נסיעה

רציתי לנסוע לראות חברה שגרה בעיר אחרת. רציתי, אבל זה לא היה הרגע המתאים לכך. גם לא היה רגע אחר. התלבטתי מאוד והכל נהיה מסובך. הרגשתי שאני חייבת לנצל את הזמן בצורה הטובה ביותר. שיניתי את התאריכים ואת שעת הנסיעה מספר פעמים בניסיון למצוא את הצירוף הטוב ביותר. בעוד אני מתלבטת נמכרו הכטיסים והרכבות התמלאו. בסוף לקחתי מה שנשאר.

הגיע רגע הנסיעה. כשנכנסתי לרכבת הקרון היה עדיין ריק. התישבתי במקום כלשהו והנחתי את התיק על הריצפה.

כשהקרון התחיל להתמלא, שמתי לב שהמושבים מסומנים. הסתכלתי בכרטיס שבידי. היה רשום בו מספרו של המושב בו ישבתי.

זו הייתה כמו תשובה סמלית ללבטי – לא משנה מה אחליט, תמיד אמצא בדיוק במקום בו אני אמורה להיות.

מודעות פרסומת

כעס!

ט' הכעיס אותי נורא. רתחתי. ממש התחשק לי להביא לו בוקס, לקחת ולנער אותו, הבעיה היא שהוא לא פה. באימייל או בטלפון זה תמיד מסתבך. מצד שני, מה אני יכולה לעשות, לרתוח שלושה ימים עד שהוא יגיע, ואז להתנפל עליו כשהוא נכנס בדלת? או להדחיק? לא, עדיף שאני אתקשר אליו ואומר לו בדיוק מה אני חושבת, מה אני חושבת ולא מצליחה להפסיק לחשוב. הטיעונים לטובתי מסתובבים כמו תקליט שרוט בראש שלי, חוזרים וחוזרים על עצמם. אם הוא רק היה פה כבר היינו רבים ומשלימים.

כמו כל פריחה ניו אייג' ניסיתי לקבל, ניסתי לזרום, לקבל את זה שאני לא מקבלת, לזרום עם זה שאני לא זורמת אבל כלום לא עזר. כל מה שהתחשק לי זה לתפוס אותו לצעוק עליו את כל הדברים שמסתובבים בראש שלי, להוציא אותם ממני ולזרוק אותם עליו.

מה הוא הכעס, שאלתי את עצמי. איך אני יודעת שאני כועסת?

אני יודעת שאני כועסת כי יש לי תקליט שרוט של טענות ומענות בראש, והשיניים שלי נעוצות כמו בולדוג בצדק שלי, אפילו שאני מבינה את הצד שלו.

או דווקא בגלל שאני מבינה את הצד שלו אני עוד יותר מתעצבנת. איך הוא לא ראה את שלי?

חשבתי על זה לרגע בקור רוח. ט' מגיע עוד שלושה ימים. שלושה ימים להתבשל במיץ שלי ולהכין לו קבלת פנים מהגהינום. או שאולי אחסוך את כל הסיפור ופשוט אגיד לו שזה נגמר, שאין טעם שיבוא. קצת מגזימה?

החלטתי לנסות משהו שמצאתי בספר של ג'נט גודריץ' לשיפור הראייה אצל ילדים: הילדה, במקרה זה אני, לוקחת ביד אחת ועושה כדור אנרגיה גדול מהרגש, במקרה זה הכעס. מגדילה ומגדילה אותו עד שהוא ממלא את כל העולם, עם כל הטיעונים והצודקות, עם כל הזעם וחימה. אני צובעת אותו בצבע הולם, אדום כתום אש. אני מגדילה ומגדילה אותו, לא חסר במה למלא את הכדור ודי מהר הוא מגיע לגודל עצום.

אחר כך, ביד השניה, אני צריכה לשים את הרגש ההפוך. מה הפוך לכעס, אני שואלת את הילדה? השלווה. שלווה כחולה, ירוקה, טורקיז, בטעם מנטה, שלווה שמכבדת את הגבולות שלי. עשיתי כדור גדול של שלווה בצבע טורקיז, קרירה ומרעננת, ואז אותו שילחתי לחלל

הבטתי לסרוגין בשני כדורי הרגש הענקיים שלי, וכשהייתי מוכנה, קוווואץ, מעכתי אותם יחד, לכדור כתום טורקיז של כעס ושלווה אותו שילחתי לחלל. ולהפתעתי, הרגשתי שפשוט איני כועסת יותר, ושבתי לענייני.

הדרך לפיסגה

אהבת טיפוס ההרים של ידיד נדבקה לי בזמן שעשיתי לו טיפול. זוהי ודאי תחושה נפלאה, חשבתי.
בסוף הטיפול ביקשתי שיקח אותי איתו לטפס
ברצון רב, הוא השיב.
רק אז נזכרתי שיש לי פחד גבהים.

ברכבת, בדרך לפיגרו דיברנו על חינוך חופשי ועל חיים בקהילה. הוא הבטיח להיות סבלני, ידע שאני פוחדת.

הממה מורכב הפחד? היית יכולה לחשוב שהוא מורכב מהפחד עצמו. אבל לא, הגורם הראשון הוא הבושה. להגיע עד לשם ולא לעלות, מי שאיתי, שהשחית זמנו לריק, שיחכה סתם בזמן שאני חווה פחד, עד לחולשתי, לאי יכולתי. אחר כך בא זיכרון הפעמים האחרות בהן לא הייתי מסוגלת. את הפחד עצמו קצת קשה לזכור.

ידידי מסביר לי בפרוט את הציוד. כדי להרגיע את פחד הנפילה. אני שמה לב שאין בי פחד נפילה. רעיון הנפילה זר לי. הפחד הוא ממשהו אחר.

כדי להגיע אנחנו עוברים בדרך מסובכת. יש רגעים של עליה קשה ובשבילי הם כמו לשכשך רגל במים לבדוק אם הם קרים. אם זהו הפחד, זה לא כל כך נורא.

אנחנו מגיעים והוא מטפס ראשון. אני צריכה לאבטח מלמטה. ברגע מסויים הוא נזרק אחורה כדי שארגיש מה יקרה אם הוא יפול. מאוד בלתי סביר במקרה הזה, הוא מרגיע. אני קצת נלחצת, אבל לאחר כמה דקות אני נרגעת ומתפקדת.

עכשיו מגיע תורי. אני עולה קצת, נזרקת אחורה כדי להיות בטוחה בחוזק הציוד. אני מפחדת אבל אני עולה. בהתחלה איני יודעת איך. אחר כך זה נהיה קצת יותר קל למצוא מאחז לרגל ולהניף את היד. אני מתוחה אבל הגוף גמיש ואני שמה רגל, עוד רגל, נאחזת בחבל ובסלע.

אני עולה על סלע שטוח, מעין מדף, כאן אני יכולה לעמוד בלי עזרת הידיים. אני מביטה. העמק נפרש מתחתי עד השמיים. וזהו הרגע בו הפחד, עוף טורף, עט עלי.

עכשיו אני מזהה אותו, כל השאר היה נסבל, נשלט, חולשה עצבית קלה, הקול העולה ונסדק, היד הרועדת. אבל זהו הפחד, הוא אוחז אותי בציפורניו. אני משותקת, אין אונים.

לא יכולה, אני אומרת, הקול רועד.

שבי, הוא אומר לי, את על אבן שטוחה, כמו מושב, את בטוחה, שבי, תנוחי.

אני מחבקת את הסלע ובוכה. אני מביטה בו מקרוב קרוב, רואה את הקמטים האפורים שלו. אני לא מעזה להסתכל בשום דבר אחר. הפחד אוכל לי את הלב ואת הכבד. תחושת כשלון. מעולם לא השגתי כלום. לעולם לא אנצח את הפחד. לעולם. כלום. לא שווה כלום. לעולם. לא יכולה. לא לעלות, ולא לרדת.

מלמטה מגיע קול, מנסה להרגיע. קחי את הזמן, הוא אומר, נוחי. את במקום בטוח. על סלע שטוח.

אני דבוקה לקיר. יושבת על סלע תלוי באוויר, באמצע הכלום, באמצע האוויר והפחד, באמצע הכישלון הרגיל, התמידי שלי. חלק קטן ממני לוקח את כל זה בחוש הומור, ואני מודה לו.

ברגע מסויים אני מרגישה שאם לא עכשיו, לעולם לא. אני קמה לפתע ואומרת אני יורדת. אני רוצה לרדת.איך את רוצה לרדת? הוא שואל.
בדרך הכי מהירה.

זהו הרגע היחיד המסוכן באמת, והחלק הקטן שלי שנותר רגוע יודע את זה. כי כל שאר אני מוכנה פשוט לזרוק את עצמי מהצוק רק כדי להיות למטה. עכשיו צריך לחשוב קצת על זהירות. תוך פחות מדקה אני למטה, איכשהו, רועדת, בוכה. אני למטה, לא מספיק למטה בשבילי אבל אני כבר לא קשורה לצוק בחבל.

ידיד מחבק אותי. הוא אומר עשית עבודה מצויינת. ראית לאן הגעת? אבל אני מרגישה רק כישלון. חשבתי שאם רק אצליח לנצח את הפחד פעם אחת, רק להגיע לפסגה, אהיה חופשיה לתמיד, אבל נכשלתי.

תסתכלי. הוא אומר לי, תראי עד איפה הגעת. כל כך הרבה פעמים אנחנו רואים את מה שלא הצלחנו לעשות ולא את מה שכן הצלחנו. עשית את החלק הקשה ביותר, יותר מחצי הדרך. הגוף נענה לך. לדעתי היית ממש מעולה.

אני חשבתי שהוא ינחם אותי. שהוא יגיד שלא נורא, שאולי בפעם הבאה. לא העלתי בדעתי שהוא יוכל לראות זאת כהצלחה. אבל הוא התעקש. תסתכלי מה הצלחת לעשות.

ואז הסתכלתי.

יכולתי לראות את כל הדרך, מלבד הפסגה, ככישלון. מהרגע בו החלטתי לצאת לטיפוס ועד המילימטר הלפני אחרון, שלטים מאירים האומרים "כישלון", אשר ברגע האחרון ממש, ברגע בו רגלי הייתה דורכת על הפסגה, היו מתחלפים ל"הצלחה". או יכולתי לראות את כל הדרך כדרך נועזת וכיפית בה הייתי יכולה לעצור בכל רגע, אחרי או לפני הסלע המסויים הזה. לשבח או להשפיל את עצמי אני יכולה בכל רגע נתון.

אז לא הגעתי לפסגת הצוק המסויים ההוא ביום ההוא. לא שברתי את קיר הפחד במכת קראטה אדירה שפיצפצה אותו לרסיסים. אבל היה לי יום מדהים, הרפתקני, ושאפתי אוויר הרים בגובה כמה מטרים מעל לגובהי הרגיל.

אופטימיות היא

אופטימיות היא אקט פוליטי.
בעלי אינטרסים משתמשים ביאוש, בבילבול ובאדישות כדי למנוע שינוי. הם מעודדים דרכי חשיבה שמובילות אותנו להאמין שבעיות הן בלתי פתירות, שמה שלא נעשה לא ישנה, שהנושא סבוך מכדי להציג ולו חריץ של הזדמנות לשינוי. זריעת אי-אמון בין נתינך היא אמנות פוליטית עוד מימי קדם: כפי שאמר מקיאבלי, לא איכפת לרודן להיות שנוא, כל עוד הכפופים לו אינם אוהבים זה את זה. לעיתים תכופות בתרבות המערב הפופולרית אנו תופסים ציניות כגישה מרדנית, אבל האמת היא שציניות אצל רובינו היא בדיוק הגישה המתאימה ביותר לקבלת רצונותיהם של בעלי השררה. ציניות היא ציות.
אופטימיות, לעומת זאת, ובעיקר אופטימיות שאינה מטופשת ולא שתקנית, יכולה להיות מהפכנית. במקום בו איש אינו מאמין בעתיד טוב יותר, היאוש הוא בחירה הגיונית, ואנשים מיואשים כמעט לעולם אינם משנים דבר. במקום שם אישה אינה מאמינה שיש פיתרון טוב יותר, מי שמרוויח מהמשך הבעיה שרוי בביטחה. מקום בו אין מאמינים באפשרות לפעולה, אדישות הופכת למכשול בלתי עביר בפני הרפורמה. אבל הציגי סיבות נבונות להאמין שפעולה היא אפשרית, שיש פיתרונות טובים יותר, שאפשר לבנות עתיד טוב יותר, ותשחררי את כוחם של אנשים לפעול מתוך עקרונותיהם הנעלים ביותר. האמנוה המשותפת בעתיד טוב יותר היא הדבק החזק ביותר: היא נותנת לנו הזדמנות לאהוב זה את זו, והאהבה היא כח רב עוצמה בפוליטיקה.
תנועות גדולות לשינוי חברתי תמיד מתחילות בהצהרות שבהם האופטמיות גדולה.

(טקסט של ידיד שלי, מ')

שיא הנימוס

הצרפתים נורא מנומסים. ביום ראשון בבוקר נסענו לאגם ליד טולוז. היינו כבר ממש קרובים אבל לא בטוחים איך להמשיך. בצד הדרך חנתה מכונית ולידה אישה. עצרנו ושאלנו
"סליחה, אולי תוכלי לומר לנו איך להגיע לאגם?"
"אני מאוד מצטערת, אני לא יודעת."
"חשבנו שאולי עצרת פה כדי ללכת לאגם.", אמרנו. "טוב, תודה רבה בכל אופן." ועוד מישהי שהייתה איתנו במכונית הוסיפה "שיהיה לך יום טוב!"
"תודה" אמרה האשה. אנחנו התחלנו לנסוע, והיא הסתובבה בחזרה לצד הדרך והמשיכה להקיא.

הברקה

אמא שלי התחילה עכשיו יוגה. היא עושה קורס למתחילים ולומדת המון. בשיעור הקודם המדריכה רצתה להסביר מה הוא הריכוז היוגי. היא אמרה:
זה כמו שאיש אחד חוזר הביתה, ונותן לאשתו, בתוך קופסה קטנה קטנה, יהלום של מליון דולר.
התחושה שלה, כשהיא פותחת את הקופסה ורואה את היהלום, וכל כולה, כל מחשבותיה, מרוכזות ביהלום הזה, ושום דבר אחר לא עובר לה בראש, אלא רק האור הזה, האושר הזה, התחושה הזאת היא הריכוז היוגי.
אם אשתי הייתה מביאה לי יהלום של מליון דולר, אמר איש אחד מהכיתה, הייתי נורא מתעצבן.

הוא אמר לי

לפעמים אתה הולך בלילה, הוא אמר לי, ברחוב לא מואר, ולפנייך הולכת אשה. אתה מרגיש את הפחד שלה. הנה תיכף היא תסטה הצידה, כאילו מחפשת משהו בתיק שלה, או תסדר את הנעל, כדי לתת לך לעבור. (אני נתפסת בקלקלתי, לא ידעתי שכולנו עושות את אותו תעלול שקוף.) זו הרגשה כזו – אתה נושם את הפחד שלה, אתה רוצה להרגיע אותה, להגיד שאתה לא כזה. זה קצת מעליב, איך היא יכולה לחשוב דבר כזה עליך, אתה הרי גבר עדין.  היית יכול לחכות ולתת לה להתרחק, אבל זה מכעיס אותך. למה שבכלל תחשוב שאתה רוצה להזיק לה?  ריח הפחד שלה הופך אותך קצת לטורף, פתאום גם אתה מדמיין לרגע שהיא צודקת, וזה מפחיד גם אותך. בסך הכל רצית ללכת בקצב שלך, ברחוב, לאו דווקא מאחורי אשה אבל לא להצטרך להימנע מזה. הנה מגיע הרגע המשפיל והיא נותנת לך לעבור, חוזרת לנשום בחופשיות כאילו היית איזו מפלצת אפלה מחלומות ביעותים.