פלישה

ירדתי הבוקר לקנות ירקות בסמוך לדירתי השכורה החדשה. כן, סוף סוף יש לי בית ובו אני מתגוררת לבדי. זו הפעם הראשונה שאני משלמת שכר דירה בעשר השנים האחרונות, ולמרות שאני לא בטוחה שאצליח להשיג כל כך הרבה כסף כל חודש, אני מרוצה.
יורדת לי אני, אם כן, אל כיכר קטנה הסמוכה למקום מגורי, ומה אני רואה לנגד עיני? בניין ועליו שלט ענק תלוי מהקומה העליונה לתחתונה. הסיגנון פולשי במובהק, אבל השלט אומר obra social PAH.

1044602_480196535402486_1319896898_n

אוברה סוציאל או 'פעילות חברתית' הוא השם שנוהגים לתת מין בנקים ללא מטרות רווח, שנקראים 'קופות' (caja) לפעילות שטיפה וצביעת התדמית והרווחים שלהם: מלגות לתלמידים או תחרויות לאומנים צעירים וכו'. אבל במקרה הזה הפעילות החברתית היא של הפהה, פלטפורמה לנפגעי המשכנתה, תנועה שקמה בספרד בעקבות משבר המשכנתאות ואיגדה אנשים עם בעיות דיור כדי לעזור זה לזו, לידע על זכויות ואפשרויות תימרון, וגם לדרוש ולמצא פיתרונות אמיתיים ויצירתיים למשבר.

לאחרונה איימה הפהה שאם לא יתקבלו דרישותיה לחוק צודק יותר לנפגעות המשכנתאות, אשר במקרים רבים איבדו רק את ביתם אבל לא את החוב, ונאלצות להמשיך לשלם על בית שכבר אין להם, היא תפתח במסע פלישות אל בניינים בבעלות הבנקים במטרה לתת פיתרון מעשי ומיידי למצוקת הדיור של משפחות שפונו מבתיהם.

שמעתי שהן פלשו לבנין באזור שלי, והאמת היא שגם שמעתי את הרעש ביום הפלישה, אבל מאחר שלא ידעתי במה מדובר התעצלתי לרדת לראות. והנה מתנוסס לו נגד עיניי בנין פלוש, המאכלס משפחות שלפני שנה ומשהו בטח לא חלמו לפלוש ואפילו (אולי) היו נוהגות לומר בכל הזדמנות שהפולשים הם פרזיטים ושילכו לעבוד. איזה עולם, חשבתי בשמחה. פעם אני הייתי הפולשות והם היו השכנים, אותו יצור משונה שאת תמיכתו וקבלתו ביקשנו, והופ, הנה אני השכנות והם הפולשים. מייד עשיתי מה שתמיד רציתי שיעשו בשבילנו: כתבתי פתק 'כל הכבוד ובהצלחה,' ודחפתי אותו לחריץ של הדלת.

בין רגע הופיעה בריצה אשה כבת חמישים ומשהו, עם מפתח ביד, ושאלה מה אני מבקשת.

כלום" עניתי בחיוך, “אני שכנה ורציתי להגיד לכם איזו מילה טובה. ואולי להשאיר את מספר הטלפון שלי למקרה שאתם צריכים משהו.”

היא התרגשה כמו שאני הייתי מתרגשת. שכנה באה להגיד מילה טובה. מייד הוזמנתי לפגוש את האחרות, שתי נשים נוספות בנות גילה, שישבו והשגיחו על הבניין שלא יברח, מביתקפה הצופה על דלתו.

הן הסבירו לי וסיפרו לי על פעילות הפהה, שיש לה עשרות סניפים בכל ספרד, ועל ההפגנות, פעולות ישירות ועוד. אני צחקתי קצת בליבי על היפוך התפקידים, אבל כשהן שאלו אם אני פעילה במחאה חברתית כלשהי, נאלצתי להתוודות שאני פולשת לשעבר, ועכשיו בתקופת מנוחה מפעילות פוליטית.

דיברנו עוד קצת, הן סיפרו לי שהדירות הן דירות סטודיו מעוצבות, עם מיזוג וכל מיני מותרות, אבל קצת קטנות למשפחות עם ילדים. אני צחקתי. תנאים יותר טובים מאשר אצלי בדירה השכורה. אחר כך הן דיברו קצת בינן לבין עצמן על פעולות מתקרבות ותכניות, ונשמעו כמו פעילות צעירות מלאות בהלתהבות ובתחושה שיקשיבו להן כי הצדק לצידן.

פולשות חדשות מדגם עכשוי, אשר הגיעו מהיאוש המשכנתאי אל הכח שבפעולה משותפת. ברצלונה של היום אינה ברצלונה של לפני עשר שנים, שינוי אמיתי ומרגש חל ב"הגיון הבריא". דעת הציבור לצידן, רוב הספרדים מאמיֿן בלגיטימיות הפעילות שלהן, ומזדהה עם המאבק.

בואי לפעילות" הם אמרו לי, אבל אני השבתי שאני אתמיד בתקופת המנוחה שלי, למרות שאני תומכת בהן מכל לב, השארתי את מספר הטלפון שלי, למקרה שהן יצטרכו משהו, וקמתי ממקומי בכוונה לשוב לביתי.

אם תצטרפי לפעילות," הן אמרו לי בנימה מפתה "את יכולה להכנס לרשימה, ובסוף… גם לך יכולה להיות דירה כזאת!"

מודעות פרסומת

גנב 492000 יורו מהבנקים והשקיע בשינוי חברתי

אתמול הלכתי לראות את הסרט הל בוי 2. אני יודעת, לא הייתי צריכה. כצפוי, הסרט היה מלא קלישאות וייצג ערכים שהיו עלובים בעיני. גיבור הסרט, בנו של לוציפר, לוחם למען בני האדם ששונאים ופוחדים ממנו, למרות שהם משמידים את כדור הארץ וכו', נגד נסיך בני הלילית המבקש להציל את עולמו ואת בני מינו וכל המינים האחרים. נסיכת בני הלילית אומרת "אם נגמר זמננו, פשוט נעלם.” כמה יפה מצידם, כמיצגי הטבע, לותר לנו. קחו, תשמידו, זה בסדר, עלינו. אתם אדוני העולם ולכו על זה, יבוא גיבור-על עם אקדח גדול ויקסח את הטבע לטובת מקרר מלא בירה, וגם האהבה תנצח וערכי המשפחה הגרעינית המסורתית. (לא חשוב, מה אני מתעצבנת, הייתי פשוט צריכה לא ללכת.)
אולי זה מה שאנחנו היינו צריכים לומר: “אם נגמר זמננו, פשוט נעלם.” יחד עם צורות חיים אחרות שהשמדנו, כוכב הלכת שלנו, דרך החיים שלנו, האתנוצנטריות שלנו. אבל קשה לי לחשוב כך, אז גם אני מתמכרת בזמני החופשי לסרטי גיבורי-על ומתאכזבת תמיד. יש משהו מבני בגיבור-העל שנוגד את ראיית עולמי. הרי גיבור-העל הוא שיא ההיררכיה, הכישרון הגדול, הנבחר, המיוחד, שבידו להציל את העולם בעוד אנחנו ממשיכים בחיינו בלא שינוי, כדי שנוכל להמשיך בחיינו ללא שינוי (תודה, גיבור שלי, עכשיו אוכל להמשיך ללכת לעבודתי השנואה מדי בוקר, להפקיד את כספי בבנק הגונב ממני, לשטוף את מוחי לעת ערב בטימטום טלוויזיוני בלי לחשוש שמישהו יחליף את העבדות אליה התרגלתי בעבדות אחרת) ובכל זאת, יש משהו קוסם באפשרות להיות מוצלת, האנשות כולה נחה כעלמה ועדינה ושברירית בזרועותיו החסונות של גיבור העל.
הל בוי הוא בהמי ומגודל, לא חכם במיוחד, הוא פותר הכל במכות, הוא אגוצנטרי ולא מסודר, אבל אוהב חתולים ותינוקות. חבר לעת צרה, הוא מופיע עם פחיות בירה כדי לשטוף את יגונו של ידידו האינטליגנטי שמתאהב. “שתוק ושתה,” הוא אומר לו. הוא בנו של השטן אבל היה לו אב מאמץ אוהב.

א', לעומת זאת, הוא צנום וכחוש. הוא בן למשפחה קטלאנית עמידה. יש לו נוכחות של צנונית. הוא אלוף בטניס שולחן, והיה המאמן של אח שלו שהתחרה באולימפיאדה (כך מספרים). הוא אינטליגנטי ולא כל כך תקשורתי, הוא המח שמאחורי פרוייקטים שונים ומורכבים, הוא מאמין בפעילות משותפת ובשיוויוניות ומזה זמן רב הוא מעורב בפרוקייטים שקשורים למשבר האנרגיה ולתנועה להיפוך הצמיחה (אם למישהי יש איזו הברקה בשביל שם לרעיון הזה בעברית, הצעות יתקבלו בברכה. באנגלית זה degrowth) אתמול בלילה נודע לי שהוא גנב בפעולות בנקאיות שונות 429 אלף יורו כדי להוקיע את הבנקים כגנבים והשקיע את הכסף בפרוייקטים ליצירת חלופות למערכת הקפיטליסטית. א' מאמין שאם פגיעות המערכת הבנקאית תיוודע ברבים, זה יגרום לנפילתה. לכן הוא פרסם את מה שעשה.

במסורת אנרכיסטית של שוד בנקים למימון פעילות פוליטית, בשילוב עם מרי אזרחי ופעולה ישירה, א' הקדיש את השנתיים האחרונות לתכנון וביצוע השוד הגדול. בפעם האחרונה שראיתי אותו, במפגש של היפוך צמיחה, הוא אמר: עכשיו כדאי שהדבר הזה יעמוד על רגליו שלו, אני לא מתכוון להמשיך לארגן. באמת זה נשמע לי מוזר, למה שהוא יצא מהאירגון של דבר שהיה כל כך חשוב לו?

אתמול בלילה הגיעה משאית אל המרכז החברתי עם אלפי עותקים של פרסום שנקרא "משבר”. מחציתו מוקדשת להסבר על המשבר: אנרגיה, מזון, כלכלה, מחציתו השנייה מוקדשת לחלופות שבתהליכי פיתוח. על פני דף האמצע משתרע, כנערת החודש, וידויו של א'. היום מחולק הפרסום בכל העיר. א' התנדף מפני השטח.

אז לחייך, א', שתהיה מאושר ותמשיך במאבק איפה שלא תהיה!

וגם אתן, קוראות יקרים, שתהיו מאושרים וחופשיים.
תקראו את "משבר", שנמצא באנגלית באינטרנט, ותגנבו מהבנק, ואל תשכחו לכבות את האור היום בין תשע חמישים לעשר, זמן מקומי. אולי בחושך נהייה כולנו גיבורות, וממש ברגע האחרון נצא מהזירה ולא ננסה לחסל את אמא טבע, שממש עכשיו מתכוננת להעיף לנו נוק אאוט סופי שיטיס אותנו ואת בני מיננו אל סוף ההיסטוריה.

השתתפות אזרחית

יש לנו גננת חדשה! סליחה, נציבה חדשה מטעם העיריה. היא שמלאנית נורא, והפה שלה מלא בהשתתפות תושבים ודיאלוג והיא כמעט באה מהתנועות לשינוי חברתי והיא סחבקית של המון פולשים ומכירה את שמם ואת שכמם עליו היא טופחת בחיבה.

בניגוד לנציב הקודם, המניאק, שהיה כמו קיר אליו התנפצו דרישותינו להשמע, הנציבה החדשה היא כמו מסטיק דביק ומסוכר, אליו נדבקות דרישותינו, דלתה תמיד פתוחה לשמוע אותנו, יתרה מזאת, היא עצמה קובעת להפגש איתנו בכל שניה פנויה, מציעה לנו למלא בטושים צבעוניים טפסי השתתפות בשררה, וגם לצייר איך היינו רוצים שתראה השכונה שלנו. חלק מאנשי הפלטפורמה להגנה על הברצלונטה חושבים שאסור להסתכל לה בעיניים כי היא תהפנט אותך, אבל אחרות חושבות שזו הזדמנות בשבילנו ושכוונותיה טובות.

אני לא יודעת מה לחשוב על כוונותיה, אבל האמת היא שאני לא חושבת שזה חשוב, בעיקר כי אני מאמינה יותר מבה שאמרה היטב חברתי מולמולית בבלוג שפתחה לרגע, כמו תנור עם עוגה, ונתנה לנו רק לרחרח – קרי, שברגע שאת בתוך המערכת, המערכת יותר חזקה ממך. פוליטיקאית, כמו כל חיה אחרת, צריכה קודם כל לדאוג להשרדות שלה עצמה (אם תיפלט מהמערכת, איך תוכל לשנות דברים מבפנים? ) ועל כן, למרות הכוונות הטובות, היא חייבת להתפשר כל כך הרבה שבסוף הדבר היחיד שנשאר לה הוא הכוונות הטובות. פוליטיקאית מבינה, מטפלת, עוזרת למערכת להחליש את התנגדות השכנים בכך שהיא מרככת אותה, לא נעים למחות  ולצעוק על הגננת, שכוונות טובות זולגות ממנה. וכך, בשלב זה, כשהתכנית העירונית כבר חתומה וכל מה שצריך זה לתת לה להתבצע, נח מאוד שהגננת משקיטה את התושבים.

הסכמנו, בפלטפורמה, לתת לה הזדמנות, וגם הסכמנו לא להרפות ולהמשיך לפעול בכל הדרכיםה האחרות: לחץ ברחוב, התביעה שלנו בבית המשפט שטוענת שתכנית הפיתוח אינה חוקית כי היא פוגעת בזכויות התושבים וכו'. הגננת, מבחינתה, מקפידה לומר דברים חמקניים כמו "באופן פרדוקסלי, הלחץ ברחוב גרם לפעולה של העירייה" או "התכנית היא תכנית טובה, הבעיה היחידה היא כוחות השוק, שנגדם אין מה לעשות" (התכנית, כמובן, היא מכשיר שמאפשר לכוחות השוק לפעול בחופשיות בשכונה), מכל מקום, היא ממליצה לתושבות לא לדאוג. לפני כמה שבועות, בישיבה פתוחה של העיריה, חברות הפלטפורמה נשאו שלט שדורש להפסיק את התכנית, שלט שהביך מאוד את הגננת בפני הפוליטיקאים האחרים.

היא מאוד נעלבה, ובראיון שנתנה מעט אחר כך אמרה: "העובדה שהרבה אזרחים נאבקים יותר בממשל מאשר בשוק, מדאיגה אותי." וגם "העובדה שכל כך הרבה חברות נדל"ן בברצלונטה פותחת את דלתותיהם כל יום ולא קורה כלום, אין שלטים ואין בעיה, אין שום אמירה מצד האזרחים ומצד שני יש הבעה כזאת בישיבה הפתוחה של העיריה, העובדה הזאת מדאיגה אותי. אני לא יודעת אם אנחנו מבינים היטב מי כאן האוייב", וזה מדאיג אותה, לדבריה, לא בגלל שמפלגה זו או אחרת נמצאת בממשל, אלא בגלל שהממשל הוא כולנו…

בעקבות ההצהרות האלה, קבוצת מעריצות של הגננת יצאה ביום א' בלילה לתקן את המעוות. היא סתמה בדבק את המנעולים של כל סוכנויות הנדל"ן בברצלונטה, עשתה עליהן גרפיטי "אלה האנשים שיסלקו אותך מהשכונה" ו"העירייה וחברות הנדל"ן" בתוך צורה של לב. הן גם הדביקו טקסט קצר המסביר שהפעולה, שמשתמשת בחבלה כאמירה אזרחית, נועדה למנוע מסוכנויות הנדל"ן לפתוח הבוקר את דלתותיהן כאילו כלום, וגם כדי להרגיע את מנהיגתינו הדגולה, אשר, לאור העובדה שהממשל הוא כולנו, תיקח אחריות ישירה על כל תוצאה חוקית, כלכלית או חברתית שתנבע מהפעולה. הטקסט נחתם במילים, "את מסמנת, אנחנו מבצעות" מועדון המעריצות של הנציבה.

חלום, התעוררות, הסקוואט בפלורנטין

ובחלומי, התקשרה אלי מישהי מהסקוואט בפלורנטין. בעצם היא הוציאה אותי מהמיטה, ונשמע כאילו אמרו לה שהיא צריכה להתקשר אלי. בעצם רציתי להמשיך לישון, אבל במקום זה אמרתי לה – תשלחי לי מייל בן שלושה חלקים: החלק הראשון, קצת מההיסטוריה והפעילות של הסקוואט לאורך השנים, החלק השני, המצב המשפטי ומה הולך לקרות עכשיו, והחלק השלישי, הקריאה לבוא ולתמוך, תאור הפעולות שאתם עושים נגד הסילוק וסוג העזרה שאפשר להציע. אני אשים את זה בבלוג. אחר כך הסתבר לי שאני במטבח של בית ילדותי, והייתה שם גם חברה הכי טובה שלי מהתיכון. היא אמרה שבגיל שלנו כבר מרבית הלב קפואה או משותקת. זה כל מה שאני זוכרת.
יכול להיות שהחלק השני קשור לשיחה לגבי אהבה שהייתה לי עם ו' המשורר אתמול בלילה. אבל החלק הראשון הוא כמעט ראליסטי. לפני יומיים נשלח אלי מייל בזו הלשון

טוב,
אם שמעתן על הסקוואט היחיד בתל אביב, ברחוב בן עטר בפלורנטין,

הנה הזדמנות אחרונה כנראה להביע תמיכה.
אחרי 3 שנים פעילות מאוד הסקוואט יחדל להתקיים ביום שלישי השבוע, בשבע בבוקר, לפי צו בית משפט.
דיירי הסקוואט מזמינים את  כל החברים בעבר, בהווה וגם לעתיד לבוא ולהיות שם כשזה קורה.

למרות שבפלייר תמצאו את המילה מסיבה זה נראה יותר כמו הפגנה
ומי שלא בא לו להפגין ועדיין חושב שסקוואט הוא דווקא רעיון טוב – יכול פשוט לבוא ולהביע תמיכה שקטה. זה יהיה נפלא.

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
עד שהגעתי למחשב כבר היה יום רביעי. לא יכולתי להאמין שזה כבר קרה, ושלחתי מייל לשאול.
ובאמת, התשובה המעודדת לא אחרה לבוא:
 
עידכון אחרון שהגיע זה עתה:
עושה רושם שההוצל"פ לא סגורים על עצמם ודחו את מועד הפינוי של הסקוואט בשבוע, ל-31, והחל מאותו הרגע יוכלו לפנות בכל זמן עד ה-22 בנובמבר. השבוע נגיש בקשה לדחיה יותר משמעותית. היכנו לעוד עידכונים.
 
אני מוכנה.

מאבקים שכונתיים

בשבת בבוקר התעוררתי במשרדי והתגלגלתי על אופני לחור המביש. במקום בו הייתה גינה שכונתית, שטופלה ונשתלה על ידי שכנים ואוהבי המקום, במקום שבו היה מגרש כדורגל, במקום שבו הייתה במה קטנה לארועים, ומתקן עץ עם מגלשה ונדנדות בשביל הקטנים, היה… בדיוק אותו הדבר, רק מעוצב. כלומר, אותו מגרש מחול, במקום הצמחים שסביבם גלגלי אופניים, גינות קטנות (מרובעות יותר, עם צמחי נוי במקום שיחי עגבניות) שסביבם חומת אבן נמוכה, במת הבטון הפכה לבמת בטון ועליה משטח מעץ, וזזה מצד מזרח של הפארק לצד מערב, מתקן העץ שבנו שכנים בידים אוהבות הפך למתקן עץ שהזמינו מחברת מתקני עץ לילדים, מגרש הכדורגל נעלם ובמקומו הופיעו שני עמודים שעליהם יתלו סלים לכדורסל. במקום העצים הצעירים ששתלנו במו ידינו, עצים אינסטנט שכבר נותנים צל כי הם באו מבושלים מאיזו חממה.

"זה בדיוק אותו הדבר," אני אומרת בטינה מסויימת לידיד אדריכל שגר בקרבת מקום.

"מה פתאום!" הוא נזעק, "מה שהיה כאן קודם זה בלגאן נוראי, עכשיו הגינה נראית טוב".

"מה היה כואב להם להשאיר את מה שעשו השכנים, או לפחות לבנות סביב זה, לשתף פעולה?" אני זועמת בלי נמען. 

הדבר היחיד שהשאירו הוא בירזיה מעשה ידיו של אמן אלמוני, עם עץ חג מולד (סמלו של החור המביש) עשוי בפסיפס, עציץ גדול מעליה, והכתובת "פארק באירגון עצמי, החור המביש". חוצפה, איך הם מעיזים להעיף את כל מה שהיה כאן באירגון עצמי ולהשאיר את השלט, כאילו הפארק המעוצב שלהם הוא פארק בשתוף השכנים, ולא בשיתוף המשטרה שהעיפה אותם.

הפארק הומה אדם. היום מתארגן כאן מפגש "שכונות במאבק", ואני כאן עם הפלטפורמה להגנה על ברצלונטה. אני נעמדת ליד הבירזיה לדבר עם בחור על סולם ששותל בעציץ שעליה קקטוס קוצני.

"מה אתה אומר, הם השאירו רק את הבירזיה"

"כן, אנחנו מתלבטים מה לעשות עם זה."

אני הולכת לרגע וחוזרת עם פיסת דבק נייר ומוסיפה את המילה "לזכר" על הבירזיה. "לזכר הפארק באירגון עצמי, החור המביש". עכשיו אני מרוצה יותר. גם הוא צוחק. "אם זה ימצא חן, אולי אפשר להוסיף את זה בפסיפס, מעל הבירזיה" אני מציעה.

אני הולכת לעבר המקום בו הייתה פעם הבמה. על גדר תלוי שלט גדול המפרט את שמותיהם של כמה מהאחראים לבושת החור, ואומר "תודה ולהתראות, החור המביש לעולם לא יהיה מגרש חניה." למרות הכעס על סוף התהליך, אנחנו יודעים שכאן היה לנו ניצחון חשוב. בלי המאבק בן שבע השנים של אנשי השכונה הזאת, החור הזה, והבתים הפלושים שסביבו, היינו עומדים עכשיו במגרש חניה. גם העובדה שהפארק כמעט זהה לפארק שלנו אומרת הרבה, היא אומרת שניצחנו, היא אומרת שקיבלנו את כל מה שביקשנו אבל כמובן שהם לא יכלו להשאיר את אותם העצים, עצים שיגדלו ויספרו על העצמאות של השכונה הזאת.

אנחנו מסדרות את השולחן שלנו עליו מידע על המאבק בברצלונטה, ותולות את השלטים שנשאנו בהפגנות וגם המון דגים כסופים שקישטו את רחוב הדייגים בחגיגות השכונה. העמדה שלנו הכי מקושטת, אולי בגלל שועד השכנים la hostia שממנו יצאה הקריאה למאבק נגד תכנית הפיתוח העירונית קם מתוך ועד חגיגות השכונה של רחוב הדייגים.

חוץ מאיתנו יש כאן אנשים משבעה מאבקים אחרים. שלחו לנו עשר שאלות עליהן נשיב ברדיו הפיראטי שמשדר את הארוע. על מה המאבק? מי הם השחקנים? מי אנחנו? איך אנחנו מתארגנים? איזה סוג פעולות אנחנו עושים? מה הצליח ומה לא כל כך? מה עם הצד המשפטי? ואמצעי התקשורת? איך היו התגובות בשכונה? מה מצב יחסינו עם הרשויות? ועוד כמה שאני לא זוכרת. אני מקשיבה למאבקים האחרים. חלק מהבעיות מאוד דומות, כמה מהם מאמינים יותר לרשויות, כמה מהם פחות. יש שעושים פעולות ישירות נועזות יותר. יש שלא. קבוצה של זקנים משכונה של בתים ישנים פונתה אתמול בכח על ידי המשטרה. רוח הלחימה שלהם מעוררת השראה. הלוואי והיה לי כח לספר לכם מאבק מאבק, על כל האנשים המדהימים וכל הדברים המקוממים בהם הם נלחמים. אטימות ותאוות בצע ושחיתות. אבל בטח אתן מכירות את זה מהבית. גם בארץ יש מאבקים מעוררי השראה.

אחר הצהרים התכנית היא לעשות דיון משותף לגבי האפשרות לעבוד ביחד, לחזק את התמיכה והקשר בין המאבקים. הדובר הראשון הוא מגוף התאום נגד ספקולצית הנדל"ן, גוף שהיה מורכב מהרבה מאבקים ובמשך שנתיים עסק בתאום פעולות בינהם ובאירגון פעולות משולבות. הדובר מסביר על הגוף על ההצלחות והכשלונות שלו, והסיבה שהוא הפסיק לפעול. אנחנו מדברים על האפשרות לחזור ולהפעיל אותו. הצעות נשמעות לגבי דברים שאנחנו יכולות לעשות יחד, למשל לרכז משאבים לתמיכה משפטית. מישהו אומר שבמקום להעמיס עוד יותר על עורכי הדין המקורבים לנו, אפשר להעיק עליהם פעם אחת ושילמדו כמה שיותר אנשים לתת תמיכה בסיסית וכך נוכל אנחנו לעשות יעוץ ראשוני לשכנים. רעיון מעולה. מישהו אחר מציע שנעבוד ביחד על מיפוי השחיתות והיד-רוחצת-יד (והיד השניה משלשלת את הג'ובות לכיס) שבעיר, מאחר והשחקנים הם פעמים רבות אותם השחקנים. מישהי מציעה להתארגן ולדרוש ביחד את הפסקת כל תכניות הבניה עד שהעיריה תעשה מחקר מקיף לגבי השפעתן על האוכלוסיה (הלוואי). אבל יש גם הרבה שתיקות. המאבקים עצמם דורשים הרבה אנרגיה וזמן, אנשים לא רוצות להתחייב לעוד אספת תיאום שתעיק להן על הלו"ז.

מישהי מציעה לאסיפה חוברת קטנה בנושא "איך לשרוד תהליכים שיתופיים של העיריה" וזוכה למחיאות כפיים. בזמן האחרון עריית ברצלונה ממלאה את פיה בביטוי "תהליכים שיתופיים", ובמסע פרסום שאי אפשר להתעלם ממנו שואלת בגדול מעל שלטי חוצות "מה את/ה היית עושה?". אחרי התלבטויות רבות הפלטפורמה להגנה על ברצלונטה החליטה ללכת לפגישה שערכה העירייה בשכונה, עם מושלת המחוז החדשה, מין גננת טובת לב וחייכנית שמילאה אותנו בטושים צבעוניים ונתנה לנו 20 דקות למלא שאלון "מה את/ה היית עושה" בברצלונטה. היא לא רצתה לדבר על תכנית הפיתוח העירוני בשלב זה. אחרי הפגישה יצאנו בהרגשה שאכלנו משהו דביק ומתוק ומאוד לא בריא. אבל איך מתמודדים עם התהליך השיתופי הזה? תהינו. האם כדאי להגיב אליו, או להתעלם ממנו? האם כדאי לגנות אותו או לנסות להעביר את דרישותינו דרכו? (אולי עוד ארחיב על הנושא הזה ברשימה אחרת). בשמחה רבה לקחתי עותק מהחוברת.

האספה נגמרת באופן לא מחייב. קר לעמוד בחוץ ואנשים עייפות. אין כח להתארגן על משהו מסויים. עוד דיון ארוך דרוש כדי להגיע להחלטות. כל מני הצעות עלו ואולי צריך לדון בהן. רשימת טלפונים עברה. האספה מתפזרת בתחושה חיובית אך לא מעשית מאוד. כמו הרשימה הזאת, לילה טוב.

אומרים לנו שיש תיירות אחרת…

flyeractivetbcn12.jpg

זוכרים את הסיבוב שעשינו בשכונה אחרי שפינו את הבית? אז הסיבוב הזה הוא חלק מפרוייקט שנקרא ברצלונטה שנמחקה, סיפרתי עליו קצת כשסיפרתי על הפינוי. הפרוייקט הזה המשיך והתפתח, ועכשיו אותם אנשים עושים סיורים בברצלונטה, תחת הכותרת "תיירות פעילה".

והנה מה שהם כותבים:

תיירות פעילה:

"ברצלונה מציגה את עצמה כמודל נאור של תכנון עירוני מתקדם והשתתפות אזרחית. ה"מיתוג" הזה, שנועד למכור את העיר לתיירים, הוא הגורם לבעיות רבות של חוסר איזון במישור הכלכלי, החברתי והאקולוגי.

ברצוננו להזמין אתכם לסיור מסוג אחר, סיור אינטליגנטי ומעמיק, שיראה לכם תהליכים אמיתיים ואיך אנשי העיר ברצלונה חווים אותם."

אני הלכתי לסיור אחד והיה ממש מגניב, למרות שאני יודעת הרבה על השכונה, למדתי פרטים חדשים ונהנתי לדבר עם אנשים חדשות על השכונה ומאבקיה. אני עדין מנסה לברר אם הסיור שיערך מחר הוא בספרדית או באנגלית. אם אתן במקרה בברצלונה ומדברים את שתי השפות, אני פשוט ממליצה בחום. גם המאבקים, וגם הסיור עצמו, מענינים ומעוררי השראה.

מקום המפגש הוא בעשר וחצי מול השוק של ברצלונטה. תבואו, יהיה קטעים. (אעדכן ברגע שאדע באיזה שפה זה).

הייתי באה גם אני, אבל אני בתל אביב עכשיו.

 

עדכון: הסיור של מחר יהיה בספרדית ובקטלאנית. בהמשך מבטיחים עוד סיורים באנגלית. אודיעכן דבר..

כתובת על קיר

כשהבנו שנחרץ גורלנו להיות מפונים, מתישהו באותה תקופה מטורפת של פעילויות אחרונות ולילות בלי שינה בציפיה למשטרה שתבוא, היה לי רעיון. אמרתי, למה שלא נעשה ציור קיר ענק על כל הקירות הפנימיים של הבית שנוגעים בבית השכן? הרי תמיד בבינינים שהורסים נשאר פנים הקיר המחבר ואת יכולה לראות בו את הטפטים שהיו לאנשים וקווים עבים שהיו הקירות שחלקו בין חדרים. עוד אנשים נדלקו על הרעיון והשאר נתנו את הסכמתן. אני בעיקרון לא מאוחזי המברשת, אבל עמליה שהתצרפה מציירת מדהים. במשך כמה ימים הפכתי והפכתי במוחי ובסוף הגעתי למסקנה שהייתי רוצה לכתוב משהו, אולי שורה משיר. התקשרנו לפיני הגרפיטאי, וגם הוא התלהב. אמר שהוא יבוא מחר. איכשהו בין דברים שהייתי צריכה לעשות, אני לא זוכרת בדיוק למה אבל כשפיני הגיע אני הייתי עסוקה, ועמליה אמרה שהם כבר יתחילו בלעדי.

כמה שעות אחר כך עמליה באה לחפש אותי כשהיא עושה פרצוף לא לגמרי מרוצה. גם לה לא בדיוק היה זמן, מתוך החוסר זמן הזה הם החליטו לעשות את המשפט הקצר יותר מבין השניים ששקלנו. כדי לא להפריע הם עשו אותו רק בקומה התחתונה. הוא כבר גמור. לא, לא, לא המשפט הקצר! אמרתי, כשאני מבינה שזה בדיוק מה שלא רציתי. שזה אסון, שזה איום ונורא. המשפט הקצר, שהוא משפט משיר שלי, אומר "עשיתי מעשה טרוף כי עשינו אותו יחד" (בספרדית זה נשמע יותר טוב, בחיי); הוא המשפט שכתוב על חולצות שהדפסנו והוא אומר משהו עלינו, אבל לא זה מה שרציתי לומר מהקיר האחרון שלי, לא הייתי רוצה שיהיה כתוב שם שזה היה מעשה טרוף! כאילו הבית היה מין מסיבה פרועה ומטורפת. כאילו מה שיש לנו לומר לעולם זה שאנחנו זורקים זין עליהם ואנחנו בעצמנו מספיקות לנו.

אבל מה נאמר לפיני? אמרה עמליה, שגם היא הבינה עוד לפני שאמרתי שזו הייתה טעות. אני אומר לו, אמרתי, בידיעה שזה לא יהיה קל, אבל מתוך הכרות עם פיני, שגם הוא קפדן גדול ומוכן להתעקש על פרט קטן ולא לותר לעולם. אמרתי את זה בארוחת הערב, ואנשים אמרו לי – אם זה כבר שם, תשאירי את זה. איך את יכולה לומר לבנאדם שהזמנת לעשות משהו, שעכשיו את רוצה למחוק ולעשות אחר? איזה מין בנאדם את. תעשי מה שאת רוצה.

גם אני חשבתי שזה לא נעים, אבל אמרתי להם, פיני היה עושה אותו דבר בדיוק לכל אחד מכם, בלי לחשוב לרגע שזה לא יפה. הוא יבין.

ובאמת, הוא הבין. התקשרתי ואמרתי לו, פיני, זה לא מה שרציתי. זה לא המשפט שרציתי. זה לא הסגנון שרציתי. זה הקיר האחרון של הבית וזה יהיה פה להמון זמן. אני רוצה לצבוע על מה שעשית ושנעשה חדש. מה אתה חושב?

קבענו למחרת.

בלילה צבעתי מחדש את הקירות. השכנים ראו אותי מלוכלת מצבע וחשבו שהשתגעתי. עכשיו את צובעת? 

למחרת עברתי עם עמליה מהקומה הרביעית ומטה ושאלנו אנשים אם אנחנו יכולים לצבוע במטבח שלהם. בחדר השינה. אחר כך נחזיר הכל למקום, הבטחנו. אם לא יפנו אני אצבע לך לבן, הבטחנו. אחר כך באותיות ענקיות ופשוטות, על פני ארבע קומות, כתבנו משפט משיר הבית. פיני הגיע מאוחר יותר והצטרף. עמליה שלא ישנה לילה לפני כן התמוטטה ואני נשארתי רק לגמור את התוואי של האותיות האחרונות למקרה שיפנו אותו בבוקר. לא פינו. למחרת גמרנו לצבוע את הכל.

 

יום אחד עברתי באופניים ואשה אמרה לילד הקטן שלה "אני לא יודעת מי כתב את זה…"

אחד השכנים אמר לי, "אשתי משתגעת לדעת מה כתוב שם, כל יום היא עוברת לראות כבר קוראים את הכתובת כולה."

אבי אמר לי שמינה אמרה לו שהפועלים שהרסו את הבית ראו אותה מצלמת ושאלו "אבל מה כתוב שם?".

אני בעצמי הייתי במתח נוראי, האם תשאר הכתובת, האם תשרוד כולה? שרה אמרה לנו שהאריחים מהקירות הם הדבר הראשון שנופל. את המילה הכי תחתונה כתבנו על אריחי המטבח של הקומה הראשונה. ובאמת הם נפלו, וכך נשרה מילה מהמשפט. המילה "אלמוות".

והמשפט הוא

 

ואם נגזר עלינו למות, שיהיה זה לפחות אחרי שחיינו, לא לבד ביאוש של רומנטיקנים זקנים אלא כמו גברים, כמו נשים, כמו תערובת תמותה ואלמוות שהיננו.

ya que tenemos que morir

que sea pues después de haber vivido

no solos y desesperados como viejos románticos

sino como hombre, mujeres, híbridos

de ser mortal e inmortal que somos

 

ואם נגזר עלינו למות,

שיהיה זה לפחות אחרי שחיינו

לא לבד ביאוש של רומנטיקנים זקנים

אלא כמו גברים, כמו נשים,

כמו תערובת תמותה ואלמוות שהיננו