קלף, אוטובוס התיירים

כשאת בחופשה, העולם דורש ממך פחות, ובריק הדרישות הזה, יכול להיות שאתה בעצמך תדרשי מעצמך יותר… אולי תשימי לב שבת הזוג שלך דומה מאוד לעבודה שלך, שהפגישות עם חברים מאוד דומות לתשלום מיסים. יכול להיות שתשים לב, אבל זה לא הכרחי, עלי על אוטובוס התיירים!

אוטובוס התיירים ממלא את זמנך החופשי, מקל על המצוקה. אוטובוס התיירים מבטיח לך שפע תמידי בחנויות, במחיר התחיבותך המינימאלית לשנוא את כל מה שאינו יפה, את עצמך, בעיקר; התחיבותך המינימלית להנות, להיות תמיד באותו הגיל, תמיד ללבוש אותה מידה, תמיד להתהדר באותה רעננות של פרי מקרור.

אוטובוס התיירים הוא הקוקטל המרדים, המלצר של הטיטאניק מגיש לך אותו בחיוך. השמשיה שעליו היא הפרגולה הסולארית של הפורום, סמל עצום וראוותני של אנרגיה מתחדשת; על בניתה הוציאו יותר אנרגיה ממה שתוכל לספק בהרבה שנים, במקרה שיום אחד באמת יפעילו אותה. אבל בשביל מה לדקדק בפרטים אם בדיוק מה שאין לך זה כח, אנרגיה לשינוי. תרגעי, בייבי, קחי את זה בקלות, תני לעצמך ללכת.

 

באוגוסט ברצלונה ריקה מתושבים. מחליפים אותם בתיירים ואולי אפילו בכמה מטיילים. העיר מלאה במודעות ענק "האקוואריום של ברצלונה, אם לא היית שם, לא היית בברצלונה." כנראה שלא הייתי בברצלונה. מדהים חוסר הבושה של הפירסומאים, בשלב הזה אני חושבת שהם מעליבים אפילו את האינטליגנציה של התיירים, שסביר להניח שיש להם רעיון אחר (גם כן די מוטעה) לגבי מה הם מחפשים כאן. קשה לי לדמיין מישהו קורא את המשפט הזה וחושב, "זה נכון, אולי במקום כנסית הסגראדה פמיליה של גאודי אני אלך לראות את האקווריום המפורסם של ברצלונה, שאף אחד לא שמע עליו, ובצדק."

 

מודעות פרסומת

עוד קלף, הבדידות

אני חוזרת לקלף הראשון ששלפתי, לפני שהתחלתי לעבוד, הבדידות. באסה.

אני מסתכלת באתר: מוקפת באנשים, הבדידות היא מה שאי אפשר להתחלק בו. הבדידות היא מה שאי אפשר להביע, ועל כן לעולם לא תדעי אם הייתה זו באמת הבדידות או רק תחושה של בדידות. היא הנסיגה לתוך הגוף, כמה סנטימטים מהעור. התעטפות בריק, התבצרות בתוך עצמך כאילו היית מבצר ממנו לא תוכלי לצאת. אבל הבדידות היא גם כח נפש, זמן לחשל נשק או להתבונן פנימה. הבדידות הופכת לדממה את הרעש הבלתי פוסק של מכונת העולם ומתירה לנו להקשיב לפעימות ליבנו. אפשר לנצל אותה כמו זרע בקרקע פוריה, כדי להכות בה שורש חזק ולצמוח אל עבר האור.

כבר כשבוע אני מתגוררת בדירתו של ג. אשר נסע לחופשה בפירינאים. יש לי פה מחשב ואינטרנט, ומספיק עבודה כדי לא לצאת לעולם מהבית, לפחות לכמה שבועות. זו תחושה מוזרה. אני זוכרת כשהייתי בת עשרים וקצת הייתי פרילנסרית ועבדתי מהבית, היתה לי דירה מועדת להריסה ששכרתי בזול לחודש ובה נשארתי שנה ומשהו. הייתי עובדת בלילה וביום וישנה בין לבין. הייתי משוחחת עם אנשים לא מוכרים באינטרנט וברחוב, ויוצאת לפתע בסערה מהבית שלי כדי ללכת לא חשוב לאן.

זה היה מזמן. עכשיו אני קמה בבוקר לא מאוחר מדי והולכת לבריכה או לעשות איזה סידורים ואחר כך אני מדליקה את המחשב. בלילה אני מכבה אותו. מה שדומה הוא התחושה הריקה הזאת סביבי, כאילו כל היום אני לא פותחת את הפה כדי להגיד מילה לאיש. דווקא אני רואה אנשים, מתקשרת, קובעת, בערך אדם או שתיים ליום בממוצע. ההבדל הוא כמובן שפעם לא הייתי צריכה לעשות כלום כדי לראות אנשים, הן היו שם, סביבי, במרחק חדר או שניים. גם שם תרגמתי (לפעמים) ועשיתי סידורים והלכתי לבריכה.

אבל לא זאת היא הבדידות. הבדידות היא התחושה שאין מה שיתן לזה משמעות. הנה אני מתרגמת, עושה תכניות לסדנת צעצועי המין של שנה הבאה, אפילו משתתפת באיזה פרוייקט אמנות מעניין מעבר לים. אבל כל זה איכשהו לא מספק אותי. יש משהו יותר מזה, אני זוכרת. בשקט שסביבי אני מנסה לחשוב כמה שפחות, לא לקבל החלטות, פשוט לחכות, כנוסעת בתחנה, שהקיץ יעבור כדי לראות לאן יקח אותי הסתיו.  

קלף אחד, עבודה

חזרתי לברצלונה לפני כיומיים, בנתיים אני בביתו של ידיד שלי, שגם הוא מתרגם. הוא אמר שאוכל להישאר אצלו כמה זמן, הוא נוסע בעוד כמה ימים ויחזור רק באמצע אוגוסט. העתיד, כהרגלו, לוטה בערפל. אולי יותר מהרגלו. בסתיו ודאי הכל יתבהר. אנשי הבית מפוזרות, עייפות, חושבות מה הלאה, או, כמוני, מחכות לראות מה יהיה. בנתיים, יותר מאשר מקום ללון, אני חייבת מקום לעבוד. התחייבתי לגמור עוד ספר, ואחריו עוד אחד. במשך כיומיים רצתי בחום אחרי דברים הנחוצים לי לתרגום, אחרי שהשגתי בחזרה את האופניים שלי התגלגלתי. שאלתי מחשב נייד ישן ועייף, בן לוויה מושלם לפולשת נוודת מחוסרת בית. הצלחתי להתחבר לאינטרנט אחרי מריבות קשות עם התוכנה המיושנת (איך תרגמו לפני שהיה אינטרנט, תהרגו אותי אם אני יודעת.) עוד כמה דברים מעטים חסרים לי כדי להפוך את המפלט הזמני שלי למשרד זמני למופת.

לפני שהתחלתי לעבוד החלטתי לשלוף לעצמי קלף אחד מקלפי ההווה הבא של ברצלונה. יצא הבדידות. החזרתי אותו לחבילה כי ממש לא התחשק לי. שלפתי עוד אחד ויצא זה שרציתי, העבודה.

העבודה. מה העבודה הזאת לכם, שואלים בסדר פסח, לכם ולא לו. או משהו כזה. העבודה, היא מה שאנחנו לא רוצים לעשות. משהו כפוי, ועם זאת, משהו קדוש. העבודה היא משהו שמצדיק אותנו. לעבוד, ולא חשוב בדיוק במה, זה יותר טוב מלא לעבוד. לא לעבוד זה לא מוסרי. לפעמים, העבודה היא משהו נחוץ, לנו, לחברה, אבל הרבה פעמים היא המטלה המכבידה עלינו, הציות ההכרחי לחוקי ההתנהגות. ואם אף אחד לא ירצה לעבוד, מי יסלול כבישים (האם באמת אנחנו צריכים כל כך הרבה כבישים?). למה, בעצם אנחנו עובדים?

בקלף העבודה אנחנו רואים את חתול שנושא את הצלב בדרך היסורים. למה חתול, תשאלו. באמת, גם החתול שואל, למה אני? החתול הוא חיה פעילה אך עצלנית, הוא אינו עובד בשביל אף אחד, עושה רק מה שבא לו. מה רע? תעצרו רגע ותשאלו את עצמכם, באמת, מה רע? לא, ברצינות. ואם לא הייתם עובדים ואיכשהו הייתם מצליחים להסתדר. אולי הייתם קונות פחות דברים, אבל, הרי ממילא אנחנו צורכים יותר מדי. וכמה מהדברים שאנחנו צורכים פשוט נועדו לפצות על הזמן הפנוי שאין לנו. לאן הולך פרי עמלינו? באופן כללי הוא הולך לכיסם של אנשים שלא זקוקים לעוד מילוי כיס משני צדדים: מצד העבודה שאנו עובדות במקום עבודתינו, ומצד הצריכה שאנחנו צורכות שברובה מבוססת על שכר רעב וניצול של שכבות אוכלוסיה חלשות. כמובן שזה ניתוח פשטני שאינו לוקח בחשבון המון גורמים, אבל רק כאידאל, כרעיון, מדוע העבודה קדושה כל כך? מדוע אנחנו מתיחסים אליה כאל משהו שמצדיק את הקיום שלנו כפרט "מועיל" בחברה, אם העבודה שלנו היא אולי משהו שממש מזיק לחברה, למשל, אם אנחנו פירסומאית המעודדת נערות צעירות לשנוא את עצמן ולצרוך מוצרים שלא באמת יגרמו להן להראות כמו מישהי אחרת.

אבל העבודה היא גם המאמץ, ההתעקשות, החתירה, ההליכה בדרך. הפעילות.

קלף העבודה, כמו שאר הקלפים בחבילה, אינו חיובי או שלילי. הוא קלף שמשמעותו נגזרת מתוך מיקומו בקריאה, ומתוך היחסים עם שאר הקלפים. לפעמים הוא מדבר על העבודה הפנימית, הדרך שעלינו לעשות כדי להתפתח, להבין, להמשיך הלאה. פעמים אחרות הוא מדבר על המטלה החיצונית, בשכר או שלא בשכר.

איזו היא העבודה שעלי לעשות עכשיו? בלי ספק יש כאן עבודה בשכר (זעום, למי שאי פעם תהה בקשר לתרגום ספרות כקריירה). אבל יש גם עבודה אחרת, דרך שעלי לעבור. אולי דווקא המטלה החיצונית, התרגום, תעזור לי לעבור את הקיץ מבלי להאבד בחוסר הודאות.