הצד השני של המטבע

הדלתות מנחשות אותי ונפתחות לי מעצמן, אני נכנסת לאט עם הרבה טקס בישבן לאוריאה סוסיאל, פרוייקט שיתופי שעוסק בחינוך ובבריאות שיתופיים ובניהול עצמי.  זה לא כל כך יפה לשפוט שפן לפי הכובע, אבל אחרי שנכנסתי לבניין פשוט התקשיתי להפסיק לצחוק.
בניין חדש, מלוקק, משופץ, חדרי טיפולים מצויידים בכל הנדרש ובאווירת עידן חדש עתירת ממון, אבל…
"אנחנו הולכים להפוך אותו לשיתופי" הסבירה לי הבחורה בקבלה. "הבנק עיקל את הבניין, אבל מאחר ואנחנו כבר היינו דיירים בו, יש לנו זכות ראשונים על קנייתו. ההשתתפות תהיה בסך 100 יורו כל אחת, כך שזה נגיש לכל. ומי שתרצה לצאת תוכל למכור את השתתפותה, כך שהכסף לא אבוד." בעלות הבניין, שהשקיעו 3 מליוני יורו בשיפוצו אך לא הצליחו (או לא רצו?) לשלם את המשכנתה, העבירו אותו לידי האנשים שישבו בכיכר המחאה של קטלוניה מהר לפני שהבנק יעקל, ועכשיו…

"אז איך אני יכולה להשתתף" שאלתי. – בדיוק אתמול התחלתי לעבוד במקום חדש, קטן, צנוע, קצת רועש על כביש ראשי. מקום עשוי במו ידי בעלה של הבחורה ששכרה אותו, שעשה ניסויים בגימור וטיוח מרוקאי וצבע אותו בצבעי אדמה ושמיים עדינים. במקום הזה אני מקווה לטפל ולהתפרנס למחייתי.
"אנחנו עושים עכשיו קורס של שש פגישות, ללמוד להיות סייעי בריאות. את יכולה להצטרף מתי שאת רוצה, הקורס הוא מחזורי כך שאפשר להתחיל בכל שלב"
אני לא רוצה. "אני כבר מטפלת, אני מעוניינת לראות אם אני יכולה לטפל כאן, או לעשות קורסים לשיפור הראיה"
היא מחייכת אלי בסלחנות (למה אני לא סובלת אותה?). "אצלינו הטיפולים והקורסים הם בסחר חליפין. מהשמו שנותן את קורס סייעי הבריאות הוא רופא מדופלם וגם שמאן. הוא עובד בסופי שבוע בסופרמרקט, מרוויח את הכסף שלו אצל הקפיטליסטים (כשהיא אומרת קפיטליסטים שפתיה מתעקמות בזלזול קל, כמעט בלתי מורגש) ובשאר הזמן מטפל בחינם. הוא אומר שאסור להרוויח כסף מהסבל של אנשים."
היא נראית כאחת שאין לה בעיות פרנסה. אני לא בטוחה שלעבוד בסופרמרקט זה מאוד אתי. היא מתעקשת עוד קצת על קורס סייעי הבריאות. אני אומרת שבדיוק עכשיו סיימתי המון לימודים ואני לא מרגישה שזה הרגע המתאים בשבילי ללמוד עוד משהו.
"גם אני חשבתי כך לפני שהכרתי את מהשמו", היא נזכרת, ניצוץ בעיניה "אני מסג'יסטית ואקופונטוריסטית והרגשתי עייפה ולא התחשק לי ללמוד עוד להלהלהלהלההללההה (משהו שאני לא זוכרת אבל שהסב-טקסט שלו הוא שגם היא פעם חשבה כמוני, אבל היא ראתה את האור)"
אני תוהה אם אני פשוט צינית ומשומשת, או שהיא באמת הרגע נפלה מהעץ ועוד לא התאוששה מהמכה. האם זה יפעל ובגדול, ובאמת יספק שרות בריאות חשוב ובחינם לכל נזקק, או שזאת צורת התארגנות לא ראליסטית, שטובה רק למי שלא צריכה לעבוד למחייתה או שמטפלת כתחביב. אבל אני הרי ידעתי לאן אני באה, ואם באתי זה כדי לתת לזה הזדמנות, להיפתח לאפשרות. "יש לנו אסיפה של שש שעות ביום שבת, בואי, יהיה מעניין נורא."
"אני כבר יצאתי לגימלאות מאספות של שש שעות," אני אומרת, אולי קצת מתנשאת.
"תני לזה הזדמנות, האספות שלנו באמת מרתקות!" ואני רואה שהיא באמת מאמינה.
"לא, תודה." אני אומרת, "אני רק רוצה להציע כאן קורס יוגה לעיניים."
היא מסבירה לי איך להציע את הקורס שלי, ואני הולכת לעשות סיבוב בבניין. מפל מיים רוחש במוסיקליות, אולמות מחופים עץ בהיר שמתחברים לאולמות עוד יותר גדולים עם דלתות הזזה. חדרי טיפולים המצויידים בכל טוב, כולל מנורת מלח בכל אחד. ערימות אבנים קטנות בפינות. ספה גדולה. בקיצור, מ-ה-מם!
אני לא בטוחה מה לחשוב על כל זה. זה הצד השני של המשבר, פתאום חלל יוקרתי כזה נופל לידיים שיתופיות ופתוח לכל מי שרוצה. זה מטורף.
אני מחליטה להתקרב בזהירות.  זה מקום מצויין לארגן בו קורס לשיפור הראייה, לראות איך זה פועל מבלי להכנס למעמקי המכונה הבירוקרטית שלהם, שמזכירה קצת את רוסיה הקומוניסטית בנוסח העידן החדש.
כן… אולי זה מה שהפריע לי. התחושה החזקה הזאת של אינדוטרינציה, משהו כבד ומפקח, קיבוציות חונקת שאינה מניחה הרבה מקום לתמרן. מצד שני, נראה שכל שתי דקות נכנס מישהו להתעניין, להציע עזרה, השתתפות. אולי בסופו של דבר אני פשוט אינדיווידואליסטית ומעדיפה עולם פרוע אם כי תחרותי על עולם מוסדר ושיוויוני יותר? אולי בעצם יש המון מקום ליצירתיות ויחודיות בתוך המערכת הזאת ברגע שמתרגלים? יש רק דרך אחת לגלות.
אבל בין אם המקום הזה הוא בשבילי או לא, אין ספק שזה דבר טוב וחשוב, פרוייקט גדול עם המון פוטנציאל.

ולסיכום, הלינק, לקוראי ספרדית או אוהדי תרגום מכונה http://www.aureasocial.org/ ועוד תמונה

מודעות פרסומת

אמריקה

האמת היא שממש לא התחשק לי לנסוע. חשבתי דברים מסובכים וקשים על הנסיעה, ראיתי אותה בעיני רוחי השליליות. חשבתי על הנסיעה של שנה שעברה, שהחזרה ממנה הייתה קשה לי. הרגשתי שנדחפתי לנסיעה הזאת אפילו לא בעל כורחי, אלא פשוט מתוך הרצון לשמח אנשים אחרות, מתוך הרצון לרצות מה שהן היו רוצות שארצה. הבטחתי לעצמי להיות להבא נאמנה לרצונות האמיתיים שלי (הו, מי יתנני GPS עצמי, לנווט בחלל אני המבלבלת! כן, זה יהיה הקול הפנימי שלי, ולו אקשיב.)

ידידי ר', אמן שיצירתו יפה ועמוקה, רצה לשוב ולעשות גירסה נוספת של פרוייקט שכבר עשינו פעם יחד: טקסטים ארוטיים סוראליסטים המבוצעים בשפת הסימנים על ידי מבצעים חרשים. הכל הזדמן מצויין – העיר בה התכוון לצלם היא גם העיר בה מתגורר אבי, כל מה שהיה עלי לעשות הוא לקבוע את ביקורי השנתי לאוגוסט.

כשהיכרתי את ר', לפני עשר שנים, היינו שנינו עובדים עד השעות הקטנות של הלילה על פרוייקטים אמנותיים. כשאמרתי שאבוא, פתאום הרגשתי שמשהו עכשוי, איזו אני של ההווה שאינני בטוחה בה, מבקשת לעמוד על שלה. אמרתי לו שאני רק מבקשת לעבוד בלוח זמנים סביר (כאילו אמרתי, אני כבר לא עושה אמנות, אבוא איתך עוד פעם אחת אבל לא בכל ליבי. כי אני עכשיו אחרת.)

ואותה האני, האחרת, השברירית, היא שנפגשת שנה שנה עם אבא שלה, שראית עולמו שונה משלה. וכל שנה מנסה אסטרטגיה אחרת: שנה אחת משחקת בתפקיד הבת הסוררת, מהפכנית בכוס מים, מלאת זעם על העולם, שנה אחרת בתפקיד הבת האבודה, שמי יודע מה היא עושה, מין הסתם לא הרבה כי היא לא מספרת כלום. כל שנה אנחנו מחפשים את הדרך להיות קרובים ואמיתיים.
ובשאר הזמן הולכים הליכות ספורטיביות קצרות בבקרים, ופעם אחת בכל ביקור, הולכים יחד לשיעור סלסה- הפתיע המורה וזכר אותנו משנה שעברה-, וגם צוחקים עד דמעות. כי לאבא שלי ולי יש אותו חוש הומור. ואם גם אח שלי נמצא אז בכלל אנחנו בוכים שלושתינו מרוב צחוק על דברים שרק מרימים גבות של אחרים.

וכמו ברשומה הזאת, כך גם בחיים. מרוב הזמן שביליתי בחששות, כמעט ואין לי כח לספר מה באמת היה

:

.

הגעתי יומיים לפני תחילת מבחני הבד, ויחד עם ר' נסעתי לפגוש את מ', המפיקה החרשת שלנו.  היא הייתה מצחיקה וחכמה ומלאת הבעה. היא דיברה בידיים זריזות, בעיניים חמות. היא באה עם מתרגמת צמודה. היא שמחה להכנס לשאלות מורכבות של שפות ותרגום, ולנסות להסביר הבדלים עקרוניים בין השפה האנגלית לשפת סימנים אמריקאית. בגירסה הקודמת של הפרוייקט השחקנית שעבדה איתנו (ישירות, כי היא הייתה שומעת המדברת שפת סימנים) הסבירה חלק מהדברים האלה, אך כנראה שבפעם השנייה יותר קל להבין.

היה לנו סטודיו לשבוע, ולי היו תכניות לנסוע לניו יורק יום אחרי סוף הצילומים. לפני שהגעתי חשבתי שנעבוד שעות הגיוניות ובהן נעשה מה שאפשר. כשהתחלנו לעבוד, הבנתי שאנחנו חייבים עוד זמן. מיום ליום הרגשתי שאנו מבינות יותר לגבי שפת הסימנים וההגיון הפנימי שלה, וככל שהבנו יותר כך הדברים שביקשנו לנסות נהיו מדוייקים יותר. אירונית, הפרש השעות שבין ברצלונה לוושינגטון חיסל אותי כל יום בסביבות השעה שמונה, כך שבאמת נאלצנו לעבוד שעות הגיוניות: ר' אסף אותי מבית אבי בכל בוקר בשבע, ובערך בתשע היה מחזיר גירסת סמרטוט שלי שזחלה למיטה. אבל הימים היו מרגשים ומדהימים. עולמות נפתחו לנגד עינינו, ניהלנו שיחות מרתקות עם השחקנים לגבי הטקסטים, פירושם ותרגומם לסימנים. מרביתם לא פגשו לפני כן בטקסטים ארוטיים, והמפגש היה מפתיע ומעורר. כך הרגשנו אנחנו לגבי  העבודה בשפת סימנים.

שפת הסימנים (כך הבנתי) מעוגנת במוחש, היא מציבה את "המדובר" בחלל במין העמדה תאטרלית ומפעילה שם את שמות העצם בפעלים שלהם. היא לא מפרידה בין עצם מופשט, אם ניקח לדוגמא שולחן, לבין תכונותיו, למשל, גבוה. היא מדברת מייד על שולחן מסויים, גבוה. כשהטקסט אמר "חזה", הם שאלו "באיזה גודל הוא?" קיימת גם האפשרות לסמן סתם "חזה" או להצביע על החזה, אבל המתבקש הוא להציג את החזה המסויים בו מדובר. שפה מדוברת (וכתובה) משתמשת במושגים מופשטים אותם היא מאפיינת ומניעה במושגים מופשטים אחרים, המילה חזה מתייחסת לרעיון המופשט המאחד את כל החזות, וגם המילים רך, גדול, או מוצק, בהן אנו עשויות לאפיין אותו מתייחסות למושגים מופשטים אחרים המאחדים את כל מה שרכות בו, מצמר ועד עיניים. כשאני קוראת או מבטאת תאור או פעולה בשפה המדוברת, את עשויה אפילו שלא לדמיין תמונה, אלא פשוט לשרשר במוחך את המושגים המופשטים ולקבל איזה מושג על המדובר.

בימים הראשונים הטקסטים חלפו נגד עיננו כמו ריקוד ידים ופנטומימה, ויכולנו להגיב רק על האווירה הכללית ועל התחושות שהם העלו בנו, אך תוך כמה ימים התחלנו לעקוב אחרי התפתחות הטקסט ולהבין חלק מהדקויות (מין הסתם הדקויות העבות יותר) שבגירסתו של כל מופיע, והתחלנו לביים באופן ישיר יותר, אך תמיד דרך מתרגם. הרבה זמן לא הרגשתי איך המוח שלי מתאמץ בצורה כזאת, נסחט ומזיע. אבל כל מאמץ היה חסר טעם ללא השתתפותה המלאה של מ', המפיקה שלנו, שהיא גם שחקנית מעולה ובימאית בחסד. חדה ומהירה היא ידעה להסביר לשחקנים את מבוכי הטקסט, לשלות אותם בזריזות מתוך ספקות, להבהיר טעויות ולשים אותם על הדרך הנכונה.

כמה ימים אחר כך באורח נס היעפת נטשה אותי והייתי מסוגלת לסחוב עד שעה קצת יותר מאוחרת (הייתי קצת מודאגת, חשבתי שלנצח ארדם בשמונה), אבל אתם יודעים מה יחסי הגדלים בין כמה ימים לשבוע. בדיוק כשכבר התאוששתי ובנוסף הרגשנו שהנה  אנחנו מצליחים ממש לעקוב, ומבינים קצת יותר מה יהיה הכי מעניין לנסות ואיך כדאי לכוון ואת מי להזמין לצילומים נוספים – השבוע נגמר.

ר' נסע לעבד את החומר המצולם לקראת הצגתו בספטמבר, ואני חזרתי לבית אבא. ביטלתי את הנסיעה שלי לניו יורק, וביליתי את הימים הבאים בפעילויות המסורתיות: התעמלתי ושתיתי אספרסו עם אבא שלי, הלכתי לקניות עם אשתו, ראינו סרטים ואכלנו בחוץ (כלומר, לא ממש בחוץ, באיזה מקום ממוזג). היה כיף והיה קצר.

אולי בגלל קוצר הזמן והחומר למחשבה שסיפק לי הפרוייקט לא הספקתי לנבור בתהיות לגבי יחסי עם משפחתי ומשמעות ההבדלים בדרכי חיינו ובבחירות שלנו כפי שהם באים לידי ביטוי, או לא, בפגישות השנתיות שלנו.

נדמה לי שלו הייתי חוסכת בבנק הזמן את כל השעות שאני מבלה בניתוח דברים מהסוג הזה ובנסיון לחזות את המניעים ולהבין את התוצאות של מהלכי, הייתי יכולה לקנות את המאה השמונה עשרה (עם משכנתא). (דבר מפתיע, בהתחשב בכך שאני בוזמנית גם השולפת המהירה ביותר במערב הכי פרוע, ואפילו כשאני מספיקה לשים לב שממש לא היה כדאי להגיד מה שאמרתי, לרוב כבר אמרתי את זה).

אבל אז אולי לא הייתי כותבת בלוג. ואולי הייתן שואלות, נו, איך היה באמריקה?

מגניב.

תמונות של דילדואים

ועכשיו, למנגינת "דמעות של מלאכים", זמזמו "תמונות של דילדואים"

הדילדו שלו
הדילדו שלו

יצא קצת רך מדי, למרות שהוא יפה בטרוף. חוץ מזה יש איזו בעיה עם בועות של צבע בתוכו.

מממ...תבנית. מאוד ארוטי.
הדילדו שלי
הדילדו תוכי שתום עין של אחת המשתתפות בסדנת חימר
הדילדו תוכי שתום עין של אחת המשתתפות בסדנת חימר
שתבניתו עלתה לי בסיליקון, יזע ודמעות
שתבניתו עלתה לי בסיליקון, יזע ודמעות

כל יציקה אני לומדת עוד. החומר שהיה לי כמעט נגמר. איזו הקלה, עכשיו אני לא צריכה לדאוג שיפנו בזמן שאני בנסיעה.

ו…אני כבר כמעט מוכנה להציע סדנאות עשי במו ידייך דילדו מסיליקון!

חילוף חומרים

לפני כמה ימים קבעתי עם ידיד שלי לעשות דילדואים מסיליקון. כבר המון זמן אני רוצה לעשות, ואפילו יש לי סיליקון מיוחד לא רעיל, אבל בגלל שהוא כל כך יקר ואני לא בטוחה מה תהיה הדרך הטובה ביותר אני תמיד מתעכבת.
גם הפעם לא היה לי בדיוק ברור איך תהיה הדרך הטובה ביותר. התלבטתי והתחבטתי והתלבטתי עד שנראה לי שהוא הולך להשתגע מהאיטיות שלי, וגם אז עדיין לא הייתי בטוחה. הלחץ מזה שמישהו מסתכל עלי בעוד אני מסתבכת הלך והשתווה ללחץ של ביזבוז החומר היקר על ניסוי שלא יצליח. או שאני לא יודעת שהוא יצליח. או לא מאה אחוז. כלומר, זה ניסוי, אז אי אפשר לדעת שהוא יצליח, אבל…
ידיד מסתכל עלי במבט סבלני. זה מלחיץ אותי. רגע! אני אומרת. כמה זמן שאת צריכה. הוא עונה. זה מלחיץ אותי עוד יותר. ברור שהוא רואה שאני בלופ ממנו לא אצא לעולם. הוא שואל אם אני צריכה עזרה. אני מסכימה לקבל הצעות. הוא מציע. אני מסרבת מיד. בסוף אנחנו מגיעים לאיזו דרך שנראית לשנינו וניגשים לעבודה.

הו, אני מסתכלת על התוויות שעל בקבוקי החומר. פג תוקפו ב2004. כמה שנים אני כבר סוחבת מפינוי לפינוי את החומר הזה, ואין לי אומץ להשתמש בו כי אני מפחדת לבזבז. עכשיו אולי הוא פשוט כבר מקולקל.

אנחנו מתחילות לעבוד ומכינות את החומר. הוא עדיין פועל, לשמחתי. אני חושבת לעצמי שאת כל זה הייתי יכולה לעשות לפני שנים, ועכשיו כבר להיות אחרי מליון סדנאות של דילדואי סיליקון.

אתה יודע משהו, אני אומרת לו, נדמה לי שיש לי בעיה של חילוף חומרים. קשה לי להשתמש בסיליקון כי יש לי הרגשה שאחר כך לא יהיה לי.
גם לי זה קורה, הוא מתוודה.
אם הייתי מתשתמשת בסיליקון הזה לפני שנים, בטח כבר הייתי עושה סדנאות עם סילקון. כבר הייתי קונה עוד, או יורדת מהרעיון.
סביר להניח.

אני מחליטה להפסיק להאחז בסיליקון הפוטנציאלי שלי ולהשתמש בו. מיד קורה לי מה שקורה בכל ניסוי – אני עושה טעות  גורלית. התבנית שבניתי מלאה חורים והסיליקון נוזל כמו נהר כחול פלורצנטי ורוגע בעוד אני מנסה להטליא ולחסום. כל חור שנסתם פותח חור אחר בעוד המבנה הכללי של התבנית מתערער והשולחן מתמלא בחומר היקר. אני מתלבטת אם להתיאש או להמשיך ולמזוג חומר אל התבנית ולקוות לטוב. אני מחליטה להמשיך ומקדישה את מירב החומר הנותר שלי לתיקון התבנית. אני אומרת לעצמי שככה לומדים ומזכירה לעצמי לחשב את כמות החומר הנחוצה לכל משתתפת ככפולה מהכמות הנחוצה במקרה שהכל הולך חלק.

אני חוזרת הבייתה כשבידי הדילדו החדש והלא בדיוק מוצלח שלי, פרי הניסוי. אני מרוצה. למדתי המון והבא יצא לי יותר טוב. אין דרך לעשות את זה בלי להשתמש בחומר. נשארת בי המחשבה על חילוף החומרים. אני מרחיבה אותה למטפורה על חיי. האם אני תוקעת את עצמי כי אני מפחדת לאבד? (הארה בנאלית).

פתאום אני נזכרת באיזה משהו שכתבתי לפני כמה שנים, הפרוייקט הגדול האחרון לפני הבלוג, ומתחשק לי לקרוא אותו מחדש. אני מדליקה את המחשב ומחפשת את תקיית הטקסטים. אין תיקיה כזאת. אני מתפלאת. הרי תמיד הייתה לי… אני בודקת בכל מקום. אני קצת נלחצת. כל הטקסטים שלי. כל מה שכתבתי במשך עשר השנים האחרונות. אבל הם אינם. אני הולכת לאורגת ומחברת את המחשב הישן שלי. כלום. באמת. זה כבר לא מצחיק אותי והמצב נראה לי אפילו מצדיק את הדמעות שפורצות מעיני. אני מרגישה בעשר שנים צעירה יותר וזה לא נעים. איך יכולתי.
אני זוכרת איך לפני הפינוי של הבית בברצלונטה זרקתי לפח את תיעוד חיי האמנית שלי, זו הייתה הקלה וגם טירוף. בלילה אפל השלכתי ארגז עם קלטות וידאו כדי שלא תמצא אותו המשטרה. אבל מתי החלטתי שאני לא רוצה לסחוב איתי את השירים, את הסיפורים ואת הדברים הבלתי מוגדרים שאני לפעמים כותבת. פעם שמרתי את כולם בקופסה. פעם חשבתי שאני אהיה משוררת כשאגדל.

חילוף חומרים. לא להאחז. מישהו אומר לי שאולי אני מפנה מקום לדברים חדשים ואולי זה בעצם לטובה. אולי ברמה מסויימת זה נכון. אני מבחינתי הולכת על בטוח ומתבאסת.

אף פעם לא מוקדם להתחיל באלבסטה

עוד לא עבר שבוע מאז שהגעתי וכבר נסעתי שוב. רק ליומיים – חמש שעות לכיוון דרום, ושש חזרה, יצאתי בשבת חזרתי בראשון, נשארתי עשרים וארבע שעות. סדנת דילדואים באלבסטה, עיר קטנה בפרובינציה קסטיליה לה מנצ'ה. כלומר, עיר הבירה של קסטיליה לה מנצ'ה, אבל רק בגלל שאין עיר אחרת. המארגנות כתבו לי לפני כחודשיים, הן עושות ימי עיון בנושא מיניות ורצו שאבוא לעשות סדנה. הסתכלתי על התאריכים, התלבטתי קצת ואמרתי שאני מצטערת, אני בדיוק חוזרת מקוריאה ומין הסתם יתחשק לי להיות קצת בבית. הן התאכזבו, אבל אין מה לעשות. אני לא יכולה להיות כל הזמן בנסיעות, חשבתי.  כמה ימים מאוחר יותר צלצל הטלפון שלי.

"הי," אמר לי קול בלתי מוכר, אני מרייטה מאלבסטה, "שמענו שאת עושה סדנאות צעצועי מין. אנחנו מארגנות ימי עיון על מיניות כאן במרכז האנרכיסטי…"

"כן," עניתי, "וכבר כתבתם לי. ואמרתי שאני מאוד מצטערת."

"אההה" התאכזבה מרייטה כשהבינה. היא חשבה שיש עוד מישהו שעושה סדנאות כאלה.

טוב, להתראות. ביי, מצטערת.

המשכתי עוד כמה צעדים. באמת, אף פעם לא חשבתי שאסע לאלבסטה. בעיקר בגלל שאין שום סיבה. אבל לארגן סדנאות על מיניות במקום כזה. זה באמת מעשה גבורה. ראוי להערכה. ולתמיכה. והיא באמת נשמעה כל כך מאוכזבת.  הגעתי הבייתה והתקשרתי חזרה. אמרתי, "שיניתי את דעתי, אבוא בשמחה."

הגעתי בסביבות שתיים בצהרים, הישר אל תוך הרצאה בנושא פוסטפורנו. בחלל חשוך וטחוב מעט, ישבו צעירים וצעירות והסתכלו על סרטים קצרים ארוטיים ששוברים את מוסכמות הפורנו הקונבציונאלי או שמגיבים עליהן בפארודיה. מבין המשתתפות בלטה נערה צעירה ורזה מאוד עם ראש מגולח שבמרכזו מוהק קוצי ענק ומכנסיים צמודות בדוגמאת עור נחש. הערותיה הקוצניות כמו שערה המוגבה היו לי קצת משונות עד שאחרי ההרצאה מישהי אמרה לי "טוב, הוא רק בן שלוש עשרה…"

הוא, כמובן, ילד, ולא ילדה. רכות תוויו היא פשוט רכות השנים. זה מסביר למה מישהו שאל אם אמא שלו מסדרת לו את הקוצים בבוקר. קוראים לו פריסי. הוא השתתף, הסבירו לי אחר כך, בכל ימי העיון. בדיון בנושא זנות, ובהרצאה על גוף האשה.  אף פעם לא היה לי משתתף צעיר כל כך. מה גם שהוא לאו דוקא התאפיין בבגרותו. זה הולך להיות מעניין, חשבתי.

אבל לא דמיינתי לעצמי שפריסי הוא רק סנונית הבוקר, ואחר הצהריים, לסדנה, הגיעו גם כל חבריו. חבריו אני אומרת, ולא חברותיו, שכן זו הייתה הסדנה הראשונה שעשיתי אי פעם, בחמש שנות פרוייקט, שבה היה רוב גברי מוחץ, ובהשתתפות של שמונה או עשרה אנשים (כדי לא להפלות) בני שלוש עשרה – ארבע עשרה.

החלל הלך והתמלא, ועבר בקלות את מגבלת שש עשרה האנשים שאני שמה על פי רוב. אלבסטה, חשבתי לעצמי, מתי בפעם הבאה אגיע לכאן. אז יהיו יותר אנשים ופחות תשומת לב אישית, אז יהיה קצת יותר מסובך, למה לא. אבל החלל המשיך והמשיך להתמלא, היו בו עשרים, ואחר כך עשרים וחמישה, ועשרים ושמונה אנשים. בחלל קטן וצפוף. כדי להסביר נאלצתי להרים את הקול. ולבקש שקט. מאידך, כולם עבדו בשקדנות על הצעצועים שלהם. האנשים בני השלוש עשרה הצביעו כשרצו שאבוא לעזור, והתייחסו אלי ביראה מורתית שהצחיקה אותי קצת.

החלק המעשי של הסדנה עבר כרגיל, קצת יותר רעש, אולי קצת יותר ציחקוקים. שמתי לב שהמארגנות קצת מתוחות. שאלתי מה העניין. הן אמרו שלא כך דמיינו לעצמן את הסדנה, לה חיכו בכליון. הן אמרו שאת כל ימי העיון הן עצמן הכינו והעבירו, ולמרות שהתפלאו לגלות מהו הרכב המשתתפים, ואולי בהרבה מקרים לא היו השיחות אלה שהן התכוונו מראש לנהל, אבל הן הסתדרו. סדנת הדילדואים, מאידך, הייתה בשבילן, הן כל כך התאמצו בשבילה, ורצו לעשות אותה באווירה שלווה ואינטימית, לא בגן חיות.

כשכל הצעצועים כבר טבולים בלייטקס ומתייבשים, אנחנו לרוב משחקות כמה משחקים. אחד מהם הוא משחק סוראליסטי של כתיבת שיר ארוטי משותף. כל משתתפת (ומשתתף) כותבים על פיסת נייר כמה מילים, ויחד אנחנו מרכיבים שיר. כשהסברתי את המשחק באמת הרגשתי כמו מורה. הילדים קצת התפרעו ונאלצתי לבקש שקט כמה פעמים. הצחוקים היו פרועים ופתאום גם אני הרגשתי שגן החיות קצת מאיים עלי, מאיים להפוך אותי לחווית אביונה, המורה לחינוך מיני מהמערכונים. המארגנות החליטו להגיד משהו, והן אמרו שלא זאת האווירה שרצו, שהן מרגישות מאוכזבות ושאם מישהו מרגיש שהסדנה דבילית יכול בשקט לצאת ולתת למי שרוצה לעשות אותה ברצינות להשאר. שתיקה נזופה השתררה. הילדים השפילו מבט בכלימה. שאלתי אם נמשיך, ומי רוצה לשים את המילה הראשונה. פריסי, הילד בעל הקוצים הרים את ידו. מה המילה?

קקה.

כולם צוחקים.

אני אומרת לא. הוא מתעקש שגם קקה זה מילה לגיטימית כי…. אבל עכשיו כבר גם לי אין כח לזה. אני אומרת להם שאני לא המורה שלהם בבית ספר, מה שעושה אותי בדיוק זה – עוד מבוגר שמתייחסת אליהם כמו בכיתה. אני אומרת, עכשיו, כולנו יחד נגיד "PE-NEEE" (שזה פין). פהההההה-נההההההה, חוזירם כולם יחד איתי, בצחוקים. פהההההההההה-נההההההה. טוב, אני אומרת, ועכשיו מי שלא יכול להיות רציני שבבקשה יצא. אני לוקחת מילה אחרת ואיכשהו אנחנו ממשיכים. אבל עכשיו גם אני, כמו המארגנות, כבר רוצה לסגור וללכת. הילדים ממשיכים לנסות לעשות לי פרובוקוציה וכותבים רק מילים "גסות", מה שהופך את השיר שיוצא לדי משעמם. אני מתעלמת מחלק המילים ואומרת שנשים אותן במחלקת גן הילדים.

סוף הסדנה! אני מכריזה אחרי שאנחנו עושים נסיון נוסף לכתוב שיר, בתוצאות דומות. אני מזמינה את כולם לבוא למחרת לטבול את הצעצועים טבילה שנייה. האמת היא שאף אחד כבר לא מקשיב לי כשאני מודה להם על השתתפותם. כלומר, יכולתי להכריח אותם, לבקש שוב שקט, לדרוש קצת משמעת, אבל למה לי?

המארגנות ואני מסתלקות. הן נראות ממש מיואשות. דמעות עומדות בעיני אחת, תסכול בעיני השנייה. הן בעצמן בנות 22, ואכזבתן גדולה. הן מזמינות אותי לטעום מהאוכל המיוחד של אלבסטה, ולצערי אני מסרבת, כי בדיוק התחלתי ניקוי ואני אוכלת רק ירקות למשך כמה ימים. אני שואלת במה עוד אלבסטה ידועה, והן אומרות לי "באולרים". אני מתלהבת לרעיון לקנות אולר אבל זה יום שבת והכל סגור. הן מבטיחות להביא לי אולר כשיבואו לבקר אותי בברצלונה.

לפני שאנחנו עוזבות את החלל, משלחת בני נוער רצינית באה להגיד לי שזה הכל פריסי, שהוא כזה ועושה בדיחות ושהם דווקא היו בסדר. דמעות עומדות בעיניהם, המורה, זה לא אני, זה הוא! הוא הסית אותנו.

אני מנחמת אותם שהכל בסדר ושאני יודעת שכולם השתדלו.

למחרת נפתח דיון בשאלה האם היה ביחס שלי ושל המארגנות אל הצעירים משום הפלית גיל. אני מתעקשת שהסדנה הייתה בסך הכל מוצלחת מבחינתי, ושאין ספק שקשה להיות כל כך הרבה אנשים בחלל קטן, ושקבוצות גדולות כל כך תמיד הרבה פחות אינטימיות, ושאני יודעת שכולם השתדלו ובאמת רצו להיות בסדנה, אחרת הם היו עוזבים. כאילו שאין לצעירים מה לעשות ביום שבת אחר הצהריים. אני מברכת אותם על הגיוון שבאוכלוסית המרכז, כמובן שזה מסובך יותר, הרבה יותר קל לעשות דברים לקבוצה של פמינסטיות ופמינסטים מיומנות. ההערות שלי, אני אומרת, היו הגנה עצמית. הן נועדו לפרק את האווירה הטעונה ולאפשר לי להמשיך בסדנה. אחרת פשוט הייתי נאלצת להפסיק באמצע.

אחר כך אני לוקחת רכבת חזרה. את הדיון הם כבר ממשיכים בינם לבין עצמם.

סיפורי הדרום

בספרד אומרים "בא אביב ואת הדם מלהיב", או משהו בדומה. איכשהו התמלא לנו חודש מאי בסדנאות צעצועי מין, ואני, שלרוב יושבת על מקומי בשלווה, נאלצת למלא מזוודה בתועבות תוצרת בית ולאטקס נוזלי ולצאת למסעות.
הוזמנו לladyfest דרום, פסטיבל פמיניסטי בסביליה. שהתקיים במפעל כובעים נטוש (ופלוש). המארחת עושה לנו סיבוב ארוך ומספרת היסטוריה. בין הפרטים המיחדים את המקום המדהים הזה, מסתתר סיפור מוכר על חללים סגורים ומשחקי נדל"ן. המפעל, שהוקם במאה התשע עשרה, משתרע על חלל עצום. עם הצימצומים בביקוש לכובעים הוא הלך וננטש בהדרגה ורק חלקים ממנו המשיכו לפעול. שרפה שפרצה גרמה נזקים למספר בניינים שלא היה טעם לתקן, ויצור הכובעים עבר לאזור אחר במפעל העצום. לבסוף, לפני מספר שנים, ננטש המפעל סופית, והפעילות הנותרת עברה למקום קטן יותר, ממנו החברה ממשיכה ליצר כובעים לחסידים בברוקלין (!) וכובעי קורדובה טיפוסיים ליצוא ליפן. שערי המפעל נסגרו והמקום נקנה על ידי חברת נדל"ן המתמחה בקניית מגרשים שאחר כך באורח פלאי מופקעים על ידי העיריה.
לפני שנה בערך התאספו קבוצות שונות בסביליה והחליטו לפלוש. הם נכנסו למפעל ועשו בו עבודה מדהימה. אמנים שרצו סטודיו שיפצו קומה עליונה, להטוטנים שרצו להתאמן אירגנו חלל עם מזרונים, מוסיקאים ניקו וצבעו חלל לחזרות. קבוצה פמיניסטית באה לאספות הראשונות והכריזה שהמפעל יהיה פמיניסטי או לא יהיה, והצליחה לשכנע את כל שאר האספה להגדיר את עצמה כפמיניסטית, ולקבל כאחד המאבקים החשובים של הבית את המאבק הפמיניסטי. הן דאגו לשים במרכז נושאים כמו דאגה והקפדה על יחסים בין אנשים, שיוויוניות אמיתית ונסיון ליצור התנהלות ללא היררכיה, ולהגדיל את המודעות של הפולשות והפולשים לאי שיוויוניות המסתתרת בחיי היומיום.
את שאריות המפעל, תבניות ליצירת כובעים שונים, שאריות בדים ודוגמאות, ספרי יצור וחשבונות, הם אספו למקום אחד, וסטודנטים להיסטוריה ערכו מחקר מקיף על המפעל וההסטוריה שלו. הם פנו לעובדי מפעל בדימוס ואספו את סיפוריהם, ובמספר הזדמנויות פתחו את הבית כדי שעובדים לשעבר יראו מה נותר בו ויעלו בו זכרונות. מי שזו הייתה העבודה הראשונה שלו, ומי שהכירה שם את בעלה, מי שעבד ליד מכונה זו או אחרת.
הסדנה מתרחשת מחרתיים ויש לנו יום שלם להסתובב. שותפתי קרלה מגיעה מחר ובנתיים ליתר ביטחון הבאתי את אמא שלי. מה יש. אנחנו עושות סיבוב הכרות ראשון עם סביליה.
קשה לי לזכור מתי ראינו את מה, הקתדרלה המרהיבה של סביליה מכל כיווניה וגם מבפנים. אמא שלי ואני נתקפות קיבעון של פיינטות, שהן מסרקיות שער מעוטרות הנעוצות לרוב בלחמנית שיער הדוקה של רקדנית פלמקנו או עלמה סביליאנית אדוקה ועמוקת מחשוף ההולכת בתהלוכת הפסחא. בעצם, יש דמיון לא קטן בין עיטורי הפיינטות לבין קישוטי הקתדרלה.
ביום השני אני מופיעה בערב מיצגים, מקריאה מכתבי בליווי הקרנה. אני רגועה אבל האמת היא שהארוע די סוראליסטי. אוצרת היסטרית שתלתה פוסטרים אדומים על הבמה מסרבת להוריד אותם, ואני מנסה להסתיר אותם בקנווס עצום ולבן כדי להקרין עליהם. אחד הפוסטרים נקרע והיא מתחילה לצווח ואומרת שאצטרך לשלם על הפוסטר, אני מסכימה מייד אבל היא לא נרגעת. היא דורשת את פרטי, כולל כתובת דואר, ומסבירה לי שזה כמו תאונה, צריך להחליף את כל הפרטים. אני מסבירה לה שאין בעיה, שיש לה את כתובת הדואל שלי, ושאין לי דואר אמין שכן אני פולשת. היא מתעקשת ושואלת אם אין לי בן דוד בספרד, או מישהו שיכול לקבל עבורי דואר, שכן המכתב שיגיע הוא רשמי. אני לא מאבדת את סבלנותי אבל מסבירה לה שאני מישראל, אבל היא כל כך רוצה כתובת דואר שהיא אומרת שגם כתובת בישראל זה טוב. אמא שלי, המצחיקה, שמחה להמציא את הפרטים. קינג ג'ורג' 87, תל אביב. אפילו איזה מיקוד אני רושמת. כשהאוצרת עוזבת, מגיעים שאר המופיעים. הם אומרים שהם צריכים את הקיר שמאחורי הבמה ומורידים בזהירות מעטה את הפוסטרים. אני מגחכת בליבי.
הבחור שאמור להפעיל את המחשב מנסה לכוון את המקרן כדי שהוא יראה את האיקס שבפינת החלון, במקום להזיז את החלון. הוא נראה מודאג ומסביר לי שאם הוא לא יכול לראות את האיקס, הוא לא יפעיל את הוידאו. אני לא מצליחה לשכנע אותו להזיז את החלון. אבל עכשיו שאין פוסטרים על הבמה הכל נראה לי חיובי, ואני מתכוננת בחיוך להופעה.
אין ספק שההופעה מגוונת ביותר. אני נהניית להופיע וכל מני אנשים ניגשות אלי אחרי ההופעה לברך אותי על הטקסטים ולהגיד כמה שאהבו.
קבעתי עם צלמת ליום המחרת אבל אני בסוף לא מגיעה. החום של אמצע היום מפיל אותנו לשנת צהרים ארוכה. עכשיו הפסטיבל כבר התחיל ברצינות וכל ארוע אליו אני הולכת הוא ארוע אחר אותו אני מחמיצה. בארבעים מעלות חום מתיש אנחנו מעבירות את הסדנה, ומשם זוחלות לבר טאפס כדי להתרענן. בחזרה למפעל להופעת פלמנקו מקסימה אך קצרה מדי. החום לא נשבר אז אנחנו נשברות וחוזרות לבית בו אנו מתארחות.
קצת לפני הסדנה מופיעות שתי בחורות מגרמניה שישנו הלילה באותו הבית. כשאנחנו מגיעות מסתבר שהן ניקו את כל הבית, ברמה שנראית קצת מוגזמת ואפילו פולשנית, וגם מבדחת לאור העובדה שהן נשארות ללון רק לילה אחד ועוזבות למחרת בבוקר. מייד אמא ואני מטבילות אותן בשם 'עוזרות הבית'. הן מספרות לנו שהן מליידיפסט ברלין ושבאו לראות אם יש משהו שהן יכולות לייבא מכאן. אני אומרת להן (חצי בצחוק) שהן יכולות להזמין אותנו, אבל הן מסבירות לי
צעצועי מין ביצור עצמי הם פאסה. משונה. לא ידעתי שהם היו באופנה. אחר כך הן שואלות אם הצעצועים לא רעילים, וגם תוהות האם המשתתפות נהנו מהסדנה. אני מתפתה להשיב להן שהמשתתפות השתעממו נורא אבל הרצינות התהומית שלהן מבהירה לי שאין להן עודף חוש הומור. אני מסבירה להן שהצעצועים אינם רעילים ושהם בטוחים לשימוש ושהמשתתפות דווקא נהנו. סוף שיחה.
למחרת אני הולכת לסדנה מופלאה על קומיקס נשי מחתרתי. הסדנה מועברת על ידי אשה בסקית מדהימה עם נוכחות של מורה לספרות, מהמעולות, ואשר החליטה להפנות עורף לאוניברסיטה ולהקים חברה לשרותי ספרות פמיניסטיים, אותם היא מציעה לעיריות ולכל הדורש. החברה מתפארת במספר קווי מחקר, בינהם הקומקס הנשי, אוטוביוגרפיה נשית ועוד. היא נותנת לנו רשימת קריאה מכאן ועד הודעה חדשה, מדברת על הח יים לפני ואחרי פרספוליס, ומציעה כלים לניתוח קומיקס כיצירת ספרות. היא מספרת לנו על תנועת הקומיקס המחתרתי בארצות הברית, אך מתמקדת בנשים שבה. היא מדברת על חלוקת קומיקס לפי הדרך שבה הם תופסים נשים: קומיקס שוביניסטי, שונא נשים, או פמיניסטי. היא מדברת על כמות הקומיקס הנשיים העוסקים בהטרדות מיניות, המתרחשים בחללים פנימיים (בתוך הבית, ,למשל) המצויירים כאפלים ומאיימים. אני לא יכולה לשחזר בשבילכן את כל מה שהיא מסבירה, אבל היא מחזירה אותי לימי לימודי באוניברסיטה ומעוררת בי שוב את תאוות הספרות שעם השנים נרדמה לה. אני מחליטה להשאר עוד יום כדי לבוא גם לסדנת האוטוביוגרפיה הנשית.
למחרת בבוקר אני מחמיצה את מפגש הקבוצות הפמינסטיות כדי לעשות טיול אופניים לאיטליקה, חורבות עיר רומית. אני היחידה המופיעה לפעילות המגניבה הזאת, בלי אופניים. אני שוכרת אופניים במהירות ונוסעת לי לבדי עם המדריכה, בחורה מגניבה בעלת חנות אופניים בעיר, שמציעה מסלולי אופניים בעיר על MP3 (אם אי פעם אתן נוסעים לסביליה ואוהבים להסתובב באופניים, אני מאוד ממליצה). אנחנו מדברות על מסלולי אופניים ונוסעות לצד הנהר. בדרכינו אנחנו עוברות רייב קטן וצוהל, אני נהניית לדווש אחרי ימים רבים כל כל של הולכות רגל. אמא שלי מצטרפת אלינו באוטובוס. אנחנו מסתובבות זמן קצר בחורבות וחוזרות לעיר.
סדנת האוטוביוגרפיה גם היא מאוד מעניינת. היא שואלת כל משתתפת על פעילותה האוטוביוגרפית ואני שוכחת לספר שמזה כמה שנים אני כותבת בלוג. אנחנו מדברות על האוטביוגרפיה הקלאסית, בה האשה מרגישה שחייה יכולים להיות מופת לאחרים, האוטביוגרפיה המודרנית, בה מרגישה האשה שחייה הם יחודיים וחד פעמיים והיא מבקשת לפענח את סודם, ולבסוף, האוטביוגרפיה הפוסטמודרנית, שהיא נחלת הכל וגם גולשת מעבר למדיום הכתיבה. אני נזכרת בכן ומנסה לדבר על בלוגים, אבל היא לא מתרשמת. היא מתעניינת יותר בסרטים דוקומנטרים ובאוטוביוגרפיות של נשים בורות שנכתבו בעזרת מישהי שהתרשמה מסיפור חייהן. בין הנשים שבסדנה (שכן רק נשים באו) כמעט כולן כתבו ברגע זה או אחר יומן ומישהי מספרת שהיא ניסתה לכתוב יומן במשך זמן מה, אבל שמה לב שהיא כותבת רק כשרע לה והיומן מדכדך מאוד. המנחה שואלת בידענות בת כמה הייתה, אך זו צוחקת ואומרת שהייתה בת שלושים.
האוטוביוגרפיה הנשית, טוענת המנחה, נכתבת מתוך התמודדות חזיתית עם התחושה שחיי נשים הם זוטות. גברים, אומרת היא, אומרים שהם מדברים על העולם, ואילו הנשים מדברות על עולמן שלהן (רק על עצמי לדבר ידעתי). האוטוביוגרפיה הנשית מאז ומתמיד היא פוסטמודרנית, בגלל שהכותבת נאלצת לתהות על עצם הכתיבה כדי להצדיק את מעשיה. בכל הטקסטים מכל התקופות, תוהה הכותבת על עצם הכתיבה ועל הנכתב, על מה שראוי לכתבו, על הזיכרון ומה שחשוב לזכור.

בצער אני נפרדת מהמורה לספרות, זה היום האחרון שלנו בסביליה ואני מחפשת את מארחותי כדי ללגום איתן משקה אחרון. אני מסתרחת איתן על הריצפה לפני הבר הקבוע של הפעילות, רוקדת לרגע באלמידה מול תחנת המשטרה בהפגנת מחאה על האלימות המשטרתית, ובסוף נגררת למסיבת היומולדת של מישהי בלתי מוכרת. הבית בו נערכת המסיבה שווה את הכל. שלוש קומות סביב חצר פנימית קטנה, וגג ממנו אפשר לראות ירח כמעט מלא ושתי כנסיות. בחור בקיא בהסטוריה המקומית שוטף אותי במידע מרתק בנוגע להיסטוריה של סביליה, עד שרמת האלכוהול בדמו מעבירה אותו לשלב אחר, או שפתאום הוא נבהל מעודף הידענות שהפגין, שאולי אין לה מקום במסיבה, ונעלם. כשהוא חוזר הוא כבר במקום אחר, הוא מדבר באותו הקצב אבל רק שטויות. אני מצטערת שלא הכרתי אותו יום קודם, בשמחה הייתי הולכת למקומות עליהם סיפר לי.

למחרת אנחנו נוסעות לגרנדה. איני מכירה אישה, אבל חשבתי שאולי זה לא יהיה כל כך נורא להיות תיירת. הרי עשיתי זאת בעבר. האמת היא שקשה לי. אנחנו לא מצליחות לצאת ממעגל התיירות, ובכל פנייה אני מרגישה מרומה. כל האנשים מנסים למכור לי משהו. אנחנו מתעייפות ומתיישבות, האוכל גרוע ויקר. לידינו יושבים תיירים מאושרים, אוכלים ונהנים. אני לא מבינה מה יש להם להנות. אני גוררת את אמא שלי בחיפוש אחר משהו אחר, משהו לא כל כך מפלסטיק. אחר כך אני מתחרטת שאני מענה אותה כך בחום. אנחנו הולכות לראות את האלהמברה. קצת לפני התור שלנו להכנס לארמון הכי ארמוני אני נשברת. אין לי כח לזה יותר. לא רוצה לראות יותר דברים יפים, קישוטים, פאר, לא איכפת לי מזה. אני אוספת את עצמי ונרגעת, הארמון באמת יפה, אבל מה מזה אזכור, מה מזה ישאר לי? אני רוא
ספר בשם "סיפורי אלהמברה", של וושינגטון אירווינג, סופר ודפלומט אמריקני שגר במשך חודשים מספר באלהמברה במאה התשע עשרה. הסיפורים קסומים ורומנטיים, מלאים בדמויות ספרדיות ציוריות ובאגדות כשופות על המקום ושדיו. הוא יושב על יד מזרקה או בהיכל מפואר והרוס ומהרהר לו בחיי האנשים המקיפים אותו. נטולי דאגה, הוא אומר, הם העשירים הגדולים, הבטלים ממלאכה כי אין להם צורך לעשות כלום, והעניים המרודים, הבטלים ממלאכה כי אין להם מלאכה לעסוק בה.
האלהמברה, מעונם של גנבים ופושטי יד, חיילים בדימוס ושומרי המקום המהוהים מקסימה אותי הרבה יותר ממעוז התיירות המווסתת, בו אנחנו מובלות מאולם לאולם כדי להתפעל ולהמשיך הלאה. היא מזכירה לי חללים נטושים ופלושים שקסמם נראה רק לעיני מי שמוכנה לצאת מהדרך הסלולה כדי להציץ בם. אני מודה לאירווינג בנימוס על הסיור שעשה לי באלהמברה, ומזמינה אותו לבקר איתי במפעל הכובעים. הוא מעיר שבזמנו, מפעלים כאלה לא עוררו שום עניין היסטורי, או רומנטי. אבל הוא אדם סקרן. הוא מתהלך בחללים הנטושים, משוחח להפתעתו עם נשים פמינסטיות, הוא לא בטוח שזה לגמרי מוצא חן בעיניו. הוא תמה על האסטטיקה החדשה, שאינה מחמיאה בעיניו, ומתקשה להבין מדוע אינני מסווגת את הפולשים כ"עניים". המכונות החדישות, שבזמנו היו שיא הקידמה, עומדות נטושות ומיושנות. אנחנו עולים על הגג ומביטים בגגות העיר, המכוסים אנטנות, והוא נדהם לראות כמה סביליה השתנתה. ירח גדול ועגול תלוי מעל הגגות כמו מכר ותיק, כמו לפני כמעט מאתיים שנה. אנחנו שותקים את פרידתנו. הוא מחייך, אולי באמת אני זקוק לריענון, הוא אומר, מכל מקום אני כבר כתבתי, עכשיו תורך.

סערה בקוס – מים.

השבוע הופרעו חיי השלווים על ידי שערורייה. אפשר אפילו לומר שערויית מין. או מין שערוריית מין. בדיוק חזרתי מסדנת המיני-ויברטורים שנתתי בקאן פסקוול, פרוייקט פלוש בקויסרולה, שרשרת הרים נמוכים הסמוכה לברצלונה. הסדנה הייתה ארוכה (שש שעות) ומתישה, אבל כולם יצאו מרוצות וכמעט כולן הצליחו להכניס את הויברטור הקטן מהטלפון הנייד שהביאו אל תוך ליפסטיק משומש שרוקן מאודם.
פתחתי את הדואל שלי, ומצאתי הודעה מעיתונאית המבקשת שאתקשר אליה בדחיפות, עוד היום.
חוצפה, חשבתי לעצמי. אבל בכל זאת התקשרתי. היא אמרה שזה בקשר לסדנה שהוזמנתי לעשות ברוסס, עיירה קטנה באזור ג'ירונה.
“שלום, מדברת מילי, ביקשת שאתקשר…” אמרתי
“כן, רציתי לדעת מה דעתך על ביטול הסדנה שלך ברוסס"
“סליחה?” אמרתי. לא היה לי מושג.
אמרתי לעיתונאית שאני חייבת ללכת ושתתקשר מאוחר יותר, והלכתי לשיעור טאי-צ'י.
כשחזרתי היו 6 שיחות אבודות בטלפון שלי.
למחרת בבוקר העיר אותי הטלפון.
“שלום,” אמר קול עמוק. “מדבר ג'ורדי מהרדיו, רציתי לדבר איתך בקשר לסדנה שלך שנאסרה ברוסס"
“נאסרה?” נדהמתי. “נדמה לי שזאת הגזמה קלה. לכל היותר היא בוטלה.”
“נו, נאסרה, בוטלה, מה ההבדל?”
דחיתי גם אותו לעוד חצי שעה, שטפתי פנים והתקשרתי לרוסס.

“שלום, זאת מילי,” אמרתי, “יש לכם איזה בלגאנים שם, כמדומני?”
“אוה" נאנח הבחור מהצד השני, “אין לך מושג. כל העיר כאן משתוללת. הכל התחיל עם פוסטר קטן שעשיתי בשביל הסדנא. מצאתי ציור עם הויברטור המתאים לכל אחת והתלהבתי. אז עשיתי את הפוסטר, ועם כל הפעילויות האחרות שאנחנו עושים בנושא המיניות, חילקנו תיקיה לבתי הספר. אחד מבתי הספר התלונן, עיתונאית באה וצילמה את הפוסטר ופתאום כל העיר מדברת על הסדנה. ראשת העיר התערבה, ובנתיים נראה שהכל מבוטל. כשביקשו ממני את הטלפון שלך, חשבתי שהכי טוב יהיה שאת תסבירי…”
הוא הזכיר לי שלפני כשבוע הוא התקשר לברר אם הסדנה מסוכנת. אני אז עניתי שברור שהסדנה מסוכנת, כמו סדנת בישול, את עלולה להחתך בסכין, למשל. אבל שלדעתי הכי מסוכן להשאר בבית, אתה עלול למות משעמום.

וכך הסברתי את הסדנה ברדיו, לצחקוקיהם של מנחי התכנית.
“ראשת העיר של רוסס הרגיעה שהויברטורים הם לא לשימוש," הם סיפרו לי.
“בטח שהם לשימוש,” אמרתי "ולשימוש מצויין. הם צעצועים שנבדקו ועינגו משתתפות רבות!”
“ברור,” אמר המנחה, “אחרת הם היו עושים קורס מקרמה.”
“גם קורס מקרמה יכול להיות מאוד שימושי,” אמרתי "את יכולה לעשות אזיקים ממקרמה, או בגדים נועזים ומשונים. העולם מלא בצעצועי מין. כמעט כל דבר יכול לשמש למשחק.”
“ומה יכולה, לדעתך, להיות הסיבה להתנגדות לסדנה?” שאלו.
“אני לא יודעת. אולי הבעייה היא האוננות, ואולי הבעיה היא המיניות, או שאולי הבעייה היא שאנחנו מלמדות לעשות במקום לקנות. אין לי מושג.”

המנחה ציין את כתובת האינטרנט של הפרוייקט, ואיחל לי יום נעים. עשר דקות והכל נגמר. אני חזרתי לשיגרת חיי: בישול, קריאה, צעצועי מין… וגם העיירה רוסס חזרה לשיגרתה, ורק בחלומות הלילה הרטובים, זמזום עדין עוד הרעיד בגופה הקיבוצי, זימזום הויברטורים האבודים. ולמשך חודש לפחות ההורים המתלוננים של בית הספר יורידו עוד יותר פורנו מהאינטרנט ויסתכלו בחשדנות לוהטת בנערות השכונה המחייכות ושורקות בעודן חולפות מול הבית, מושב אופניים נתון בחוזקה במפשעתן הגמישה.