גלוריה נסעה לגרמניה והשאירה לי את המחשב שלה. עכשיו אני יכולה לכתוב לכם מתי שבא לי.
עכשיו אני יכולה לחלוק, לתעד, לזכור, לשמר, לאצור, את כל הדברים שתמיד אני רוצה אבל מפאת הזמן והמורכבות אינני כותבת. חוויות, רגשות, רגעים, פיסות הווה שנעלמות בין רגע.
הממ…
הבוקר ירד פה גשם.
אל תתעצבני, את צריכה להתקרר קצת, אומר לי אנטוניו השרוע על הספה בסלון המשותף, תראי שאני צודק.
בלה בלהלהלהחהלה זונה דלוגוגוגוו זבל אנושי, אני אומרת. הוא צוחק. אני מותחת חיוך שברירי. אבל האמת היא שאני רותחת. רותחת, כועסת, מבעבעת שנאה ארסית שממלאת ומרעילה אותי, ומכעיסה אותי עוד יותר. למה לי את הגועל הזה בפנים?
מי עשה לי מה ולמה, כבר חצי שעה אנטוניו מקשיב בעוד אני מוציאה קצת מהקיטור שנצבר בכל פינה של גופי.
את צריכה תמיד לדעת אם את מתקיפה, מתגוננת, בורחת או מתחבאת, הוא מסכם במשפט אחד (עליו יחזור כמה וכמה פעמים). (אני אף פעם לא בטוחה אם הוא ממציא את המשפטים האלה בעצמו או אם הם לקוחים מאינשהו. המשפט הקודם שלו (שאני זוכרת) והיה קשור למישהי והבחור שאמרה שהוא לא בדיוק החבר שלה, היה "קודם כל את צריכה לדעת אם יש לך משהו, אם כן, את צריכה לדעת אם הוא שלך, ואם הוא שלך, האם את יכולה לעשות איתו מה שבא לך").
אז אני חושבת על זה רגע, האם אני מתקיפה, מתגוננת, בורחת או מתחבאת. מתקיפה, בטוח שלא. מתגוננת, כמה שפחות.
אני בסך הכל רוצה לחיות בשקט, אני אומרת לבסוף.
הוא מסתכל עלי במבט של "אלה החיים ילדה".
אני יודעת. חשבתי שאנחנו כאן מנסים לבנות משהו אחר. אל תחשבו, אני לא מפגרת, אני יודעת שכל מה שיש בחוץ יש גם אצלינו, כל חולשות האנוש, כל הפגמים, מיקרו קוסמוס אנושי, קבוצה, בית. ובכל זאת אנחנו מנסים לבנות משהו אחר. (זה משהו שאני לא יודעת לנסח בבהירות, ואני חושבת שאולי לא הצלחתי מעולם להסביר לכם, קוראות יקרות, אולי זאת הסיבה שאתם מניחות מראש שאני מין פנאטית אידאולוגית שתעשה לכם את המהפכה). והמשהו הזה מבוסס על רשתות וקשרים, על נדיבות ועל שיתוף במידע אבל לא על הקרבת עצמך, על עשיה מתוך החשק לעשות ובלי מוסר עבודה ובלי מנהל עבודה, על למידה והתפתחות אבל לא טיפוס באיזה סולם, ולא על צבירת כח. וגם אם זה לא אפשרי, עצם הנסיון הופך את החיים למקום טוב יותר. אולי.
אני פרשתי, אני אומרת לו. אני לא רוצה כח, ואני לא רוצה כסף, אני לא רוצה להיות חשובה או מפורסמת. אני לא רוצה להלחם או להתחרות באף אחד.
אנטוניו חוזר על המשפט שלו. פעם, לפני שנים, היה לו המון כסף. הוא היה משחק בבורסה ומרוויח, הייתה לו דירת יוקרה ומכונית. הוא הימר והפסיד הכל וחזר ללמד פילוסופיה בתיכון. אנשי הבית באים מרקעים שונים, כל אחד והסיפור שלו, איך הוא התגלגל לכאן. כל אחד חיה בתנאים שלה, לאחדים יש עבודה קבועה, לאחרות, עבודות מזדמנות, מקצועיות פחות או יותר. כל אחד מתמודדת עם הסתירות הפנימיות שבאות מתוך המצב היחודי בו היא נמצאת, מנסה משם לעשות פוליטיקה, חיים, דרך.
גם לי יש סיפור גילגולי, עבודות שעבדתי, רגעים שיכלו להיות התחלה של קריירה מקצועית שזנחתי, בעיקר מתוך מיאוס, בעיקר מתוך תחושה שאני לא רוצה להתחרות, בעיקר מתוך תחושה שהדרכים מלאות במי שמדברות הרבה ועושים מעט, במי שמכבירים מילים על כלום, האגו המנופח והמילים המפוצצות, אם אפשר, את הבלון של מי שלידך, הרי אין מספיק חמצן לכולנו.האם יש משהו שאני רוצה, שאלתי את עצמי, עד כדי לבלות את זמני במירפוק אחרות? האם יש משהו שאני רוצה מספיק כדי לבלות את זמני בהגנה על הנתח הקטן שלי? לא, אין. אז אני כותבת, ורוצה קוראים, זה נכון. הנה אתן, למשל, קוראים.
אז מעשה שהיה, כך היה, בערך. מישהי מהבית, מישהי שעובדת איתנו, מישהי שהייתה חברה, מישהי שלכאורה מאמינה במספיק דברים בהם אני מאמינה, מישהי שבמקרה יש לה הרבה יותר כסף, ומארגנת ארוע תרבות, ואם כבר היא צריכה לשכור אנשים, למה לא לתת עבודה לחבר'ה, בסך הכל, מי שעובד בעבודות מזדמנות זו הזדמנות בשבילו לעבוד בתנאים יותר טובים, כי היא לא מנצלת את העובדים. ומי שעושה פרוייקטים שיכולים להחשב אמנותיים, גם כן. את גילגולי הפרוייקט שלנו בפסטיבל שלה לא אספר, סיפור ארוך, מסובך, מתערבבים בו כסף וחברות ועסקים, כבר לפני כמה חודשים היה לנו פיצוץ, אני אמרתי לקרלה ראש בריא במיטה חולה, בואי נצא עכשיו כשאנחנו עוד יכולות. לי לא חשוב להופיע בפסטיבל והפרוייקט לא צריך סוג כזה של חשיפה, בסך הכל יעשו מאיתנו פרובוקציה זולה. קרלה הסכימה אבל לאט לאט ראיתי איך היא מתחרטת. אמרתי לה, אין בעיה. אני לא רוצה אבל את חופשיה לעשות מה שבא לך, לכי על זה. אני אתמוך בך לאורך כל הדרך, אבל לא אשתתף. אחר כך השתכנעתי להשתתף. חשבנו שכבר עברנו את הגרוע ביותר. אני לא יודעת למה חשבנו כך. אדם שמאמינה שאנשים מתאמצים יותר כשאת אומרת להם שהעבודה שלהם חרא. אדם שמאמינה שאם את צורחת אנשים נבהלים לרצותך. אנחנו לא פועלות כך. את הסדנה שלנו, את הצעצועים שלנו עשינו באהבה ובהתמדה ובכיף ובצחוקים ובלי חרב מעל ראשינו. זה כל כך לא פשוט, כמו חפץ משונה אני הופכת והופכת ומסתכלת בצדדים השונים של העניין.
מה זה משנה, אומר לי אנטוניו, אז היא התיחסה אליכן לא יפה, אולי אפילו הגזימה, צעקה עליך בפני אנשים כמו איזה רס"ר, אבל אתן צריכות לגמור מה שהתחלתן, לעשות את הסדנה.
למה?
אחר כך את יכולה לדבר איתה, לומר לה שהיא ממש הגזימה.
למה?
ההצגה חייבת להמשך, מאחורי הקלעים הליצן בוכה, הוא אומר לי.
ואני שואלת, למה? מה חשוב מספיק ב'הצגה', מה חשוב מספיק בסדנה המסויימת הזאת, מה חשוב מספיק כדי שאני אסתובב במשך ימים שלמים אם תחושה של גועל, כעס, מרירות, מה חשוב מספיק כדי שקרלה תפרוץ בבכי דקה לפני התחלת הסדנא, בעוד הרס"ר צורחת עלי שארוץ יותר מהר לעשות את מצוותה. מה חשוב מספיק, אם אנחנו יוצאות מהסדנא, שהייתה הצלחה מסחררת, שהקסימה את משתתפותיה ומשתתפיה, שעשתה בדיוק מה שהבטיחה לעשות, ונתקלות רק בעויינות, בבוז, ביחס משפיל מצד מארגנת הפסטיבל. אנחנו אורזות הכל ואני מסתלקת, בלילה אני בוכה, אני מקללת, אני יודעת שאני צריכה להיות חסינה לזה, להבין שזה לא חשוב ושהיא מטורפת ושאני יודעת שהסדנה הצליחה וזה מה שחשוב. אני לא מצליחה. אני מתעוררת בבוקר המחרת חולה מגועל. הקיץ מפנה את מקומו ליום אפור. מצויין, אני חושבת לעצמי. בשתיים היא מתקשרת ושואלת בטון מלא שיטנה מה אנחנו מתכוונות לעשות בסדנה של יום שבת (שתי סדנאות תוכננו לפסטיבל, ביום הראשון והאחרון שלו) אני לא מבינה על מה היא מדברת. היא אומרת לי, האם אתן עומדות לחכות לאנשים בכניסה, באיזו שעה אתן עומדות לסיים, באיזו שעה אתן עומדות לפרוץ בבכי. אני אומרת לה שאני נחה עכשיו ושנדבר אחר כך. היא ממשיכה לצעוק בטלפון ואני טורקת. אני מחפשת את קרלה. אני מוצאת אותה בוכה. היא אומרת שזו אשמתה ושהיא כל כך מצטערת שהיא הכניסה אותנו לבוץ הזה. גם אליה התקשרה הרס"רית. אני מנחמת את קרלה.
הקאסוז ביילי הוא שטות, במקרה שלנו כבכל מקרה אחר. הסדנא אמורה להתחיל בחמש. בארבע ניגשת אלי המטורפת ואומרת שבארבע וחצי נצא לקבל את פני המשתתפות ונוביל אותן אל המקום בו תערך הסדנה. קרלה אומרת שהאנשים יכולות להגיע לבד, וחוץ מזה, בארבע וחצי אנחנו עדיין לא מוכנות. בחמש מגיעות המשתתפות הראשונות, בחמש וחמישה מופיעה המטורפת, צורחת. היא צורחת, מה אתן עושות כאן? למה לא הלכתן לקבל את פני המשתתפות? אמרתי לכן להיות שם בארבע וחצי, תזיזו את התחת שלכן!
קרלה פורצת בבכי. אני הולכת אליה. הרס"רית צורחת. אם אתן לא שם תוך שתי שניות הכל מבוטל.
לא הייתי צריכה ללכת. אני לא רגילה שצורחים עלי. השארתי את קרלה והתחלתי ללכת לכיוון הכניסה. אני באה, אמרתי.
בריצה! היא צורחת, מה את עושה לי הצגות!
אל תדברי אלי ככה, אני אומרת, במעט אומץ הלב שנותר לי, וממשיכה ללכת בקצב סביר.
המשתתפות עומדות בצד השני של הגדר ומסתכלות על הארוע. אני אומרת משהו על זה שמארגנת הפסטיבל חטפה התקף של היסטריה. הן בסך הכל שתיים. עוד שלוש מגיעות לאחר כמה דקות. אני מובילה אותן, ובאזור הסדנה מגלה שמשתתפים אחרים כבר מצאו את דרכם לבד, אחרות מגיעות מאוחר יותר.
אז מה בדיוק אתן מתכננות לעשות בשבת, היא שואלת את קרלה. אנחנו מתיעצות קצת, ומחליטות לומר שלא נחכה לאנשים בכניסה. לא כל כך בשל הדבר עצמו, אלא בעיקר בגלל היחס המתלווה. קרלה אומרת לה שלא נחכה לאנשים בכניסה, שהם ימצאו את דרכן לבד. לא הבנת כלום, עונה לה המטורפת, כאן אני אומרת מי בדיוק עושה מה ומתי, אם אתן לא מתיצבות בארבע וחצי בכניסה לחכות למשתתפים, הסדנא מבוטלת, יש לכן חצי שעה להחליט. וחוץ מזה, היא אומרת, דיברתי עם כל צוות הפסטיבל (המורכב בעיקר מחברינו) והם כולם אומרים שאתן זבל.
בצער אנחנו מחליטות לותר על הסדנה. חבל לנו על האנשים שנרשמו, שרצו לעשות צעצועים. אבל נעשה סדנאות אחרות, אני לא מודאגת, ולעשות סדנה באווירה כל כך עויינת אנחנו לא רוצות. קרלה, שעמדה לנסוע לצפון יום אחרי שיגמר הפסטיבל מקדימה את נסיעתה. כמו חפץ משונה, אני בוחנת את העניין מצדדיו השונים, זויות ומישורים ובחלקם אני משתקפת, חלקית ומעוותת, חפץ כבד שמשקלו העיקרי נח בתוך הבטן שלי. אני מסתכלת מהחלון ביום האפרורי שבחוץ ומחכה שיעבור.
סילביה מצאה/השיגה/קיבלה עבודה בתור עוזרת לנהג אוטו זבל.
עוזרת לנהג, אני שואלת, איך את עוזרת לו?
הנהג, עונה סילביה, לא קיים, ואני עוזרת לו בכך שאני נוהגת.
(וגם עוזרת לעיריה שמשלמת שכר לעוזר/ת ולא לנהג, יוצא הרבה יותר זול)
מילי דיוויס 