הדרך לפיסגה

אהבת טיפוס ההרים של ידיד נדבקה לי בזמן שעשיתי לו טיפול. זוהי ודאי תחושה נפלאה, חשבתי.
בסוף הטיפול ביקשתי שיקח אותי איתו לטפס
ברצון רב, הוא השיב.
רק אז נזכרתי שיש לי פחד גבהים.

ברכבת, בדרך לפיגרו דיברנו על חינוך חופשי ועל חיים בקהילה. הוא הבטיח להיות סבלני, ידע שאני פוחדת.

הממה מורכב הפחד? היית יכולה לחשוב שהוא מורכב מהפחד עצמו. אבל לא, הגורם הראשון הוא הבושה. להגיע עד לשם ולא לעלות, מי שאיתי, שהשחית זמנו לריק, שיחכה סתם בזמן שאני חווה פחד, עד לחולשתי, לאי יכולתי. אחר כך בא זיכרון הפעמים האחרות בהן לא הייתי מסוגלת. את הפחד עצמו קצת קשה לזכור.

ידידי מסביר לי בפרוט את הציוד. כדי להרגיע את פחד הנפילה. אני שמה לב שאין בי פחד נפילה. רעיון הנפילה זר לי. הפחד הוא ממשהו אחר.

כדי להגיע אנחנו עוברים בדרך מסובכת. יש רגעים של עליה קשה ובשבילי הם כמו לשכשך רגל במים לבדוק אם הם קרים. אם זהו הפחד, זה לא כל כך נורא.

אנחנו מגיעים והוא מטפס ראשון. אני צריכה לאבטח מלמטה. ברגע מסויים הוא נזרק אחורה כדי שארגיש מה יקרה אם הוא יפול. מאוד בלתי סביר במקרה הזה, הוא מרגיע. אני קצת נלחצת, אבל לאחר כמה דקות אני נרגעת ומתפקדת.

עכשיו מגיע תורי. אני עולה קצת, נזרקת אחורה כדי להיות בטוחה בחוזק הציוד. אני מפחדת אבל אני עולה. בהתחלה איני יודעת איך. אחר כך זה נהיה קצת יותר קל למצוא מאחז לרגל ולהניף את היד. אני מתוחה אבל הגוף גמיש ואני שמה רגל, עוד רגל, נאחזת בחבל ובסלע.

אני עולה על סלע שטוח, מעין מדף, כאן אני יכולה לעמוד בלי עזרת הידיים. אני מביטה. העמק נפרש מתחתי עד השמיים. וזהו הרגע בו הפחד, עוף טורף, עט עלי.

עכשיו אני מזהה אותו, כל השאר היה נסבל, נשלט, חולשה עצבית קלה, הקול העולה ונסדק, היד הרועדת. אבל זהו הפחד, הוא אוחז אותי בציפורניו. אני משותקת, אין אונים.

לא יכולה, אני אומרת, הקול רועד.

שבי, הוא אומר לי, את על אבן שטוחה, כמו מושב, את בטוחה, שבי, תנוחי.

אני מחבקת את הסלע ובוכה. אני מביטה בו מקרוב קרוב, רואה את הקמטים האפורים שלו. אני לא מעזה להסתכל בשום דבר אחר. הפחד אוכל לי את הלב ואת הכבד. תחושת כשלון. מעולם לא השגתי כלום. לעולם לא אנצח את הפחד. לעולם. כלום. לא שווה כלום. לעולם. לא יכולה. לא לעלות, ולא לרדת.

מלמטה מגיע קול, מנסה להרגיע. קחי את הזמן, הוא אומר, נוחי. את במקום בטוח. על סלע שטוח.

אני דבוקה לקיר. יושבת על סלע תלוי באוויר, באמצע הכלום, באמצע האוויר והפחד, באמצע הכישלון הרגיל, התמידי שלי. חלק קטן ממני לוקח את כל זה בחוש הומור, ואני מודה לו.

ברגע מסויים אני מרגישה שאם לא עכשיו, לעולם לא. אני קמה לפתע ואומרת אני יורדת. אני רוצה לרדת.איך את רוצה לרדת? הוא שואל.
בדרך הכי מהירה.

זהו הרגע היחיד המסוכן באמת, והחלק הקטן שלי שנותר רגוע יודע את זה. כי כל שאר אני מוכנה פשוט לזרוק את עצמי מהצוק רק כדי להיות למטה. עכשיו צריך לחשוב קצת על זהירות. תוך פחות מדקה אני למטה, איכשהו, רועדת, בוכה. אני למטה, לא מספיק למטה בשבילי אבל אני כבר לא קשורה לצוק בחבל.

ידיד מחבק אותי. הוא אומר עשית עבודה מצויינת. ראית לאן הגעת? אבל אני מרגישה רק כישלון. חשבתי שאם רק אצליח לנצח את הפחד פעם אחת, רק להגיע לפסגה, אהיה חופשיה לתמיד, אבל נכשלתי.

תסתכלי. הוא אומר לי, תראי עד איפה הגעת. כל כך הרבה פעמים אנחנו רואים את מה שלא הצלחנו לעשות ולא את מה שכן הצלחנו. עשית את החלק הקשה ביותר, יותר מחצי הדרך. הגוף נענה לך. לדעתי היית ממש מעולה.

אני חשבתי שהוא ינחם אותי. שהוא יגיד שלא נורא, שאולי בפעם הבאה. לא העלתי בדעתי שהוא יוכל לראות זאת כהצלחה. אבל הוא התעקש. תסתכלי מה הצלחת לעשות.

ואז הסתכלתי.

יכולתי לראות את כל הדרך, מלבד הפסגה, ככישלון. מהרגע בו החלטתי לצאת לטיפוס ועד המילימטר הלפני אחרון, שלטים מאירים האומרים "כישלון", אשר ברגע האחרון ממש, ברגע בו רגלי הייתה דורכת על הפסגה, היו מתחלפים ל"הצלחה". או יכולתי לראות את כל הדרך כדרך נועזת וכיפית בה הייתי יכולה לעצור בכל רגע, אחרי או לפני הסלע המסויים הזה. לשבח או להשפיל את עצמי אני יכולה בכל רגע נתון.

אז לא הגעתי לפסגת הצוק המסויים ההוא ביום ההוא. לא שברתי את קיר הפחד במכת קראטה אדירה שפיצפצה אותו לרסיסים. אבל היה לי יום מדהים, הרפתקני, ושאפתי אוויר הרים בגובה כמה מטרים מעל לגובהי הרגיל.

מודעות פרסומת

תכניות לעתיד

בימים אלה ראייתי השתפרה כל כך, שהתחלתי לעשות תכניות לעתיד. תכניות למתי שכבר בכלל לא אצטרך משקפיים. עיניי, שהיו במרכז תשומת ליבי כל התקופה האחרונה, יהיו כבר בריאות לחלוטין. עיני נץ. ממרחק מדהים אראה פרטים מזעריים. סליחה שאני מתרברבת, אני מרשה לעצמי אחרי כל כך הרבה שנים של קוצר ראיה. אבל זה לא הכל, אני גם אהנה מכל הטוב הנובע מעיניים רגועות, העדר המתח הנפשי והפיזי. קל להבחין בשינויים שחלו בי מאז התחלתי בתהליך, כל מי שמכיר אותי שם לב לכך. ברור שאמשיך לעבוד עם העיניים, לעזור לאחרות ללכת בדרך בה הלכתי אני.

 ועם כל העבודה החשובה שעושים המורים שלי, אנשי שיטת בייטס, מספר מדריכי הראייה הולך וגדל, ועוד ועוד אנשים מספרים לאחרות איך הסירו את המשקפיים, ושזה באמת אפשרי.

"אז במה את עוסקת?" "אני מדריכת ראייה." "את מה?" "עוזרת לאנשים ללמוד לראות בלי משקפיים." "וזה באמת אפשרי???" "לא, האמת היא שלא, אבל ממשהו צריך להתפרנס.."

הרעיון הולך ותופס נוכחות, הולך ונהייה מוכר. לאט לאט הוא הופך לחלק מההגיון הבריא "למה אתה עוד ממשיך עם המשקפופריות הזאת, תוריד את המשקפיים, תרגיש יותר טוב." "אל תרכיבי משקפיים, את מקלקלת לך את הראייה." "מה, אתה לא מכיר את שיטת בייטס? חברה שלי מדריכה..""אוי, השכנה ממול הורידה את המשקפיים והיא פשוט בנאדם אחר, התאהבתי, מה אני אגיד לך." השיטה תלך ותתפשט, ואנשים יבינו שאם הם רוצות, הן יכולות לראות בלי משקפיים, ושזו בחירה שלהם. חלק יורידו, חלק לא.

ואז יקרה משהו ממש מדהים. מצד אחד, תעשיית האופטיקה השמנה תתמוטט,  וקשה לי אפילו לנחש מה יהיו ההשלכות של זה. מצד שני, המון אנשים שחיות עכשיו לכודות בפחד, בחוסר ביטחון עצמי, בזעם או בבילבול יגלו מחדש את השלווה, תחושת הערך העצמי,  ויתרחקו מתרבות הצריכה והדימוי החיצוני. את יכולה לדמיין את זה? לחיות מוקפת באנשים שאין להם צורך להוכיח כלום, שלא רוצים לצבור דבר, שאינם תוקפניות כי הן לא מפוחדות… אפילו שלא כל המשקפופרים יחליטו ללכת בדרך זו, מספרם יהיה מספיק כדי להיות מאסה קריטית אשר תזמין עוד ועוד אנשים לערוק מהחברה התחרותית והדורסנית, ולהקדיש את זמנם למשהו אחר.

הן ילמדו אחת את השני איך לרפא לא רק את העיניים, אלא את כל האשה כולה. ועוד מקטנות, ילמדו ילדים איך לחיות באהבה.

בין כל האנשים השמחים והיצירתיים האלה, לא ממש יצטרכו מרפאות, וגם לא מדריכות ראייה. שכן כולם ידעו טוב מאוד איך לרפא את עצמן, ואיך להחזיר את הראייה אם במקרה היא אובדת לרגע.

נראה לי שאחזור לכתיבה. מזה זמן רב שאיני כותבת (חוץ מקצת בלוג). אולי אפילו אחזור לכתיבת שירה. או אני יכולה לעשות קרמיקה, אני אוהבת את העבודה עם החומר. אם מישהו צריכה טיפול תמיד היא יכולה לבוא לבקר. אולי אגור בחיק הטבע, למרות שהעיר עדיין מקסימה אותי.

"תחנה הבאה… פלאזה אספניה"

זו התחנה שלי. אני מפלסת את דרכי אל היציאה, ומעיפה מבט בפניהם של חברי לקרון. מודאגים, מתוחים.

אני מחייכת, הם לא יודעים מה מצפה להם….

 

את הכ–סף

חזרתי מאסטוריאס ומייד נסעתי לטולוז, שם בילתי סוף שבוע בלתי נשכח בהסרת טפטים מקירות הדירה של ט'.
היה כיף, היה קל, היה פשוט וברור. כשהיה לנו כח הורדנו טפטים, כשלא היה כח נחתנו, קראנו, דיברנו, התעלסנו באהבים, אכלנו ירקות מאודים, טיילנו בעיר. ביום ראשון היה מוקדם לי לחזור לברצלונה, ביום שני לא מצאתי הסעה, ביום שלישי כבר היה נורא מאוחר…
כי:
בדיוק בסוף השבוע הזה החליטו שני שותפי-העתידיים-לשעבר לקחת דירה שלא מתאימה לי, למרות שבטלפון אמרתי שגם בלי לראות אותה, מבחינתי זה די "לא". הם שמו עליה 300 יורו בתור דמי קדימה, אבל עדיין לא חתמו על חוזה. עכשיו זה או אני או 300 יורו.
בסוף השבוע הבא אני מארגנת סדנה לשיפור הראיה, הראשונה שאני מארגנת לבד, ומעבירה לבד, והכל בעצמי (מה פתאום, מה פתאום, מה פתאום). בנתיים לא נרשמה אף אחת. מאחר שכבר התחייבתי לעשות את הסדנה, אם היא לא תתקיים אצטרך לשלם בכל מקרה את שכירות החלל.
עוד בדרך מטולוז, הגיעה אלי הודעה שאני מפסידה את התחלת קורס היוגה לו חיכיתי.

מפיסגת האושר נפלתי אל תוך קערה מהבילה של מרק לחץ במיץ עגבניות. פלופ.

אני לוקחת קצת פרספקטיבה ושואלת את עצמי, "משהו חמור?" לא. כלום. סתם לחץ.
מעבר לתחושת הכישלון שבאירגון סדנה אליה לא נרשמת אף אחת, מה הבעיה?

אבל יש אלמנט שעובר כחוט השיניים בכל הלחץ הזה. כסף, או … העדרו.
אינליה בנץ, דמות מעולם הרוחניות בת זמננו שמדברת בפשטות ובבהירות, ומילותיה תמיד מדברות אלי, מציעה לי לשנות את יחסי עם הכסף: התחברי לרוח הכסף..http://www.ascension101.com/en/reconnecting-with-the-spirit-of-money.html

אני מקבלת את המלצתה ועושה נסיון להתחבר. אחר כך אני מדברת בטלפון עם אח שלי,
מילי: הי, בדיוק עשיתי עכשיו מדיטציה מגניבה כדי להתחבר לרוח הכסף, לשלוח לך קישור?
אח שלה: לא תודה, אין צורך. תעשי אותה את, ופשוט תשלחי לי את הכסף כשהוא יגיע.

משבר, הזדמנות

אי שם בשנת 2008, כשהפוליטיקאים התחילו להגיד שספרד בשלבי יציאה מהמשבר, וכולם ידעו שהמשבר טרם היכה בנו, התחילו אנשים לומר ש"המשבר זו הזדמנות". קשה לי אפילו להגיד מי אמרו או באיזה הקשר מדוייק, אולי זה היה פשוט משפט כזה שהתעופף באוויר ונחת בשיחות חולין בעלות צביון פוליטי, מישהו אמר משבר, ומישהו אחר הזדמנות.

בספטמבר השנה כבר הייתי מוכנה לקפל את הפקלאות ולעבור לכפר, להמשיך את דרכי במקום בו הציפורים צופרות והשקט מזהם, כשפתאום הבחנתי במשהו, רוח אחרת?

דיבורים שלפני שנתיים היו אנרכיסטיים וחתרניים, היום עוברים כהגיון בריא בשיחת חולין עם זרים. בני משפחה שתמיד חשבו שנפלת על השכל, פתאום מודים שפלישה לבתים נטושים זה מעשה לגיטמי ומוצדק (משפחות של חברי, שלי תמיד תמכה). פרוייקט משותף של פולשים ומשפחות שפונו מביתיהם פלש לבניין נטוש ונתן בית למשפחות שמצאו את עצמן ברחוב. הפלטפורמה לנפגעי המשכנתא (שאחת ממקימותיה היתה בבית הקודם שלי) הכריזה על פוליטיקה של פלישות בחזרה לבתים שעוקלו על ידי הבנק (אני לא יודעת על זה הרבה, רק שמעתי את ההצהרה)

לצד הפנים המוכרות של פעילות ותיקות, פנים חדשות, לא בהכרח צעירות יותר בגילן. מעגל הפעילות מתרחב בכל הכיוונים. חברי האורגת פלשו יחד עם אנשי השכונה למרכז חברתי חדש והטרוגני. הגינה הקהילתית הפלושה התרחבה כל כך שהשכנים פלשו למגרש נוסף וגם הוא כבר מלא ירק. את החיבור הבלתי חוקי למים עשה ראש ועד השכונה (אומרות שמועות).

פרוייקטים חדשים, רעיונות חדשים או מתחדשים, מנסים לתת מענה לצרכים קיומיים. דיור, אוכל, בריאות, חינוך. על דלתות הזכוכית האוטומאטיות של אאוראה סוסיאל, עליה סיפרתי בפוסט קודם, מתדפקים כל יום אנשים חדשות המבקשים מידע או מציעים עזרה ומעוניינים להשתלב בפרוייקט.

קואופרטיבים איגודים ואגודות צצים בכל פינה. נראה שלכולם פתאום מתחשק לעבוד ביחד.

ח'אפרים, עסקים קטנים בלתי חוקיים וביתיים, אנשים מחפשות דרכים חדשות לשרוד. פתאום מישהו עושה בבית חלב סויה, ומישהו אחר עושה טמפה, יש אנשים שנוסעים כל יום לטולוז ובחזרה במסחרית במחיר זול יותר מהרכבת. אנשים רבות מעדיפות לצרוך ישירות ממישהו מוכר, לתמוך בכלכלה של אדם ולא בחברות הגדולות.

המשבר, כשעון מעורר בצירצורו הלא נעים, העיר אנשים והכריח להעריך מחדש את מצבן, את דרך חיהן ואת תכניותיהן.מבחינה זו הוא מהווה הזדמנות לשינוי בראיית עולם, ולפחות חלק מהאנשים מנצלות את ההזדמנות הזאת להתחדש. הדרישה הבסיסית לניצול ההזדמנות היא ראייתה כהזדמנות.

מה יקרה עכשיו (אחרי האכזבה של חוסר סוף העולם) איני יודעת לחזות, אבל לפחות כרגע נראה לי שיש למה לצפות. כל הניצנים המעניינים האלה גרמו לי להתאהב מחדש בברצלונה, למרות שאיני יודעת באיזה מהם, אם בכלל, אשתלב.

אחרי שנים של פלישות וחיי קהילה, פלוס שנת נדודים אחת, התכנית שלי היא לשכור דירה עם חברה.

מילי חוגגת

בוקר טוב. מלא שמש. היום אני בת 41.
כל מה שאני עושה היום חוגג את יום ההולדת שלי. בנתיים אני עושה מרק. תרגילים לעיניים. שמה דיסק מגניב של מוסקאים אפריקאים עושים גירסאות לשירים של u2
עכשיו אני מזמינה תה בבית קפה אינרטנטי, מחכה שט' יתחבר בצד שלו, בטולוז.
אני לא רוצה לבלות את כל היום מול מסך, אבל כל כך הרבה אנשים אהובות וקרובות נמצאות בנקודות שונות של הכדור, שאני מודה לאלוהות הטכנולוגיה על רוב חסדן ומבקשת מהמלצרית את הסיסמא.

— ובאמת לא הצלחתי לסיים את הפוסט. היום כבר מחר…

כשהתחלתי לכתוב  (האגדה מספרת) עוד לא ידעתי להחזיק עיפרון ונאלצתי להכתיב לאמא שלי.
אחר כך בשנות העשרה חשבתי שכדי לכתוב משהו טוב ומעניין צריך לסבול, ושהחיים הם רק תירוץ לכתיבת שירה, ושאולי אפילו אני לא מדוכאת מספיק כדי לכתוב משהו באמת מרגש. סבלתי. וכשלא סבלתי מספיק סבלתי מהריק, או מחוסר ההשראה. הכל היה די דרמטי.
כתבתי בעברית, נסעתי לארצות הברית וכתבתי באנגלית, עברתי לספרד והתחלתי לכתוב בספרדית. כתבתי על בדידות ועל העדר אהבה. שירה מאוד אישית.
כתבתי גם דברים אחרים. כתבתי מונולוג מצחיק, וגם שירה ארוטית.
כשהתחלתי את הבלוג הזה החלטתי באופן מודע ופוליטי שלא לכתוב מתוך סבל, דכדוך או רחמים עצמיים, אלא דווקא לחפש את החומרים האחרים ולתת להם צורה.
עכשיו אני מרגישה שהחומרים האחרים האלה ממלאים את החיים שלי. במקום לחפש להישאר במקום הנמוך, אני פשוט נותנת לו לעבור (זה לוקח כמה שזה לוקח), אני לא מחפשת אותו בשביל הקיום שלי ככותבת (שבעצמו איבד הרבה מחשיבותו).
בקיצור, כל מה שרציתי לומר הוא שיש המון סיבות, המון דברים שמשמחים אותי, שעושים לי טוב. ואני מצידי בוחרת כל פעם להתמקד בטוב או לפחות המצחיק, ולהנות מהלמידה בשאר המקרים. לא לקחת את כל זה כל כך ברצינות. לא לפחד, לא להיות מכווצת. זה קל להגיד, אבל לוקח שנים ללמוד. אני מסתכלת באנשים סביבי, באנשים שאני אוהבת, שגדלים איתי, ונדמה לי שהם למדו את אותו הדבר.

ועל כן, בהזדמנות זאת, לרגל יום הולדתי ה-41, אני רוצה למחות בחיוך נגד התרבות שמאדירה את שנות העשרים ומפחדת מכל שנה נוספת שעוברת.
כשהייתי בת ארבעים חשבתי שזה המקסימום, הפסגה, אבל לא, זה ממשיך להשתפר. אז יאללה, תתבגרו! יומולדת שמח.

אופטימיות היא

אופטימיות היא אקט פוליטי.
בעלי אינטרסים משתמשים ביאוש, בבילבול ובאדישות כדי למנוע שינוי. הם מעודדים דרכי חשיבה שמובילות אותנו להאמין שבעיות הן בלתי פתירות, שמה שלא נעשה לא ישנה, שהנושא סבוך מכדי להציג ולו חריץ של הזדמנות לשינוי. זריעת אי-אמון בין נתינך היא אמנות פוליטית עוד מימי קדם: כפי שאמר מקיאבלי, לא איכפת לרודן להיות שנוא, כל עוד הכפופים לו אינם אוהבים זה את זה. לעיתים תכופות בתרבות המערב הפופולרית אנו תופסים ציניות כגישה מרדנית, אבל האמת היא שציניות אצל רובינו היא בדיוק הגישה המתאימה ביותר לקבלת רצונותיהם של בעלי השררה. ציניות היא ציות.
אופטימיות, לעומת זאת, ובעיקר אופטימיות שאינה מטופשת ולא שתקנית, יכולה להיות מהפכנית. במקום בו איש אינו מאמין בעתיד טוב יותר, היאוש הוא בחירה הגיונית, ואנשים מיואשים כמעט לעולם אינם משנים דבר. במקום שם אישה אינה מאמינה שיש פיתרון טוב יותר, מי שמרוויח מהמשך הבעיה שרוי בביטחה. מקום בו אין מאמינים באפשרות לפעולה, אדישות הופכת למכשול בלתי עביר בפני הרפורמה. אבל הציגי סיבות נבונות להאמין שפעולה היא אפשרית, שיש פיתרונות טובים יותר, שאפשר לבנות עתיד טוב יותר, ותשחררי את כוחם של אנשים לפעול מתוך עקרונותיהם הנעלים ביותר. האמנוה המשותפת בעתיד טוב יותר היא הדבק החזק ביותר: היא נותנת לנו הזדמנות לאהוב זה את זו, והאהבה היא כח רב עוצמה בפוליטיקה.
תנועות גדולות לשינוי חברתי תמיד מתחילות בהצהרות שבהם האופטמיות גדולה.

(טקסט של ידיד שלי, מ')

הצד השני של המטבע

הדלתות מנחשות אותי ונפתחות לי מעצמן, אני נכנסת לאט עם הרבה טקס בישבן לאוריאה סוסיאל, פרוייקט שיתופי שעוסק בחינוך ובבריאות שיתופיים ובניהול עצמי.  זה לא כל כך יפה לשפוט שפן לפי הכובע, אבל אחרי שנכנסתי לבניין פשוט התקשיתי להפסיק לצחוק.
בניין חדש, מלוקק, משופץ, חדרי טיפולים מצויידים בכל הנדרש ובאווירת עידן חדש עתירת ממון, אבל…
"אנחנו הולכים להפוך אותו לשיתופי" הסבירה לי הבחורה בקבלה. "הבנק עיקל את הבניין, אבל מאחר ואנחנו כבר היינו דיירים בו, יש לנו זכות ראשונים על קנייתו. ההשתתפות תהיה בסך 100 יורו כל אחת, כך שזה נגיש לכל. ומי שתרצה לצאת תוכל למכור את השתתפותה, כך שהכסף לא אבוד." בעלות הבניין, שהשקיעו 3 מליוני יורו בשיפוצו אך לא הצליחו (או לא רצו?) לשלם את המשכנתה, העבירו אותו לידי האנשים שישבו בכיכר המחאה של קטלוניה מהר לפני שהבנק יעקל, ועכשיו…

"אז איך אני יכולה להשתתף" שאלתי. – בדיוק אתמול התחלתי לעבוד במקום חדש, קטן, צנוע, קצת רועש על כביש ראשי. מקום עשוי במו ידי בעלה של הבחורה ששכרה אותו, שעשה ניסויים בגימור וטיוח מרוקאי וצבע אותו בצבעי אדמה ושמיים עדינים. במקום הזה אני מקווה לטפל ולהתפרנס למחייתי.
"אנחנו עושים עכשיו קורס של שש פגישות, ללמוד להיות סייעי בריאות. את יכולה להצטרף מתי שאת רוצה, הקורס הוא מחזורי כך שאפשר להתחיל בכל שלב"
אני לא רוצה. "אני כבר מטפלת, אני מעוניינת לראות אם אני יכולה לטפל כאן, או לעשות קורסים לשיפור הראיה"
היא מחייכת אלי בסלחנות (למה אני לא סובלת אותה?). "אצלינו הטיפולים והקורסים הם בסחר חליפין. מהשמו שנותן את קורס סייעי הבריאות הוא רופא מדופלם וגם שמאן. הוא עובד בסופי שבוע בסופרמרקט, מרוויח את הכסף שלו אצל הקפיטליסטים (כשהיא אומרת קפיטליסטים שפתיה מתעקמות בזלזול קל, כמעט בלתי מורגש) ובשאר הזמן מטפל בחינם. הוא אומר שאסור להרוויח כסף מהסבל של אנשים."
היא נראית כאחת שאין לה בעיות פרנסה. אני לא בטוחה שלעבוד בסופרמרקט זה מאוד אתי. היא מתעקשת עוד קצת על קורס סייעי הבריאות. אני אומרת שבדיוק עכשיו סיימתי המון לימודים ואני לא מרגישה שזה הרגע המתאים בשבילי ללמוד עוד משהו.
"גם אני חשבתי כך לפני שהכרתי את מהשמו", היא נזכרת, ניצוץ בעיניה "אני מסג'יסטית ואקופונטוריסטית והרגשתי עייפה ולא התחשק לי ללמוד עוד להלהלהלהלההללההה (משהו שאני לא זוכרת אבל שהסב-טקסט שלו הוא שגם היא פעם חשבה כמוני, אבל היא ראתה את האור)"
אני תוהה אם אני פשוט צינית ומשומשת, או שהיא באמת הרגע נפלה מהעץ ועוד לא התאוששה מהמכה. האם זה יפעל ובגדול, ובאמת יספק שרות בריאות חשוב ובחינם לכל נזקק, או שזאת צורת התארגנות לא ראליסטית, שטובה רק למי שלא צריכה לעבוד למחייתה או שמטפלת כתחביב. אבל אני הרי ידעתי לאן אני באה, ואם באתי זה כדי לתת לזה הזדמנות, להיפתח לאפשרות. "יש לנו אסיפה של שש שעות ביום שבת, בואי, יהיה מעניין נורא."
"אני כבר יצאתי לגימלאות מאספות של שש שעות," אני אומרת, אולי קצת מתנשאת.
"תני לזה הזדמנות, האספות שלנו באמת מרתקות!" ואני רואה שהיא באמת מאמינה.
"לא, תודה." אני אומרת, "אני רק רוצה להציע כאן קורס יוגה לעיניים."
היא מסבירה לי איך להציע את הקורס שלי, ואני הולכת לעשות סיבוב בבניין. מפל מיים רוחש במוסיקליות, אולמות מחופים עץ בהיר שמתחברים לאולמות עוד יותר גדולים עם דלתות הזזה. חדרי טיפולים המצויידים בכל טוב, כולל מנורת מלח בכל אחד. ערימות אבנים קטנות בפינות. ספה גדולה. בקיצור, מ-ה-מם!
אני לא בטוחה מה לחשוב על כל זה. זה הצד השני של המשבר, פתאום חלל יוקרתי כזה נופל לידיים שיתופיות ופתוח לכל מי שרוצה. זה מטורף.
אני מחליטה להתקרב בזהירות.  זה מקום מצויין לארגן בו קורס לשיפור הראייה, לראות איך זה פועל מבלי להכנס למעמקי המכונה הבירוקרטית שלהם, שמזכירה קצת את רוסיה הקומוניסטית בנוסח העידן החדש.
כן… אולי זה מה שהפריע לי. התחושה החזקה הזאת של אינדוטרינציה, משהו כבד ומפקח, קיבוציות חונקת שאינה מניחה הרבה מקום לתמרן. מצד שני, נראה שכל שתי דקות נכנס מישהו להתעניין, להציע עזרה, השתתפות. אולי בסופו של דבר אני פשוט אינדיווידואליסטית ומעדיפה עולם פרוע אם כי תחרותי על עולם מוסדר ושיוויוני יותר? אולי בעצם יש המון מקום ליצירתיות ויחודיות בתוך המערכת הזאת ברגע שמתרגלים? יש רק דרך אחת לגלות.
אבל בין אם המקום הזה הוא בשבילי או לא, אין ספק שזה דבר טוב וחשוב, פרוייקט גדול עם המון פוטנציאל.

ולסיכום, הלינק, לקוראי ספרדית או אוהדי תרגום מכונה http://www.aureasocial.org/ ועוד תמונה