את הכ–סף

חזרתי מאסטוריאס ומייד נסעתי לטולוז, שם בילתי סוף שבוע בלתי נשכח בהסרת טפטים מקירות הדירה של ט'.
היה כיף, היה קל, היה פשוט וברור. כשהיה לנו כח הורדנו טפטים, כשלא היה כח נחתנו, קראנו, דיברנו, התעלסנו באהבים, אכלנו ירקות מאודים, טיילנו בעיר. ביום ראשון היה מוקדם לי לחזור לברצלונה, ביום שני לא מצאתי הסעה, ביום שלישי כבר היה נורא מאוחר…
כי:
בדיוק בסוף השבוע הזה החליטו שני שותפי-העתידיים-לשעבר לקחת דירה שלא מתאימה לי, למרות שבטלפון אמרתי שגם בלי לראות אותה, מבחינתי זה די "לא". הם שמו עליה 300 יורו בתור דמי קדימה, אבל עדיין לא חתמו על חוזה. עכשיו זה או אני או 300 יורו.
בסוף השבוע הבא אני מארגנת סדנה לשיפור הראיה, הראשונה שאני מארגנת לבד, ומעבירה לבד, והכל בעצמי (מה פתאום, מה פתאום, מה פתאום). בנתיים לא נרשמה אף אחת. מאחר שכבר התחייבתי לעשות את הסדנה, אם היא לא תתקיים אצטרך לשלם בכל מקרה את שכירות החלל.
עוד בדרך מטולוז, הגיעה אלי הודעה שאני מפסידה את התחלת קורס היוגה לו חיכיתי.

מפיסגת האושר נפלתי אל תוך קערה מהבילה של מרק לחץ במיץ עגבניות. פלופ.

אני לוקחת קצת פרספקטיבה ושואלת את עצמי, "משהו חמור?" לא. כלום. סתם לחץ.
מעבר לתחושת הכישלון שבאירגון סדנה אליה לא נרשמת אף אחת, מה הבעיה?

אבל יש אלמנט שעובר כחוט השיניים בכל הלחץ הזה. כסף, או … העדרו.
אינליה בנץ, דמות מעולם הרוחניות בת זמננו שמדברת בפשטות ובבהירות, ומילותיה תמיד מדברות אלי, מציעה לי לשנות את יחסי עם הכסף: התחברי לרוח הכסף..http://www.ascension101.com/en/reconnecting-with-the-spirit-of-money.html

אני מקבלת את המלצתה ועושה נסיון להתחבר. אחר כך אני מדברת בטלפון עם אח שלי,
מילי: הי, בדיוק עשיתי עכשיו מדיטציה מגניבה כדי להתחבר לרוח הכסף, לשלוח לך קישור?
אח שלה: לא תודה, אין צורך. תעשי אותה את, ופשוט תשלחי לי את הכסף כשהוא יגיע.

מודעות פרסומת

יום קסום

התעוררתי אתמול בבוקר במצב רוח מצויין ואמרתי לעצמי שאת כל הכסף שארוויח היום, אוציא.

היו לי שני טיפולים, שני הטיפולים היחידים שנקבעו לי לשבוע זה. אבל רווחה באה למי שמשדרת רווחה, כסף הוא אנרגיה והוא זורם לאן שקוראים לו, ואם את מרגישה מסכנה ומתקמצנת, גם היקום מתקמצן עלייך. וחוץ מזה, כפי שציין אח שלי, הכלכלה ברמת המאקרו בעצם מורכבת מסכום של מרכיבים פסיכולוגיים – כמו ביטחון או חשש = ברמת הפרט, כך שאפילו בהגיון כלכלי רגיל כמה שאנשים יותר חוששות וחוסכות, כך הכלכלה נכנסת למשבר עמוק יותר. ועל כן החלטתי, מה שיינתן לי היום, לא ישאר בידי אלא יזרום הלאה.

המטופלת הראשונה הייתה מטופלת חדשה, אמא של בחור צעיר בו טיפלתי לפני כשנתיים.

"כמה אני צריכה לשלם לך?" היא שאלה בסוף הטיפול.
"35 יורו," אמרתי לה.
היא הוציאה 60 ואמרה, "הנה 60 וכך כשיבוא מישהו שלא יכול לשלם, תוכלי לטפל בו."
היססתי לשנייה ואז אמרתי "תודה", והיא הלכה.

60 יורו, ויש לי עוד טיפול אחר הצהריים! זה כמעט כפול ממה שדמיינתי לבזבז. הייתי יכולה לחיות מזה חודש! אבל לא מתווכחים עם זרימת מזומנים. מייד יצאתי לקניות. קניתי שמיכה לחדר הטיפולים, לכבוד החורף המתקרב, קניתי פירות יבשים לכרסם וחומרים לעוגה טעימה, שמתי כסף בטלפון והזמנתי את עצמי למסעדה. נתתי מספר זוזים לקומוניסטית מלאת תרעומת שחילקה/מכרה עיתון בשם האמת שחושף את האשמים במצב הכלכלי הקשה. אחר כך עדיין נשארו בכיסי כמה שקלים כדי להחזיר חובות ולשלם למתקן האופניים (בחור ברזילאי חמוד, שתמיד סגור כשאני מגיעה, ועל דלתו צובאות רק נשים שמחכות לו שיחזיר להן את האופניים. עדיין לא הצלחתי לשלם לו ולקחת את גלגלי). בכסף של הטיפול הנוסף השתתפתי בקניית מתנה ליום הולדת של חבר, שמתי כסף בקופת הבית בו אני מתארחת, התלבטתי לרגע אם לשים בצד את המעות שאני צריכה לשלם על חדר הטיפולים והחלטתי שזה לא נחשב, נלחצתי לרגע שהיום כבר נגמר ועדיין נשארו כמה מצלצלים בכיסי, בסוף קניתי נרות, נתתי לעצמי הארכה של יום, וכבר התמוסס רוב הכסף. בכיסי נותרו רק 10 יורו, איתם אלך ביום ראשון לרקוד.

אבל בידי היה עוד משהו שצריך לתת – טיפול כמעט משולם.
יום קודם לכן במסיבה פגשתי בן זוג של חברה, אשר סיפר לי שהיא לא מרגישה טוב, ונמצאת במתח רב. אף פעם איני יודעת האם להציע עזרה או לא במצבים כאלה. היו אלה חברים ישנים, מהזמנים בהם לא התעניינתי בריפוי, ומוזר לי להציג את עצמי פתאום בצורה הזו. חוץ מזה אני מרגישה כאילו אני מנסה לתפוס לקוחות, ביחוד עכשיו כשכולם במשבר כלכלי.

מאחר והיא עלתה בדעתי, החלטתי שהטיפול הוא בשבילה. במקרה הכי גרוע זה ישמע לה מוזר והיא תחשוב שהתחלקתי על בננה ונפלתי על הראש ונחתתי בעידן החדש. כתבתי לה דואל, ואני מחכה לתשובה.

בנתיים, קיבלתי הודעה בנייד מאשה בלתי מוכרת שהופנתה על ידי מטופלת אחרת, שמבקשת לקבוע פגישה.
אני לא רוצה להוציא מסקנות חותכות מהעניין, אבל לפעמים אפשר לעלות על גל של קסם, ולהתמזג עם איזו תנועה שלוקחת אותך למקומות טובים ומפתיעים.
לא תמיד אני מצליחה, אבל כשזה קורה, אני לא מאמינה בצרופי מקרים.

פרנסה וכלכלה

בסוף השבוע רבתי עם ט'. היינו יחד במסיבה, עם עוד בחורה מברצלונה, ופתאום הוא העלה את נושא מחיר הטיפולים שלי. הוא אמר שאני מבקשת יותר מדי, שזה יקר. אני התעצבנתי. אמרתי שזה המחיר של טיפולים, שזה מה שגובות מזה שנים חברות שלי, ושכשביקשתי פחות, אנשים לקחו את זה כמדד לערך הטיפולים ולא לקחו אותם ברצינות. אנשים שאני טיפלתי בהם בעבור סחר חליפין (אשר לעיתים גם לא ביצעו את חלקן בחליפין) ושאמרו שאין להם גרוש, פתאום אחר כך הלכו לפסיכולוגית שגבתה הרבה יותר ממני, כך שכשצריך, פתאום אנשים מוצאות את הכסף. שאנשים לא הולכות לטיפול כי זה זול, אלא בגלל שהן חושבות שהטיפול יעזור להן… ט' אמר שזה ההגיון הקפיטלסטי, ושאני משתתפת במערכת כשאני מתמחרת יקר, ושאני מחזקת את העובדה שאנשים חושבות שהערך של הטיפול קשור ישירות למחיר שלו.
מתחת לפני השטח התנהלה שיחה אחרת. אני הרגשתי שט' גורם לי להראות חמדנית או יקרנית בפני בחורה שאיננו מכירים, ושגם התעניינה בטיפולים ואולי יום אחד עשויה להחליט לנסות טיפול, עכשיו היא תחשוב שטיפול איתי לא שווה את הכסף. לו הייתי בטוחה במה שאני עושה, הייתי מגנה על עמדתי מבלי להרגיש מאויימת.
הדיון איים עלי בשתי חזיתות מעורערות: מצד אחד, השיחה העירה את חוסר הבטחון שלי כמטפלת. האם באמת הטיפולים שאני עושה טובים ומועילים? האם הם שווים? ומה זה אומר, שווים מה?
מצד שני, הדיון עירער את תחושת היושר שלי. מזה שנים אני מתעניינת בכלכלה אלטרנטיבית, עובדת בחינם או בסחר חליפין, מנסה מודלים כאלה ואחרים, מאלתרת, עובדות במקומות משונים, עושה קומבינות. דווקא עכשיו החלטתי לנסות משהו אחר. לקחתי מקום עליו אני משלמת את מחיר השוק לשעה, אני שוקלת להפסיק את הנדודים, לשכור דירה, להתפרנס בכבוד. והנה, עוד לפני שהספקתי להתנסות ולהסיק מסקנות בא הוא ללמד אותי מה נכון או לא נכון. הוא, שחי מקצבת שרותי הרווחה הצרפתיים וכל כך גרוע בניהול כספו שהוא חיי את השבועיים הראשונים של החודש בפזרנות מופלגת, ואחר כך בקושי מגיע לסוף החודש.

אפשר ללמוד המון ממריבות. אחרי שגמרתי להרגיש אומללה, לותר על הכל ולמצוא עבודה במקדונלדס, להרגיש שאני לא שווה כלום ושבמילא זה לא ילך (אני אפילו לא בטוחה מה), להאשים את אבא שלי שעירער את בטחוני העצמי מילדות ושבגללו לא אגיע לעולם לכלום, ואת ט' שהרס הכל עוד לפני שהספקתי לנסות, ועוד מגוון רגשות זבליים מתחתית בור השפכין של הנפש האומללה, החלטתי שכנראה שווה לתת עוד קצת מחשבה לדרך שבה אני מבקשת שכר על עמלי, ולמצוא מקום בו ארגיש בנח ולא כל כך מאויימת.

כשהתעוררתי בבוקר (כי היה לילה), נזכרתי ברעיון שתמיד רציתי לנסות – לא לשים מחיר אלא להגיד לאנשים מה ההוצאה שלי, ולבקש שיכסו אותה ואחר כך יתנו כאוות נפשם. כאפשרות שנייה חשבתי פשוט להוריד את המחיר בקצת, מה שישים אותי מתחת למחיר השוק אבל לא רחוק מטווח המחירים המקובל.

החלטתי התיעץ באי צ'ינג. מה תהיה הדרך הטובה לקבל תמורה לעמלי? שאלתי.

התשובה, קולעת ומעוררת, הייתה המשושון "הזנה".
צורתו של המשושון מזכירה פה. הפה הוא מקום חילופין בין החוץ לפנים.
תזונה נכנסת לפה, ומחשבות בצורת מילים יוצאות ממנו. יש למצוא איזון בר קיימא בין האורגניזם לבין סביבתו.
אבל רק הלב, מקום הרגש והמחשבה, יכול למשול בדחפים שנגרמים על ידי הצורך והחוסר.
יש להבין מה אנחנו מנסים להזין, ואיזה חוסר אנו מבקשים למלא. אילו אמונות אנו מזינים?
יש להגיע לקצב התזונה הנכון, שיאפשר לאורגניזם להפיק תועלת מהתזונה.
אסטרטגיה כללית של איפוק היא המומלצת.
לא לחפש דרכים קסומות שמחוץ לנורמה. לותר על הפנטזיה. כדי לא לגרום לחסר או לריק, יש ללכת בכיוון ברור מבלי להתברבר.
יש לחפש בתוך עצמך באופן ספונטני, מה ימלא את הפה באמת, באותנטיות.
הזנת הגוף היא פעילות רוחנית יומיומית, המזינה את יושר הדרך. איכות המזון היא גם איכות הדרך.
יש להתבונן בעצמי, מה ממלא את פי במים (בריר, בהיתאוות). זוהי התבוננות יומיומית וחשיבותה עליונה. יש גם להתבונן באחר, שגם לו פה, וגם הוא מתמלא במים.
פתיחות וגמישות יומיומית בדרך ההתבוננות הזו, תביא לאיפוק ולסדירות בתזונה.

המטאפורות האלה דיברו אלי מאוד. הקשר בין תזונה ופרנסה הוא ברור בעיני. האי צ'ינג עזר לי להבין שחשוב להפריד בין חוסר הביטחון שלי כמטפלת, לבין מחיר הטיפול. לא לנסות ליצב את תחושת הערך שלי באמצעות הכסף שאנשים מוכנות לשלם. לא להיות חמדנית, לראות מה הם הצרכים האמתיים שלי מבחינת פרנסה. לא לותר על ראית העולם שלי, על האמונות שלי, על יושר הדרך. לא לנסות דרכים משונות (לא לנסות לשים מחיר פתוח אם בליבי אני מדמיינת מחיר מסויים, מקווה ליותר ואתאכזב מפחות). לראות ולנסות לנטרל את החמדנות שלי, אבל לראות גם את החמדנות של אחרות, ולא להתבייש לבקש שכר על עמלי. לא להיות חסרת גמישות, אלא לבדוק כל מקרה לגופו. לא להמעיט בערך הלבטים האלה, לא לנסות להתנהג כאילו זה לא חשוב, אלא להתבונן ולבחון את רגשותי ומחשבותי, וכך להגיע לתזונה מלאה וסיפוק.

כמישהי שמתלבטת מזה זמן רב בשאלות שקשורות לערך, תמורה ומחיר בשולי המערכת הקפיטליסטית, נדמה לי שהקוים המנחים האלה הם בסיס מצויין להתבוננות ולבחינה.

הצד השני של המטבע

הדלתות מנחשות אותי ונפתחות לי מעצמן, אני נכנסת לאט עם הרבה טקס בישבן לאוריאה סוסיאל, פרוייקט שיתופי שעוסק בחינוך ובבריאות שיתופיים ובניהול עצמי.  זה לא כל כך יפה לשפוט שפן לפי הכובע, אבל אחרי שנכנסתי לבניין פשוט התקשיתי להפסיק לצחוק.
בניין חדש, מלוקק, משופץ, חדרי טיפולים מצויידים בכל הנדרש ובאווירת עידן חדש עתירת ממון, אבל…
"אנחנו הולכים להפוך אותו לשיתופי" הסבירה לי הבחורה בקבלה. "הבנק עיקל את הבניין, אבל מאחר ואנחנו כבר היינו דיירים בו, יש לנו זכות ראשונים על קנייתו. ההשתתפות תהיה בסך 100 יורו כל אחת, כך שזה נגיש לכל. ומי שתרצה לצאת תוכל למכור את השתתפותה, כך שהכסף לא אבוד." בעלות הבניין, שהשקיעו 3 מליוני יורו בשיפוצו אך לא הצליחו (או לא רצו?) לשלם את המשכנתה, העבירו אותו לידי האנשים שישבו בכיכר המחאה של קטלוניה מהר לפני שהבנק יעקל, ועכשיו…

"אז איך אני יכולה להשתתף" שאלתי. – בדיוק אתמול התחלתי לעבוד במקום חדש, קטן, צנוע, קצת רועש על כביש ראשי. מקום עשוי במו ידי בעלה של הבחורה ששכרה אותו, שעשה ניסויים בגימור וטיוח מרוקאי וצבע אותו בצבעי אדמה ושמיים עדינים. במקום הזה אני מקווה לטפל ולהתפרנס למחייתי.
"אנחנו עושים עכשיו קורס של שש פגישות, ללמוד להיות סייעי בריאות. את יכולה להצטרף מתי שאת רוצה, הקורס הוא מחזורי כך שאפשר להתחיל בכל שלב"
אני לא רוצה. "אני כבר מטפלת, אני מעוניינת לראות אם אני יכולה לטפל כאן, או לעשות קורסים לשיפור הראיה"
היא מחייכת אלי בסלחנות (למה אני לא סובלת אותה?). "אצלינו הטיפולים והקורסים הם בסחר חליפין. מהשמו שנותן את קורס סייעי הבריאות הוא רופא מדופלם וגם שמאן. הוא עובד בסופי שבוע בסופרמרקט, מרוויח את הכסף שלו אצל הקפיטליסטים (כשהיא אומרת קפיטליסטים שפתיה מתעקמות בזלזול קל, כמעט בלתי מורגש) ובשאר הזמן מטפל בחינם. הוא אומר שאסור להרוויח כסף מהסבל של אנשים."
היא נראית כאחת שאין לה בעיות פרנסה. אני לא בטוחה שלעבוד בסופרמרקט זה מאוד אתי. היא מתעקשת עוד קצת על קורס סייעי הבריאות. אני אומרת שבדיוק עכשיו סיימתי המון לימודים ואני לא מרגישה שזה הרגע המתאים בשבילי ללמוד עוד משהו.
"גם אני חשבתי כך לפני שהכרתי את מהשמו", היא נזכרת, ניצוץ בעיניה "אני מסג'יסטית ואקופונטוריסטית והרגשתי עייפה ולא התחשק לי ללמוד עוד להלהלהלהלההללההה (משהו שאני לא זוכרת אבל שהסב-טקסט שלו הוא שגם היא פעם חשבה כמוני, אבל היא ראתה את האור)"
אני תוהה אם אני פשוט צינית ומשומשת, או שהיא באמת הרגע נפלה מהעץ ועוד לא התאוששה מהמכה. האם זה יפעל ובגדול, ובאמת יספק שרות בריאות חשוב ובחינם לכל נזקק, או שזאת צורת התארגנות לא ראליסטית, שטובה רק למי שלא צריכה לעבוד למחייתה או שמטפלת כתחביב. אבל אני הרי ידעתי לאן אני באה, ואם באתי זה כדי לתת לזה הזדמנות, להיפתח לאפשרות. "יש לנו אסיפה של שש שעות ביום שבת, בואי, יהיה מעניין נורא."
"אני כבר יצאתי לגימלאות מאספות של שש שעות," אני אומרת, אולי קצת מתנשאת.
"תני לזה הזדמנות, האספות שלנו באמת מרתקות!" ואני רואה שהיא באמת מאמינה.
"לא, תודה." אני אומרת, "אני רק רוצה להציע כאן קורס יוגה לעיניים."
היא מסבירה לי איך להציע את הקורס שלי, ואני הולכת לעשות סיבוב בבניין. מפל מיים רוחש במוסיקליות, אולמות מחופים עץ בהיר שמתחברים לאולמות עוד יותר גדולים עם דלתות הזזה. חדרי טיפולים המצויידים בכל טוב, כולל מנורת מלח בכל אחד. ערימות אבנים קטנות בפינות. ספה גדולה. בקיצור, מ-ה-מם!
אני לא בטוחה מה לחשוב על כל זה. זה הצד השני של המשבר, פתאום חלל יוקרתי כזה נופל לידיים שיתופיות ופתוח לכל מי שרוצה. זה מטורף.
אני מחליטה להתקרב בזהירות.  זה מקום מצויין לארגן בו קורס לשיפור הראייה, לראות איך זה פועל מבלי להכנס למעמקי המכונה הבירוקרטית שלהם, שמזכירה קצת את רוסיה הקומוניסטית בנוסח העידן החדש.
כן… אולי זה מה שהפריע לי. התחושה החזקה הזאת של אינדוטרינציה, משהו כבד ומפקח, קיבוציות חונקת שאינה מניחה הרבה מקום לתמרן. מצד שני, נראה שכל שתי דקות נכנס מישהו להתעניין, להציע עזרה, השתתפות. אולי בסופו של דבר אני פשוט אינדיווידואליסטית ומעדיפה עולם פרוע אם כי תחרותי על עולם מוסדר ושיוויוני יותר? אולי בעצם יש המון מקום ליצירתיות ויחודיות בתוך המערכת הזאת ברגע שמתרגלים? יש רק דרך אחת לגלות.
אבל בין אם המקום הזה הוא בשבילי או לא, אין ספק שזה דבר טוב וחשוב, פרוייקט גדול עם המון פוטנציאל.

ולסיכום, הלינק, לקוראי ספרדית או אוהדי תרגום מכונה http://www.aureasocial.org/ ועוד תמונה

בדרך חזרה

לברצלונה, ישבתי בתחנת רכבת עם תרמיל גב גדול. פתאום ניגשה אלי אשה מבוגרת, אולי בת שישים וחמש, שיער שיבה אסוף בקוקיה מאחור, שמלה לבנה פשוטה, חיוורת. שתי שקיות פלסטיק גדולות בידיה. היא אמרה לי

"בגילך, תרמילאית?"

מה זאת אומרת בגילי?! עמדתי למחות, מלאת תרעומת על שאיני נראית לה כבת גיל מתאים (עשרים, ליתר דיוק). אבל היא המשיכה ואמרה "גם אני, בלית ברירה."

שתקתי והיא סיפרה בפשטות ובלי מרירות איך היא מובטלת מזה 13 חודש, וגם פונתה מביתה שעוקל בשל חובותיה. יום אחד היא לקחה את עצמה ונסעה לפיגרס, אמרו לה שיש שם עבודה.
"במה את לרוב עובדת?" שאלתי.
"במה שיש" ענתה "בקבלה בבית מלון, בקטיף, בחנות. במה שאני מוצאת."

באוטובוס לפיגרס היא פגשה בגבר שאמר לה שיש עבודה באיטליה. היא נסעה והסתבכה ביחסים איתו, שכן התברר שהוא קבצן שחי מזה עשרות שנים ברחוב, הוא בן שבעים עכשיו, אלכוהוליסט ומעשן כבד, את הכסף שהוא מרוויח הוא מקדיש קודם כל למימון התמכרויותיו, ואם נשאר משהו הוא גם אוכל. סיפור העבודה היה שקר, והגבר לא נתן לה להתרחק ממנו. "רצה אותי רק לעצמו" עכשיו היא ברחה וחזרה לספרד. "אני לא מפחדת מכלום" היא אמרה. היא ישנה בכספומט בפיגרס, אבל המשטרה אמרה לה שזה מסוכן. בלילה מישהו ביקש להיכנס. היא רחמה עליו ופתחה לו. היא התעוררה והוא היה ערום כולו. מאז היא לוקחת רכבת אל התחנה בה נפגשנו על גבול צרפת. יש מצלמות אבל אף אחד לא אומר לה כלום. יותר שקט כאן. היא ישנה על ספסל. בבוקר היא נוסעת חזרה לפיגרס להמשיך לחפש עבודה.
"מאיפה את באה?" היא שואלת. אני לא רוצה להסביר את כל הקיץ המסובך שלי, וגם מתביישת שאני נוסעת לתענוגי. אמרתי שבאתי מצרפת מקהילות כפריות, ושאני פולשת בברצלונה, שני דברים שהם כמעט אמת. אני מנסה לחשוב אם יש לי איזה טיפ לתת לה, לאן היא יכולה ללכת. אבל לא, אין לי מה לומר. אני יודעת שיש קהילות בצרפת אבל לא באמת מכירה. יש בתים פלושים בברצלונה אבל אני לא חושבת שהיא תשתלב שם. הרחובות מלאים במפוני בתים, משפחות שלמות, מהגרים חסרי אמצעים. אני לא יודעת מה לומר לה.

"אין לך משפחה?" אני שואלת. בן אחד שלה חולה במחלה קשה. בן שני איבד ביתו וגר עם אחיו. "הם לא יודעים שאני במצב כזה" היא אומרת, ולי יש הרגשה שהיא אינה בקשר עם ילדיה.

שתקנו.

כמו שהיא באה היא ריחפה לה ונעלמה, כמו רוח הזמן.

חזרה לאסקנדה

כמה מחשבות על חיים בקהילה שיתופית

כל הקיץ חיכיתי לסופו, לנסוע לאסקנדה. אסקנה היא מהמקומות החביבים עלי בעולם, וכוללת אנשים מופלאים ואהובים, ובינהם א' המותק, שרק הידיעה שהוא קורא את הבלוג הזה מונעת ממני לכתוב לכן מה אני באמת חושבת עליו (כתבתי ומחקתי כמה פעמים. בסך הכל, מי שמכיר כבר יכול לתאר לעצמה, ומי שלא, מה זה עניינה?). במקום זה הייתי יכולה לתאר לכם את ההר שמול הכיסא שבכניסה, או העמק שנפרש מתחתיו, אבל א' אומר שזה הנוף הכי מכוער באסטוריס.
תמיד כששאלתי, א' היה אומר לי שעתידה של אסקנדה לא ברור, וכשהיו מפנים אותי מאיזה בית, היה אומר "בטח בקרוב אצלינו”. ממקומי, הפלוש והרעוע, אסקנדה נראתה כמו ודאות. תמיד חשבתי שיהיה לי זמן להחליט לבוא לגור שם, לפחות לתקופה. זו הייתה מין תכנית פרישה שלי. אשבע מהעיר ומחיי הפלישות, הנדודים והמתחים. תמיד נמנעתי מלבוא יותר מדי, לבל אתאהב בחיים האלה ואנטוש את שלי בעודם באיבם.
אסקנדה היא פרוייקט שעוסק בעצמאות בסיפוק צרכים והתרחקות מהשוק על ידי גידול, עשי זאת בעצמך, שיתוף בידע ובמיומנויות, בניה וחינוך בתחום האנרגיות המתחדשות והשמירה על הסביבה, ומארגן מדי כמה חודשים מפגשים בנלאומיים המתמקדים בתחום מסויים. למשל, המפגש בנושא כלכלה אלטרנטיבית אליו הלכתי באוקטובר הקודם.

כפרי

הקיץ הוא עונת קטיף, ומתברר שפגישת החורף בנושא כלכלה אלטרנטיבית, שבשבילי הייתה הרבה חומר תאורטי למחשבה, נשאה כאן פירות מתוקים. מספר דברים שדיברו עליהם ברמה המקומית של מדינת אסטוריס קמו והיו למציאות: פרוייקט של עיבוד אדמות שיתופי, שבו מספר קבוצות ובודדים משתפים פעולה כדי לעבד שדות שאינם בשימוש (בהסכמת בעליהם), הניב יבול של תפוחי אדמה, אספלטה ועוד. כמו כן הודק שיתוף הפעולה בין הקבוצות השונות דרך רשת המאחדת אותם, ומאפשרת לקרוא לימי עבודה משותפים, שבהם מוזמנים חברי הרשת לעזור לקבוצה או פרט מסויים במטלה המצריכה הרבה ידיים. פעם בשלושה חודשים נערך מין מפגש-שוק בו מתארגנות סדנאות וסחר חליפין והוא גם מהווה מקום מפגש לאנשי הרשת או סתם מתעניינים. מפגשי השוק וימי העבודה הם מין סיבה-למסיבה כאלה, ארועים שמשלבים עבודה ומפגש חברתי עם אוכל, מוסיקה וכיף. (מפגש אחד כזה החמצתי בעת שהותי באסקנדה, בגלל שנתפס לי הגב.)

אדמותיה של אסקנדה והבית בו מתגוררים חבריה, ותמיד כמה מבקרות, הם מעזבונה של משפחה אסטוריאנית. הרכוש נמסר לניהולה של אגודה, בבקשה שינתן למישהו שיעשה בו פעילות חינוכית הקשורה לאיכות הסביבה ואנרגיות מתחדשות (נדמה לי). ומה יכול להיות מושלם יותר מפרוייקט אסקנדה? הם חתמו על חוזה בן 5 שנים, אשר מלאו לפני כשנה, ומאז, מנסה האגודה לסלק אותם. כלומר, לא לגמרי. האגודה מנסה לסלק אותם רק מהבית הגדול, בו התגוררו ובו נערכו רוב הפעילויות. תהרגו אותי אם אני מבינה למה.
אבל מה שלא הצליחה האגודה לעשות, הצליחה חברת הרכבות. בעת חירור הגבעה עליה יושב הבית לצורך כריית מנהרה לרכבת המהירה, למרות שהבטיחה להשתמש באמצעי כריה עדינים כדי לא לפגוע בבתיהם של תושבי הכפר, פיצוצי הדינמיט הרעידו את הבית, וזמן לא רב לאחר שהרצפה התחילה להתרומם והתקרה להסדק קיבלו חברי אסקנדה מכתב האומר שהבית אינו בטוח למגורים.
מזה שנתיים בערך עובדות חברות אסקנדה על שיפוץ בית קטן הסמוך לבית הגדול, כדי להקל על הלחץ ולספק חדרים לכולם. אל הבית הזה עברו עכשיו בלית ברירה, נדחסים במקום להתרווח. נדחסים, אבל לא כל כך.
הרעידות, הסדקים, חוסר הודאות, עירערו לא רק את שלמות הבית הפיסי, אלא גם את שלמות הקבוצה. מה שהיו מתחים בלתי נראים הפכו לתהומות בל יגושרו, ומה שנראה כמו פשרה סבירה בין מה שרצית באמת לבין מה שהיית מוכנה לשאת הפך לבלתי סביר. (למרבה הפלא, דווקא מתחים אחרים, בולטים ובלתי פתירים לכאורה, נעלמו אל מול המשבר.) ומי לא חושבת, יום אחד או שעה אחת ביום מסויים, רע במיוחד, לעזוב הכל (יהיו חייה אשר יהיו). כשהכל נסדק ומתפרק, המחשבה הזאת הופכת לדרך. ההבדלים בדרכי העשייה, שבשעות יפות יותר נראים כמעשירים את החוויה הקולקטיבית, אי הסכמות עקרוניות, שתמיד יש, הופכות להיות קו שבר. אנשים מגדירות מחדש מה הן רוצות, כדי לצאת ולממש את שאיפותיהן המדוייקות. מי שרצה חקלאות וסיפוק עצמי, רוצה להתרחק עוד יותר מעולם הצרכנות, אולי ילכו לשפץ כפר נטוש. מי שהתעניינה יותר בקשרים הבנילאומיים אולי מחליטה לנסוע, מי שעסק באנרגיות מתחדשות חוזר לספסל הלימודים. כמובן שגם המימוש החדש יהיה מלא פשרות חדשות, ככה זה.

אני עוברת אחת אחד בין האנשים הנותרים ומבררת, מה יעשו? איך מרגישים? מנסה לומר משהו מעודד אבל לא יודעת מה. מקשיבה. כמו מרגלת סודית אני מנסה לברר, האם יש סיכוי לקהילות כדרך חיים, ומדוע אינן מחזיקות מעמד? מדוע קבוצת האנשים הזו, החביבה עלי כל כך, מסרבת להמשיך להיות.

אני לומדת כמה דברים שאני כבר יודעת: למשל, אנשים הם הרבה יותר מעצבנות כשחיים איתם מאשר כשבאים לבקר. הזמן שוחק יחסים ומה שבתחילה היה בסדר, הופך בלתי נסבל. קורה במשפחות הטובות ביותר.
אני לומדת שבתוך קבוצה, כל פרט מחוייב, בסופו של דבר, לעצמה. כל אחת תבחר להמשיך בקבוצה אם זו הדרך הקלה והתואמת את מטרותיה. אם לא, תעזוב. כל עוד העזיבה נעשית בטפטוף, הקבוצה ממשיכה לשמור על זהותה. כשפתאום עוזבים הרבה אנשים בבת אחת, הקבוצה במשבר. הישות 'קבוצה' מתפוגגת, ומול עיננו אנחנו רואים במובהק שאנחנו רק כמה בודדים. שאריות.
אני מבינה שבתוך כל קבוצה, יש תתי קבוצות. סוג אחד של תת קבוצה הוא 'זוג'. בתהליך של התעייפות, נדמה לי, או הסתגלות, או גילוי, אנשים נוטות להתארגן ב'זוגות'. שהם אולי לא יותר יציבים מקבוצות, שכן גם בהם כל פרט מחוייבת, בסופו של דבר לעצמה, וגם על זוגות חל הסעיף הקודם. אבל בכל זאת יש בהם משהו חזק. אולי זו העובדה שזוג מושתת על הרצון להיות יחד, ולא על שום פרוייקט אחר. בשנים האחרונות, אסקנדה הלכה והסתדרה בזוגות. עכשיו מוקד קבלת ההחלטות הוא לא קבוצתי, אלא זוגי. כל זוג מחליט יחד מה יעשה עכשיו. אני, שאני לא כל כך בעניין, חושדת שהזוגיות שוחקת את הקבוצתיות. אבל אני לא בטוחה. אולי פשוט כל כך קשה לקשור את העתיד שלך למישהו-הן אחרים, וקבוצות הן מפלצות עם כל כך הרבה ראשים, כל כך הרבה רצונות אחרים.
כבר למדתי בפינויים שיש חשיבות עליונה למקום. שכשהמקום הפיסי מתפרק, זהו הרגע ההולם לחזור ולבדוק מה את רוצה מחייך, ואפילו אם התשובה היא "להמשיך יחד", זו עלולה לא להיות התשובה של כולם, או שאת עלולה לגלות שההבדלים ב"להמשיך" הם גדולים כל כך, שה"יחד" הוא בלתי אפשרי. למשל כשפינו את האורגת עשינו כמה פגישות לגבי מה היינו רוצות לעשות עכשיו יחד, כשכבר אין לנו מקום, ולמרות שהייתה אהבה גדולה ורצון חזק להמשיך, לא הצלחנו להגיע להסכמה לגבי מה הוא הדבר שנעשה. לא הצלחנו למצוא מכנה משותף לכולנו. אחר כך כשעלה רעיון הפלישה מחדש, חזרו כל חברי האורגת הישנים. אמנם חידדנו את החזון והכנסנו שינויים, אבל אין ספק שלולא הייתה זו האורגת, היינו בקלות יכולים להיות קבוצה אחרת.
או תת קבוצה.
או שאריות.
יש אנשים שאין להם תכנית חליפית. שמחכים לראות מה יקרה. אולי באמת משהו יקרה. תמיד יש סיכוי. לא רוצים לבנות מחדש את החיים שלהם במקום אחר ואז לגלות שבכל זאת הייתה אפשרות. הם האנשים שנשארות אחרונות לכבות את האור. אם משהו אכן יקרה, אולי יחזרו מי שעזבו, או שיופיעו אנשים אחרות. אם אף אחד לא מוכן לחכות, או כשאף אחד כבר לא מוכן לחכות, אפשר לומר שהכל נגמר. עד אותו הרגע, יש תקווה, וגם קצת עצוב. אחריו, כל אחת המשיכה בחייה.

אני הופכת בדברים האלה.

אני לא מגיעה לשום מסקנות.

אולי זה פשוט ככה, החיים.

שינוי. הסתגלות. שינוי. הגדרה מחדש. פשרה.

בסוף, מגיע הזמן ועלי לחזור לחיים שלי. אני מתבוננת פעם אחרונה בנוף הנשקף מהכניסה.

"בהשוואה לנוף מהחלון שלי,” אני אומרת לא', "זה דווקא נוף מדהים.”
“לא אמרתי שהוא מכוער.” הוא מטעים "רק שהוא הכי מכוער באסטורייס.”
כרגיל, אני מבטיחה לחזור בקרוב.

חיבור

על החלון ישבתי, וחיבור לאינטרנט מצאתי…

כל כך הרבה זמן לא היה לי איפה להתחבר שאני אפילו לא יודעת איך להתחיל לעדכן אתכן. התחלתי לכתוב על נייר כל מני דברים שאמרתי לעצמי שאקליד בהזדמנות הראשונה, אבל זה לא קרה. אפשר בעצם להגיד שזו ההזדמנות הראשונה. אבל אתן בטח שואלות את עצמכם איפה אני… או איפה אני ישנה. אז כרגע אני נמצאת בבניין משרדים שהשאיל לנו ידיד שלנו, שמועד להריסה בגלל תכנית פיתוח עירונית, אבל לא ידוע כמה זמן יקח עד שהיא תגיע לכן. ידידנו כבר שנה מנסה להשכיר את המשרדים אבל לא מצליח כי אף חברה לא רוצה לשכור לכל כך מעט זמן.  ועל כן הוא החליט להציע לנו את המשרדים כמין בסיס פעולה ממנו נצא אל מה שהוא הציע שתהיינה פלישות קצרות, יומיים שלושה, להכות ולהעלם.

המממ… אמרנו לו, את זה כבר עשינו, זה די מתיש. אבל נשמח לאחסן ולהתאחסן במשרדים שלך.

והנה אני כאן, בין ערמות חפצינו שהועברו מכל מני מקומות, עם מזרון שמישהו הוציא מדירה של איזה זקנה בעיר אחרת (גם זה סיפור ארוך), בחלל משרדי, שבעצם לא מזכיר בית בשום צורה. (שרותי גברים, שרותי נשים, אבל איפה המטבח? מעניין אם המיזוג עדיין עובד. כל שני מטר יש כאן שקעים לחיבור עשרות המחשבים שאין לנו, קירות אפורים ממתכת עם חלונות כדי לראות לתוך המשרד השכן, עליהם תריסי משרדיים שאפשר להאפיל כדי לקבל קצת פרטיות). אם אשן פה הלילה זה יהיה הלילה הראשון שלי. אני לא יודעת אם מתחשק לי או לא.

ובעצם בכלל רציתי לספר על המקום בו הייתי עד עכשיו, אבל… בדיוק אני חייבת ללכת. אם האינטרנט הזה יחזיק מעמד, אספר לכם בקרוב.