הי, חזרתי?

הי, זאת מילי, מה העניינים?
הרבה זמן לא כתבתי (כאן), מכל מני סיבות. אני כבר לא גרה בבית פלוש, ולא ממש חלק מקהילה אלא אם סופרים את השותפות שלי לדירה. אני עדין בברצלונה, שעכשיו קצת משתנה, או משתגעת, אני לא בטוחה. ואולי שווה לספר על זה יותר. (בפוסט הבא אם יהיה)
עשר שנים עברו מאז פלשנו ל׳אורגת׳, וכמה וכמה שנים מאז פרשתי מהאקטיביזם ועברתי לטיפול, בהתחלה להילינג ואוסטאופטיה, ואחר כך המשכתי לטיפול בבעיות הראיה בשיטת בייטס.
אחת הסיבות שפרשתי מאקטיביזם היא שבכל דיון אידאולוגי, אסטרטגי, או קיבוצי, כל פעם בלטה יותר ויותר לעיני השיחה שמתחת לפני השטח. בעוד שלמראית עין חברי האורגת, או כל קולקטיב אחר שנפגש, דיברו על נושא השיחה המוצהר, מתחת פני השטח התנהלה שיחה רגשית אשר למעשה קבעה את התנהלות השיחה העילית. מי מרגישה חסרת ביטחון? ומי רוצה שיקבלו אותה? מי צריך להיות תמיד במרכז? או רוצה להוכיח שהוא אדם רגיש? מי כופה את דעתו על ידי חזרה מתישה. מי חושב שיש לו משהו ממש דחוף לומר כל הזמן. השיחה הרגשית הזאת הלכה והתחזקה באוזני עד כדי כך שלפעמים פשוט התחשק לי להפסיק ישיבות ולהגיד ש… מה?
אבא שלי אומר שהאדם הוא חיה היררכית, ושכל אחד ואחת רוצה להיות חשוב, זה שמוביל, זו שמקשיבים לה. הוא מספר איך הלך במוזיאון עם אחייני, והם רבו כל הדרך על מי ינווט. בכלל לא היה איכפת להם מה יראו, כל אחד רק רצה להיות מי שמחליט.
זהו טבע האדם, הוא אומר. אבל אני לא בטוחה. ומה אם זה לא טבע האדם אלא רק טבע החברה שלנו? ואם כן, מה חסר לנו שאנו מנסים תמיד למלא (בחשיבות עצמית)?

חיפוש התשובה (וכל מני צרופי מקרים ונסיבות) הביאו אותי לעולם הטיפול. חשבתי לעצמי שאם ברצוננו לבנות חברה אחרת, עלינו לסכל את התיכנות שלנו שכן הערכים של החברה התחרותיות, ההיררכיות, שימת העצמי במרכז, עוברים בתוכינו. שכל נסיון לשינוי שלא מטפל ברמה הבסיסית הזו פשוט מתגלגל לאותו המקום. חשבתי שאנסה קודם על עצמי. למדתי וחוויתי את הקשר בין בעיות גופניות (למשל, בעיות ראייה) ורגשות כמו פחד, צורך בשליטה, תובענות וביקורת. הלכתי בכל מני דרכים ופתחתי עוד ועוד שאלות אבל לא הגעתי לשום מסקנה מובהקת.
בנתיים אחת מחברות הקולקטיב הראשון שלי הפכה לראש העיר של ברצלונה, ירבים נכנסו לפוליטיקה בפ׳ רישית. באוגוסט היה לנו כאן פיגוע דריסה בברצלונה ברמבל׳ס, ועכשיו כולם עסוקים בנושא הלאומי.

עזבתי את הסקווט ובמשך כשנתיים חייתי בברצלונה בלי בית קבוע, ולפני שנתיים נכנסתי לגור עם שתי חברות בדירה משותפת. אני שרה במקהלת גוספל ומציירת. כותבת בספרדית.

בזמן האחרון עלו בי מחשבות לחזור לכאן ולכתוב.

 

מודעות פרסומת

מי מפחד(ת) מגיל הבלות

אני מתביישת לכתוב את מה שאני עומדת לכתוב. ולכן אני כותבת. אני כותבת כי חשתי בושה, והתביישתי בתחושה, וזה הביא לבדידות, והבדידות היא כלא.

סיפור המעשה הוא פשוט. אני בת ארבעים ושתיים. לאחרונה התחילו תופעות בלתי מוכרות בטמפרטורת הגוף שלי. בלילה אני בוערת. לפעמים פושטת בגדים כשכולם שמים מעיל. לילה אחד הרגשתי קו של אש יורד מהעורף שלי אל אמצע הגב, ומכתף אחת לשניה. אינני יודעת מה משמעות הדברים האלה. לא שאלתי. הסתכלתי קצת בספרים. לא הבנתי. התופעות עצמן אינן בלתי נעימות, רק בלתי מוכרות. לעצמי לחשתי בשאלה "גלי חום?”. רוב חברותי צעירות יותר, לא מכירה אף אחת בגיל הבלות. יכולתי לפנות לעזרה ריפויית, אבל התביישתי. התביישתי בבורות שלי, בתחושת הכישלון הכרוכה בבלות המוקדמת.

אולי זה משהו אחר, ניחמתי את עצמי, איזו מחלה. משהו שיעבור. (!)

אבל כשחשבתי ואולי זה גיל הבלות, חשבתי, זה לא פייר. אני צעירה מדי. צריך היה עוד להיות לי זמן.

זמן למה? אני איני רוצה ילדים. למה שארצה להמשיך להיות פוריה?
אבל אני מרגישה צעירה! מה זה אומר? האם אני מתכוונת לכך שאני מרגישה טוב? כשהייתי בת עשרים, חשבתי שסבל הוא טעם החיים. עכשיו אני נהניית מכל רגע. כשהייתי בת עשרים וחמש, היו לי מגרנות קשות וכאבי גב כרוניים, עכשיו שני החוליים האלה הם נחלת העבר. כשהייתי בת עשרים ותשע, אף אחד לא הסתכל עלי, עכשיו אני אהובה ומושכת יותר מאי פעם.
בגידת הגוף. למה? הרי זה תהליך נורמלי, בריא, תקין. אם לא עכשיו, ודאי עוד כמה שנים. אין כאן בגידה, רק התבגרות, מעבר שלב.
אם מישהי אחרת הייתה מספרת לי, ודאי לא הייתי מבינה מה הבעיה. עושה סיפור מכלום.

אבלהבלות!!
כן. הבלות.

מי קבע בחיי שלב שנקרא כך.
אם מה שאישי הוא פוליטי, אני רוצה למחות בכל תוקף, להפגין את חוסר הסכמתי לתחושה שלי שבלי פוטנציאל רבייה אני מאבדת מערכי.
אני מבקשת להסגיר את עצמי בידי הרשויות בתור מפגע לבריאות הנפש וההערכה העצמית של נשים אחרות. טרוריסטים פטריארכליים התקינו בי פצצת זמן מתקתקת. לעולם לא אצליח לפרק אותה בזמןלבדי.

* * *

תודה. כבר מרגישה יותר טוב.

נסיעה

רציתי לנסוע לראות חברה שגרה בעיר אחרת. רציתי, אבל זה לא היה הרגע המתאים לכך. גם לא היה רגע אחר. התלבטתי מאוד והכל נהיה מסובך. הרגשתי שאני חייבת לנצל את הזמן בצורה הטובה ביותר. שיניתי את התאריכים ואת שעת הנסיעה מספר פעמים בניסיון למצוא את הצירוף הטוב ביותר. בעוד אני מתלבטת נמכרו הכטיסים והרכבות התמלאו. בסוף לקחתי מה שנשאר.

הגיע רגע הנסיעה. כשנכנסתי לרכבת הקרון היה עדיין ריק. התישבתי במקום כלשהו והנחתי את התיק על הריצפה.

כשהקרון התחיל להתמלא, שמתי לב שהמושבים מסומנים. הסתכלתי בכרטיס שבידי. היה רשום בו מספרו של המושב בו ישבתי.

זו הייתה כמו תשובה סמלית ללבטי – לא משנה מה אחליט, תמיד אמצא בדיוק במקום בו אני אמורה להיות.

הלו, מרכזייה?

הלו מרכזיה
הורידי חזייה
ואם זה לא נעים
הורידי תחתונים

כשהייתי קטנה היה שיר כזה. אולי זה היה 'תורידי' ולא 'הורידי', אבל מי אני שאפשפש בציציות. בכל מקרה, מה שרציתי לדעת הוא, בשורה ' ואם זה לא נעים' – למי התכוון המשורר? האם למרכזיה עצמה, או שמא לסובבים אותה?  האם המדובר בשיר מחאה פמיניסטי, הקורא תגר על המוסכמה המחייבת נשים ללבוש חזיה, וממליץ ללכת אפילו רחוק יותר ולהסיר את בל פרטי הלבוש המעיקים על הגוף ואינם תורמים בשום צורה אחרת.. האם זהו שיר הדוגל בנודיזם?  ומה מסמלת העובדה שהדובר עצמו אינו יכול לראות את המרכזיה בגלל שהשיחה מתנהלת בטלפון?

כל התהיות הללו התרוצצו במוחי בעוד אני קוראת את המאמר המרתק "מסוכן ללבוש חזיה" אשר תוכלו למצוא בספרדית כאן (אם למישהי בא לתרגם, אני אשמח לפרסם). המאמר מרכז מחקרים שונים (בלי לצטט את מקורם) המדברים על הסכנות שבלבישת חזייה: לבישת חזייה מעלה את סיכוייך לסרטן השד (מצאתי על זה משהו גם בעברית באתר תרופות טבעיות שעובדות) , תורמת לנפילת החזה בכך שהיא מונעת את התפתחות המנגנונים הטבעיים שנועדו לשאת את החזה, ושהפסקת לבישת חזייה הפסיקה במקרים רבים כאבים בשד, ושאצל נשים גדולות חזה, הסרת החזייה גרמה להיעלמות כאבים בכתפיים.

מעניין. החלטתי לנסות. הפסקתי ללבוש חזייה לשלושה שבועות ו…במדגם של אחת, מאה אחוזי הצלחה! הסרת החזייה לחודש ימים גרמה להקלה עצומה במתח שבכתפיים. ויש בזה היגיון, הרי במקום להיות מוחזקים על ידי החלקים המיועדים לך, במשך 30 שנה אני סוחבת את השדיים כמו תרמיל. הבלי חזייה מאוד נח, וקניתי בשלושה יורו חזיית סמרטוט בשביל שהשדיים לא יפלו על המטופלים כשאני גוחנת מעלייהם.
"תיזהרי על הגב" אמרו לי. אבל לא, בנתיים הגב שלי במצב נפלא, לא כואב בכלל. למרות שאת זה אני לא יכולה לקשר  להסרת החזייה.

ואני גם רואה יותר טוב! כן! בנוסף לשחרור הכתפיים, שהמתחים בהן משחקים תפקיד במערכת המתחים שמקשים על העין לראות, אני גם נושמת בחופשיות רבה יותר, וזה מאפשר לכמות גדולה יותר של חמצן להזין את העיניים.

בקיצור, החלטתי להתקשר לאמא שלי.

הי אמאאא, מה נישמע…? טוב, כן, לא. אה, אמא, אני יודעת שתהיי ממש מזועזעת, אבל, החלטתי להפסיק ללבוש חזייה. קראתי מאמר ובלה בלה בלה ופה ושם והכתפיים, והבריאות והראייה … אז חשבתי ששווה לנסות ובאמת בלה בלה בלה

אמא שותקת לרגע. ואז אמרת: את צודקת.

וואו. אני לא מאמינה…

ואז מסיימת את המשפט: אני ממש מזועזעת.

 

+++
אשמח לשמוע מאוד נשים שהחליטו להפסיק, ומכל מי שיש לו משהו מעניין להגיד בנושא בריאות וחזייה (מזילי ריר, הימנעו…)

 

תכניות לעתיד

בימים אלה ראייתי השתפרה כל כך, שהתחלתי לעשות תכניות לעתיד. תכניות למתי שכבר בכלל לא אצטרך משקפיים. עיניי, שהיו במרכז תשומת ליבי כל התקופה האחרונה, יהיו כבר בריאות לחלוטין. עיני נץ. ממרחק מדהים אראה פרטים מזעריים. סליחה שאני מתרברבת, אני מרשה לעצמי אחרי כל כך הרבה שנים של קוצר ראיה. אבל זה לא הכל, אני גם אהנה מכל הטוב הנובע מעיניים רגועות, העדר המתח הנפשי והפיזי. קל להבחין בשינויים שחלו בי מאז התחלתי בתהליך, כל מי שמכיר אותי שם לב לכך. ברור שאמשיך לעבוד עם העיניים, לעזור לאחרות ללכת בדרך בה הלכתי אני.

 ועם כל העבודה החשובה שעושים המורים שלי, אנשי שיטת בייטס, מספר מדריכי הראייה הולך וגדל, ועוד ועוד אנשים מספרים לאחרות איך הסירו את המשקפיים, ושזה באמת אפשרי.

"אז במה את עוסקת?" "אני מדריכת ראייה." "את מה?" "עוזרת לאנשים ללמוד לראות בלי משקפיים." "וזה באמת אפשרי???" "לא, האמת היא שלא, אבל ממשהו צריך להתפרנס.."

הרעיון הולך ותופס נוכחות, הולך ונהייה מוכר. לאט לאט הוא הופך לחלק מההגיון הבריא "למה אתה עוד ממשיך עם המשקפופריות הזאת, תוריד את המשקפיים, תרגיש יותר טוב." "אל תרכיבי משקפיים, את מקלקלת לך את הראייה." "מה, אתה לא מכיר את שיטת בייטס? חברה שלי מדריכה..""אוי, השכנה ממול הורידה את המשקפיים והיא פשוט בנאדם אחר, התאהבתי, מה אני אגיד לך." השיטה תלך ותתפשט, ואנשים יבינו שאם הם רוצות, הן יכולות לראות בלי משקפיים, ושזו בחירה שלהם. חלק יורידו, חלק לא.

ואז יקרה משהו ממש מדהים. מצד אחד, תעשיית האופטיקה השמנה תתמוטט,  וקשה לי אפילו לנחש מה יהיו ההשלכות של זה. מצד שני, המון אנשים שחיות עכשיו לכודות בפחד, בחוסר ביטחון עצמי, בזעם או בבילבול יגלו מחדש את השלווה, תחושת הערך העצמי,  ויתרחקו מתרבות הצריכה והדימוי החיצוני. את יכולה לדמיין את זה? לחיות מוקפת באנשים שאין להם צורך להוכיח כלום, שלא רוצים לצבור דבר, שאינם תוקפניות כי הן לא מפוחדות… אפילו שלא כל המשקפופרים יחליטו ללכת בדרך זו, מספרם יהיה מספיק כדי להיות מאסה קריטית אשר תזמין עוד ועוד אנשים לערוק מהחברה התחרותית והדורסנית, ולהקדיש את זמנם למשהו אחר.

הן ילמדו אחת את השני איך לרפא לא רק את העיניים, אלא את כל האשה כולה. ועוד מקטנות, ילמדו ילדים איך לחיות באהבה.

בין כל האנשים השמחים והיצירתיים האלה, לא ממש יצטרכו מרפאות, וגם לא מדריכות ראייה. שכן כולם ידעו טוב מאוד איך לרפא את עצמן, ואיך להחזיר את הראייה אם במקרה היא אובדת לרגע.

נראה לי שאחזור לכתיבה. מזה זמן רב שאיני כותבת (חוץ מקצת בלוג). אולי אפילו אחזור לכתיבת שירה. או אני יכולה לעשות קרמיקה, אני אוהבת את העבודה עם החומר. אם מישהו צריכה טיפול תמיד היא יכולה לבוא לבקר. אולי אגור בחיק הטבע, למרות שהעיר עדיין מקסימה אותי.

"תחנה הבאה… פלאזה אספניה"

זו התחנה שלי. אני מפלסת את דרכי אל היציאה, ומעיפה מבט בפניהם של חברי לקרון. מודאגים, מתוחים.

אני מחייכת, הם לא יודעים מה מצפה להם….

 

מילי חוגגת

בוקר טוב. מלא שמש. היום אני בת 41.
כל מה שאני עושה היום חוגג את יום ההולדת שלי. בנתיים אני עושה מרק. תרגילים לעיניים. שמה דיסק מגניב של מוסקאים אפריקאים עושים גירסאות לשירים של u2
עכשיו אני מזמינה תה בבית קפה אינרטנטי, מחכה שט' יתחבר בצד שלו, בטולוז.
אני לא רוצה לבלות את כל היום מול מסך, אבל כל כך הרבה אנשים אהובות וקרובות נמצאות בנקודות שונות של הכדור, שאני מודה לאלוהות הטכנולוגיה על רוב חסדן ומבקשת מהמלצרית את הסיסמא.

— ובאמת לא הצלחתי לסיים את הפוסט. היום כבר מחר…

כשהתחלתי לכתוב  (האגדה מספרת) עוד לא ידעתי להחזיק עיפרון ונאלצתי להכתיב לאמא שלי.
אחר כך בשנות העשרה חשבתי שכדי לכתוב משהו טוב ומעניין צריך לסבול, ושהחיים הם רק תירוץ לכתיבת שירה, ושאולי אפילו אני לא מדוכאת מספיק כדי לכתוב משהו באמת מרגש. סבלתי. וכשלא סבלתי מספיק סבלתי מהריק, או מחוסר ההשראה. הכל היה די דרמטי.
כתבתי בעברית, נסעתי לארצות הברית וכתבתי באנגלית, עברתי לספרד והתחלתי לכתוב בספרדית. כתבתי על בדידות ועל העדר אהבה. שירה מאוד אישית.
כתבתי גם דברים אחרים. כתבתי מונולוג מצחיק, וגם שירה ארוטית.
כשהתחלתי את הבלוג הזה החלטתי באופן מודע ופוליטי שלא לכתוב מתוך סבל, דכדוך או רחמים עצמיים, אלא דווקא לחפש את החומרים האחרים ולתת להם צורה.
עכשיו אני מרגישה שהחומרים האחרים האלה ממלאים את החיים שלי. במקום לחפש להישאר במקום הנמוך, אני פשוט נותנת לו לעבור (זה לוקח כמה שזה לוקח), אני לא מחפשת אותו בשביל הקיום שלי ככותבת (שבעצמו איבד הרבה מחשיבותו).
בקיצור, כל מה שרציתי לומר הוא שיש המון סיבות, המון דברים שמשמחים אותי, שעושים לי טוב. ואני מצידי בוחרת כל פעם להתמקד בטוב או לפחות המצחיק, ולהנות מהלמידה בשאר המקרים. לא לקחת את כל זה כל כך ברצינות. לא לפחד, לא להיות מכווצת. זה קל להגיד, אבל לוקח שנים ללמוד. אני מסתכלת באנשים סביבי, באנשים שאני אוהבת, שגדלים איתי, ונדמה לי שהם למדו את אותו הדבר.

ועל כן, בהזדמנות זאת, לרגל יום הולדתי ה-41, אני רוצה למחות בחיוך נגד התרבות שמאדירה את שנות העשרים ומפחדת מכל שנה נוספת שעוברת.
כשהייתי בת ארבעים חשבתי שזה המקסימום, הפסגה, אבל לא, זה ממשיך להשתפר. אז יאללה, תתבגרו! יומולדת שמח.

יום קסום

התעוררתי אתמול בבוקר במצב רוח מצויין ואמרתי לעצמי שאת כל הכסף שארוויח היום, אוציא.

היו לי שני טיפולים, שני הטיפולים היחידים שנקבעו לי לשבוע זה. אבל רווחה באה למי שמשדרת רווחה, כסף הוא אנרגיה והוא זורם לאן שקוראים לו, ואם את מרגישה מסכנה ומתקמצנת, גם היקום מתקמצן עלייך. וחוץ מזה, כפי שציין אח שלי, הכלכלה ברמת המאקרו בעצם מורכבת מסכום של מרכיבים פסיכולוגיים – כמו ביטחון או חשש = ברמת הפרט, כך שאפילו בהגיון כלכלי רגיל כמה שאנשים יותר חוששות וחוסכות, כך הכלכלה נכנסת למשבר עמוק יותר. ועל כן החלטתי, מה שיינתן לי היום, לא ישאר בידי אלא יזרום הלאה.

המטופלת הראשונה הייתה מטופלת חדשה, אמא של בחור צעיר בו טיפלתי לפני כשנתיים.

"כמה אני צריכה לשלם לך?" היא שאלה בסוף הטיפול.
"35 יורו," אמרתי לה.
היא הוציאה 60 ואמרה, "הנה 60 וכך כשיבוא מישהו שלא יכול לשלם, תוכלי לטפל בו."
היססתי לשנייה ואז אמרתי "תודה", והיא הלכה.

60 יורו, ויש לי עוד טיפול אחר הצהריים! זה כמעט כפול ממה שדמיינתי לבזבז. הייתי יכולה לחיות מזה חודש! אבל לא מתווכחים עם זרימת מזומנים. מייד יצאתי לקניות. קניתי שמיכה לחדר הטיפולים, לכבוד החורף המתקרב, קניתי פירות יבשים לכרסם וחומרים לעוגה טעימה, שמתי כסף בטלפון והזמנתי את עצמי למסעדה. נתתי מספר זוזים לקומוניסטית מלאת תרעומת שחילקה/מכרה עיתון בשם האמת שחושף את האשמים במצב הכלכלי הקשה. אחר כך עדיין נשארו בכיסי כמה שקלים כדי להחזיר חובות ולשלם למתקן האופניים (בחור ברזילאי חמוד, שתמיד סגור כשאני מגיעה, ועל דלתו צובאות רק נשים שמחכות לו שיחזיר להן את האופניים. עדיין לא הצלחתי לשלם לו ולקחת את גלגלי). בכסף של הטיפול הנוסף השתתפתי בקניית מתנה ליום הולדת של חבר, שמתי כסף בקופת הבית בו אני מתארחת, התלבטתי לרגע אם לשים בצד את המעות שאני צריכה לשלם על חדר הטיפולים והחלטתי שזה לא נחשב, נלחצתי לרגע שהיום כבר נגמר ועדיין נשארו כמה מצלצלים בכיסי, בסוף קניתי נרות, נתתי לעצמי הארכה של יום, וכבר התמוסס רוב הכסף. בכיסי נותרו רק 10 יורו, איתם אלך ביום ראשון לרקוד.

אבל בידי היה עוד משהו שצריך לתת – טיפול כמעט משולם.
יום קודם לכן במסיבה פגשתי בן זוג של חברה, אשר סיפר לי שהיא לא מרגישה טוב, ונמצאת במתח רב. אף פעם איני יודעת האם להציע עזרה או לא במצבים כאלה. היו אלה חברים ישנים, מהזמנים בהם לא התעניינתי בריפוי, ומוזר לי להציג את עצמי פתאום בצורה הזו. חוץ מזה אני מרגישה כאילו אני מנסה לתפוס לקוחות, ביחוד עכשיו כשכולם במשבר כלכלי.

מאחר והיא עלתה בדעתי, החלטתי שהטיפול הוא בשבילה. במקרה הכי גרוע זה ישמע לה מוזר והיא תחשוב שהתחלקתי על בננה ונפלתי על הראש ונחתתי בעידן החדש. כתבתי לה דואל, ואני מחכה לתשובה.

בנתיים, קיבלתי הודעה בנייד מאשה בלתי מוכרת שהופנתה על ידי מטופלת אחרת, שמבקשת לקבוע פגישה.
אני לא רוצה להוציא מסקנות חותכות מהעניין, אבל לפעמים אפשר לעלות על גל של קסם, ולהתמזג עם איזו תנועה שלוקחת אותך למקומות טובים ומפתיעים.
לא תמיד אני מצליחה, אבל כשזה קורה, אני לא מאמינה בצרופי מקרים.