרב בזהירות.  זה מקום מצויין לארגן בו קורס לשיפור הראייה, לראות איך זה פועל מבלי להכנס למעמקי המכונה הבירוקרטית שלהם, שמזכירה קצת את רוסיה הקומוניסטית בנוסח העידן החדש.
כן… אולי זה מה שהפריע לי. התחושה החזקה הזאת של אינדוטרינציה, משהו כבד ומפקח, קיבוציות חונקת שאינה מניחה הרבה מקום לתמרן. מצד שני, נראה שכל שתי דקות נכנס מישהו להתעניין, להציע עזרה, השתתפות. אולי בסופו של דבר אני פשוט אינדיווידואליסטית ומעדיפה עולם פרוע אם כי תחרותי על עולם מוסדר ושיוויוני יותר? אולי בעצם יש המון מקום ליצירתיות ויחודיות בתוך המערכת הזאת ברגע שמתרגלים? יש רק דרך אחת לגלות.
אבל בין אם המקום הזה הוא בשבילי או לא, אין ספק שזה דבר טוב וחשוב, פרוייקט גדול עם המון פוטנציאל.

ולסיכום, הלינק, לקוראי ספרדית או אוהדי תרגום מכונה http://www.aureasocial.org/ ועוד תמונה

יפה ושונה

חזרתי והכל שונה. באמת. משהו קרה בהעדרי. התחושה הזאת של השנה שעברה שהכל תקוע ורק במאמץ עילאי אנחנו ממשיכות לגרור, נעלמה. מצחיק כמה שינויים לטובה תמיד מפתיעים אותי.  עיינה אומרת שבספטמבר כבר הרגישה שרוח אחרת מנשבת, שהדברים מתוחים פחות. גם אני הרגשתי שחופשת הקיץ הייתה טובה לאנשי האורגת.

הרבה דברים קרו סביב השביתה הכללית של ה-29 לספטמבר. נראה שברצלונה עלתה בלהבות, היו הפגנות ענק והתקלויות אלימות עם המשטרה. בכל אמצעי התיקשורת עדין מדברים על צעירים אלימים ואפילו השוו אותם לנוער האס.אס, רק בלי תמיכה של החברה. בין הגזמות לשקרים והפחדה מופעלים לחצים קשים על הפוליטקאים שלא להמשיך ולשאת את נוכחותם של הצעירים האלימים במרכזיהם הפלושים, קיני אלימות עיוורת המסכנים כל אזרח. הטלוויזה מלאה דיבורים על יד קשה וסוף הסובלנות. כמעט לא מדברים על המשבר הכלכלי והמצב הקשה שבגללם הוכרזה השביתה.
רוב חברות האורגת השתתפו בשביתה הכללית ובארועים שקדמו לה, בפלישה לבנק גדול ונטוש בכיכר קטלוניה ובהתארגנות של אסיפות שכונתיות בהכנה לשביתה.

ימי הפלישה והשביתה היו כנראה ימים מדהימים ועוצמתיים, והבנק הפלוש בכיכר קטלוניה אסף אליו אנשים שלא ידעו מה לעשות עם התסכול הפוליטי והחיוני שלהם, והביא פנים חדשות אל המרחב האקטיביסטי.

ההתארגנות השכונתית שקמה לקראת השביתה בשכונות שונות בברצלונה, וגם בשלנו, ממשיכה. שלשום השתתפתי באספה שכונתית רבת משתתפים שמילאה את האורגת (ואת ליבי בהתרגשות). הסקת מסקנות מהשביתה ומהפעילויות שקדמו לה בשכונה. כנראה שנתחיל לעבוד באופן צמוד יותר עם קבוצות אחרות שפעילות בשכונה.

דיבורים על פתיחת האורגת למשתתפים חדשים התממשו לבסוף בדמותה המצומצמת של הזמנה פתוחה להשתתף  ונשאו (להפתעתי הרבה) פירות נאים. האסיפה האחרונה של האורגת נעשתה באווירה נינוחה ונעימה. היינו הרבה אנשים. האנשים שלא באו לא היו 'חסרים'.

היה לי חשוב להזכיר את הדברים האלה, בהם לא השתתפתי, כי נדמה לי שהם יהפכו את השנה שהתחילה  ל"יפה ושונה", כדברי השיר. אולי גם מסובכת ומעניינת.

אינשאללה גם אצלכן.

הבית השרוף

ברחוב שלנו, כלומר, לשעבר, יש עוד בית פלוש. זהו הבית השרוף. בית קטן, קומת קרקע ועוד שתיים, שהקומה הראשונה שלו שרופה ומפוחמת, אבל עומדים עליה עציצים מטופחים. אנחנו הסתכלנו על הבית וביטלנו אותו כאפשרות בגלל שהוא נראה חרוך כל כך, אבל לפני כמה חודשים נכנסו לשם פולשים.

או יותר נכון, פולש. בחור איטלקי משונה ומדוכדך, שמשרה סביבו אווירת נכאים. דווקא לדירה השרופה הוא פלש, אולי כדי להתאים למצבו הנפשי. האיטלקי גר בדירה השרופה, ולנו לא היה שום קשר איתו. אבל כמה זמן לאחר מכן, הוא פיתח שותפים לדירה, אנשים נחמדים ולא מדוכדכים, שהתחשק להם לעשות דברים, לפתוח מרכז חברתי בקומת הקרקע, ליצור קשרים עם השכונה, וכו'. הם יצרו קשר עם שניים מחברותי, ואלה התחילו לברר בשכונה מה הסיפור של הבניין. הדירה השרופה, מסתבר, הייתה מושכרת בחוזה שכירות בלתי מוגבל (מאלה שהיו מקובלים עד שנת 85, בה עבר חוק חדש שהגביל חוזים לחמש שנים והפך את שוק הדירות לפרוץ ורווחי) לגברת רוזה. כשהדירה נשרפה, גברת רוזה, שהיא אשה מבוגרת, הלכה לגור אצל הבת שלה עד שבעל הבית יתקן את הדירה מנזקי השריפה, אבל באה מדי פעם כדי להשקות את הג'רניום שלה. לבעל הבית דווקא הייתה תכנית אחרת, את הדירה לא יתקן, רוזה לא תחזור לעולם, לבניין יתווספו מספר קומות נוספות, והג'רניום ייתיבש. במובן זה, הפולשים התאימו באופן מושלם לתכנית, שהרי אי אפשר לשפץ אם יש פולשים…

רוזה עצמה התלוננה במשטרה מספר פעמים על הפלישה, אבל רק בעלי הבית יכולים להגיש תלונה על פלישה. בחורה שהציגה את עצמה כאחראית על הבניין מטעם הבעלים אמרה לפולשים שבכל מקרה גברת רוזה לא תחזור לעולם. כשהפולשים החדשים הבינו את העניין, עמדה בפניהם דילמה מוסרית. איך יתגוררו בדירה כשגברת רוזה המשתוקקת לחזור גרה בגלות אצל הבת שלה? דרך ועד השכונה האלטרנטיבי הם יצרו קשר עם גברת רוזה, ובנוכחות ראשת הועד הציעו לה שהם ישפצו לה את הדירה, ושהיא תחזור ותגור שם. הפולשים, מבחינתם, יעברו לדירה שמעל, שאינה שרופה אך גם היא נטושה, וכך כולם יקבלו את מה שרצו. גברת רוזה הסכימה, והם קבעו להפגש כולם שבוע לאחר מכן בנוכחות בנה, מתוך הבנה שהמדובר בגברת מבוגרת וצריך לשכנע גם את ילדיה.

בינתיים, הפולשים נכנסו גם לקומה העליונה למגוריהם וגם לקומה התחתונה, שהסתברה כמקום מדהים, חלל שבו הייתה פעם חנות מכולת, עם דלפק עץ ועליו שייש, ועמוד מרכזי מעץ עם פיתוחים ומראות מכל הצדדים. מדרגות קטנות מובילות אל המרתף, חלל גדול ואפלולי וכמעט אטום לקול, שפעם שימש כמחסן. הם ניקו ושיפצו והזמינו את המעוניינים לאספה בנושא המרכז החברתי שרצו לפתוח שם.

אך, למרבה הצער, רוזה ובנה לא הופיעו לפגישה שנקבעה. כשהפולשים שבו והתקשרו הבת של רוזה אמרה להם שיפסיקו להתקשר. אינני יודעת למה בדיוק, אולי מסיבות משפטיות ייעצו לה לחכות ונסות לכפות על בעלי הבית לעשות את השיפוץ, או שהפחד מפולשים גבר על הרצון לשוב הביתה, או שילדיה ראו בחומרה את שיתוף הפעולה עם אנשים שפועלים מחוץ למסגרת החוק.

וביום שפינו אותנו, ניצלה המשטרה את העובדה שהם כבר היו ברחוב, ופינתה גם את הפולשים האלה, אבל, רק מהדירה השרופה. עכשיו איש אינו מתגוררת בדירתה השרופה של הגברת רוזה, ואיש אינו מנסה לשפץ אותה; רק הג'רניום עוד פורח על אדן החלון המפוחם.