הרדיורדיו

כל אתמול הסתובבתי כשעל שפתי השיר הזה של רמי קליינשטיין עם ה"רדיורדיו" (זוכרות? את שרה ברדיו, כאן תחנת המשדר והרדיו רדיו מדברת אלי……מי יודע כמה אני חייבת עכשיו לאקו"ם בגין זימזום של יום שלם). רק רגע לפני שהלכתי לישון, הבנתי את הקשר הברור מאליו שלו להשתתפותי בתכנית "יורדים למחתרת" ברדיו ראסיה.
התכנית הייתה נחמדה, הייתי פחות רגועה ממה שחשבתי, ולקח לי זמן להתחיל לדבר ברהיטות ובבהירות. בזמן התכנית דיוויד פינק אותנו באוכל שסכו"מיו כנראה קישקשו בשידור. מספר המאזינים לא עלה על שבע מאות אך לא ירד משלוש, כשרק לאחת מהן קשר דם ישיר אלי (וגם שמתי לה במחשב את הרדיו לפני שיצאתי מהבית).

 כשהתכנית נגמרה מייד חשבתי על הנקמה. "איכפת לכם אם אכתוב על הרדיו בבלוג שלי?" שאלתי. דיוויד הביט בי במבט של "טוב, אבל אל תספרי לאף אחד." ואני מבינה בדיוק על מה הוא מדבר. הוא רוצה לתת לרדיו זמן להתהוות, להתמצק, לעשות את צעדיו הראשונים בחיק המשפחה ורק אחר כך לצאת לעולם. אז בלי להבטיח את הירח, ובלי למכור לכם סוסים משומשים, כמה מילים על רדיו ראסיה.
רדיו ראסיה, כמו רעיונות טובים אחרים, נובע מהרבה מקומות שהתנקזו כולם לפרוייקט אחד.

מצד אחד הרעיון עלה במלחמה עם לבנון, בה הייתה תחושה שאין אפשרות לפעילים מהארץ לדבר עם פעילים לבנוניים או לשמוע מה קורה שם יד ראשונה. נוצרה תחושה שאין מקום בו נוכל להתבטא, שדרוש לנו כלי לתקשורת (כלי לתקשורת, כלי תקשורת, נקדיש רגע של מחשבה מתונה למשמעות צרוף המילים הזה).

מצד שני, הוא קשור לרצון ליצור מקום בו אפשר יהיה להעמיק ולהרחיב, לפתח נושא, לשוחח באריכות, במתינות, ללמוד, למחות בנחת. מקום בו אפשר יהיה לפתח שיח תאורטי. מקום בו אפשר יהיה לממש את תשוקתנו ללמד וללמוד, וללמד וללמוד על תשוקתנו. אחת ההשראות שלו היא הteaching company שהיא חברה המציעה הרצאות בנושאים שונים להורדה באינטרנט, אבל בתשלום. מהבחינה הזאת הפרוייקט חוזר לרעיון בסיסי לפיו ידע ומידע צריכים להיות חופשיים לכל.

הוא התגבש במשך זמן רב, בשיחות ובמחשבות, הוא מונע על ידי צורות מחשבה דומות לאלו שפתחו את האוניברסיטה הפיראטית. הוא חלק מהתחושה של "מה לא אני כבר יודעת, עכשיו אני רוצה מה כן."(מירה). יש לו צד פאנקיסטי וצד מאוד קהילתי. מהרגע שנולד, תרמו לו הפיות הטובים ציוד, עזרה, והתלהבות, מה שאומר שהוא ממלא חסר אמיתי.

התכניות ברדיו נעות בין השעה הפאנקיסטית לשיחות על ספרות וקולנוע,שיחות על נושאים הקשורים לשינוי חברתי, וזו רק ההתחלה. יש בו תקלות ותגליות, רגעים מרגשים ומתסכלים. בנתיים השידורים הם בשעות מסויימות אך בקרוב נקווה שאפשר יהיה לשמוע שידורים חוזרים מתי שבא לך. חשוב נורא שהרדיו יהיה בכיף, אומר דיוויד, שילך בקצב שלנו ולא יעמיס על האנשים. בהתחלה שידרנו כל היום, וזה היה יותר מדי. עכשיו אנחנו משדרים תכניות רק שלוש שעות כל ערב, משבע עד עשר, ובשאר הזמן משמיעים מוסיקה. אנחנו שואפים לשש שעות. בקרוב אנחנו מקווים שתהיה לנו תכנה שתדאג ללוח השידורים.

אני במקומכן הייתי נכנסת להקשיב לאיזו תכנית, ואם אתן לא נדלקים מייד על רדיו ראסיה, הייתי חוזרת בעוד כמה ימים לנסות תכנית אחרת, ואם לא, כעבור כמה חודשים לראות מה התחדש. אתן יודעות מה, אני אולי אזכיר לכן. אז בנתיים: רדיו ראסיה – בקרוב, האתר החדש והמחודש, עוד תכניות, פחות תקלות, האזנה לשידורים חוזרים, ואחר כך… העולם!

הקשיבו, הקשיבו

אני בארץ לרגע. התחלתי לחשוב על משהו עמוק ורציני לכתוב לכם אבל אמא שלי התחילה לקשקש בפעמונים כאן והוציאה אותי מהריכוז. בכל מקרה זה לא היה חשוב, כי הפוסט הזה הוא קידומי במהותו. מחר אדבר ברדיו ראסיה, הזמינה אותי מירה לתוכניתה יורדים למחתרת. אם אתן רוצים, הקשבנה.

 

יום ראשון הקרוב וכל יום ראשון ב19:00 בערב – "יורדים למחתרת" התוכנית של מירה ברדיורסיה.

 

השבוע הכוכבת האורחת – פולשת, בלוגרית ויוצרת דילדואים עצמאית מברסלונה,
<!–
D(["mb","

\n

 

\n

הנהדרת והמהממת – מילי דיויס!!!! בלה-בלה ומוסיקה טובה– הצטרפו אלינו!!!

\n

לשיעורי בית: http://www.notes.co.il/mili\n

\n

http://www.radiorasia.org\n או http://giss.tv:8000/status.xsl\n גלגלו למטה לרדיו רסיה ולחצו play\n

\n

 

\n

תגובות: mirarasia@gmail.com\n

",1]
);

//–>

 

הנהדרת והמהממת – מילי דיויס!!!! בלה-בלה ומוסיקה טובה– הצטרפו אלינו!!!

 

לשיעורי בית: www.notes.co.il/mili

www.radiorasia.org או http://giss.tv:8000/status.xsl גלגלו למטה לרדיו רסיה ולחצו play

 

תגובות: mirarasia@gmail.com

<!–
D(["mb","\n

 


molmolit \n",0]
);
D(["ce"]);

//–>

 

דירה, להשכיר?

במהלך ריקוד מורכב, אחרי שבוע בו הופיעו פולשים ופלישות בכל אמצעי התיקשורת, בעמוד הראשון ובתכניות גבוהות אחוזי צפיה, כל יום, עם ידיעות מהמפעל החדש הפלוש וגם פרטים על חייהם האקזוטיים של תת התרבות הפולשית, הודיעה הממשלה האוטונומית של קטלוניה (בלי שום קשר, כמובן) על חוק חדש שיעבור בקיץ אשר אוסר על החזקת דירות ריקות למטרת משחקי נדל"ן. החוק אומר, לפחות כרגע, שדירה שתעמוד ריקה שנתיים, חייבת לעמוד להשכרה. הצעת החוק מדברת על הדירות כעל "רכוש חברתי", שצריך להיות בשימוש. החוק לא יחול על מה שמכונה "בית שני" שהוא בית שבו גרים בעליו רק חלק מהשנה, כמו בית קיץ על שפת הים, או דירת הנופש במרכז העיר.

מזה חודשים רבים נמצא נושא הדיור, או החלום הבלתי אפשרי של השגת דיור, במרכז הדיון הציבורי. תפקיד חשוב שיחקו הפגנות ענק שהוציאו מחוריהם המוני אנשים, בעיקר צעירים אבל גם מכל שאר הגילאים, עם סיסמאות כמו "בחיים לא יהיה לך בית" ובגירסה יותר חריפה, "בחיים המזדיינים לא יהיה לך בית". התארגנות הייתה ספונטנית דרך הודעות אנונימיות באינטרנט, ואליה הצרפו במהירות מי שמזה זמן רב עוסק בנושא אלימות נדל"נית ועירונית, כמו הפולשים ופעילים אחרים.

לפי החוק המוצע, הממשלה תעזור לבעלי הבתים במימון שיפוצים אם יש צורך בכך, ובמקרה הקיצוני ביותר תפקיע את הדירות באופן זמני על מנת להשכירן. החוק גם מדבר בפעם הראשונה על "מובינג" או הטרדה נדל"נית (מעשי חבלה שנעשים על מנת לגרום לדיירים לעזוב או למכור מרצונם) כבלתי חוקית ועל קנסות כבדים למי שימצא אשם. מעניין לציין שבבעלות העיריה וחברות פרטיות-ציבוריות (מפלצת מיתולוגית שבראשה פוליטיקאים ועסקנים המשחקים בלהיות נציגי ציבור ובו בזמן אנשי הון פרטיים) בניינים ריקים רבים מאוד, והן גם עומדות בראש רשימת העוסקים ב"מובינג".

בעוד צרכני החדשות סופגים לקירבם את הצעת החוק החדשה, ותוהים אם יש או אין לה שיניים, והימין מכנה את ההצעה "קומוניסטית", החליט השופט בצעד מפתיע לחזור בו לחלוטין מכל מה שאמר לגבי המפעל הפלוש, להכריז שהפלישה נעשתה באלימות ומתריסנות כנגד החוק ושלוחיו, ולהורות על פינוי המפעל ולהשיבו לבעליו, שאטם מייד את כל הדלתות והחלונות כדי למנוע פלישה חוזרת.

בד בבד, נסער הדיון הציבורי סביב מקרה של מאבטח שהרג ביריה אדם שנכנס לשטח של וילה (כנראה, כי כבר אי אפשר לשאול אותו) במטרה לשדוד. המאבטח נמצא בכלא, אך רבים החושבים שזכותו של אדם להגן על רכושו.

(רואים את הקשר?)

רכב המילוט לא חיכה לי

הזמינו אותי לכנס בנושא תרגום יצירתו של X, סופר בעל שם. למה הזמינו? כי תרגמתי. לא ראיתם כי עוד לא יצא. שמחתי על ההזמנה ולא שמחתי, כאילו קיבלתי בדואר מתנה שהייתה מיועדת לאחרת. מזה זמן רב שאיני מתרגמת, העברית שלי, שהייתה צלולה וקולחת, הולכת ומתעפשת עם שנות העדרותי. יכולת הביטוי שלי הולכת ומדלדלת, ולמעשה, אני מוצאת את עצמי מגיבה פעמים רבות בצלילים משונים, קולות בלי שפה. מוץ מוץ, גרררר..
את התכתובת עם כנס המתרגמים, העברתי דרך ידידי המתרגם ג', הוא שיפץ את הניסוחים, הציע מה לענות. תגידי להם את האמת, הוא אמר לי, שלא יצפו למישהו אחרת. תגידי שאין לך מושג בספרות מקומית, שקראת את הספר והוא מצא חן בעינייך, ושיעזבו אותך בשקט.
כן. אני אומרת, ובכל זאת פוצחת בקריאה מואצת של שלושה ספרים של מר X. בהתחלה הם לא כל כך מוצאים חן בעיני, לאט לאט המשקל המצטבר שלהם נסכם למשהו, אולי הוא קצת מזכיר את Z, סופר ישראלי מוכר. אני מנסה לזכור מתי הפסקתי להבין בספרות עברית, מתי האבק שעל הידע שצברתי בשנות לימודי התמצק לחיץ רך אך בלתי עביר, דרכו אני יכולה למשש אך לא להגיע.
אנחנו נוסעים ליומיים לכפר, אני לוקחת ספר מאמרים על אמנות במרחב הציבורי ופעולה ישירה ופותחת אותו פעם אחת. אני קוראת שורות ולמרות שאני מבינה אותן, אני מרגישה שהן מתמוססות כשהמשפט נגמר. פעם, כמדומני, היה לי זיכרון מדהים לטקסטים. פעם, ידעתי להתנסח בבהירות, להגן על דעותי בויכוח, להסביר את עמדתי. חברי העוסקות בשינוי חברתי חושבים שאני מבינה בספרות, חברותיי העוסקים בספרות חושבות שודאי אני מבינה בשינוי חברתי, מי שידה בשתיהן בטוחה שאני יודעת משהו על מחשבים…

ערימות ספרים על השולחן של ו'. ערמות ספרים בחדר העבודה של ג'. אני עושה לעצמי רשימה קצרה של דברים שאני חייבת לקרוא רק כדי להחלץ מהבורות המידית, רק כדי להבין איפה אני חיה. רק כדי לדבר עם אנשים ושלא יראו שאין לי מושג מהחיים שלי. הרשימה אינסופית. לעצמי אני מבטיחה ללמוד במשך שעתיים כל יום, או לפחות שעה. אני עולה לקומה החמישית ורואה שהדוד דולף. לעזאזל. אני יורדת לדירה שלי ורואה שאני ממש חייבת לעשות כביסה, לשים מדף, לשטוף כלים, להשקות את הצמחים. אני הולכת לספריה ופוגשת את צ' אחר כך את ס', את נ' שלא ראיתי המון זמן ואפילו את ק'. פתאום מצלצל הטלפון שלי וזו א'.
אבל זה לא מה שרציתי לומר. רציתי לומר שכל פעם אני מתקשה יותר ויותר להעמיד פנים שאני אני. לכתוב את הבלוג הזה, למשל, בו נדמה אולי מרחוק שאני איזה עמוד תווך של פעילות ומחשבה פוליטית. או אולי מה שרציתי לומר הוא משהו שו' כתב במהלך הקיץ, כשנפגשנו לעת ערב כדי לדבר על האוניברסיטה הפיראטית. הוא כתב:
האוניברסיטה הפירטית נולדת ממהפך. מהמהפך של חיינו שמנוגד לרוב מה שלמדנו עד אותו הרגע. מהפך של תשוקותינו שגורם לנו להלך כאילו איננו כפופים לכח הכבידה: העצמים הופכים קלים, המציאות מתחוררת וגופינו הולכים בדרכים שמעולם לא חשבנו שיכלו להתקיים.
ובכל זאת
למרות כל מה שלמדנו בשנות העשיה הפיראטית בעיר-העל העולמית הנרקמת סביבנו, אנו רואות ששום דבר לא גדל יותר מהבורות שלנו.

המשך הפלישה הליצנית

כל היום עמדנו ברחוב שליד המפעל. אנחנו, והמשטרה. בהתחלה היינו מעטות, אחר כך בסביבות חמש התחילו להגיע הרבה אנשים ומוסיקה. השוטרים היו כל הזמן אותה כמות. מדי פעם הם התחלפו בינהם. עמדנו במשך שעות. אחר כך הלכנו לרגע לשתות קפה. אחר כך באו מהצלב האדום. השוטרים נתנו להם להכנס. אחר כך הם הלכו. הם חזרו עם שמיכות ומיים. שמיכות אפורות של פליטים. השוטרים לא נתנו לאף אחד להכנס אבל מדי פעם מישהו יצא. נשבר. אני דאגתי לאנשים בפנים וגם דאגתי שלא ישאר שם אף אחד. אמרו לי שזה בסדר, שעדין נשארו בפנים כמאה איש. היו שמועות שלוחצים על השופט לתת צו פינוי. המשכנו לעמוד בחוץ. התחילה המוסיקה ורקדתי קצת. אבל לא באמת הייתה לי סבלנות. בעיקר הלכתי במעגלים וניסיתי לראות אם מישהו יודע משהו. אחר כך הלכתי לשתות תה בחלב והתלבטתי עם שותפתי לדירה. היו מלא אנשים מחוץ למפעל, בעצם זה הרגע הכי טוב ללכת לנוח קצת. אבל הבית רחוק ואולי לא נצליח לחזור אם נלך. אבל איך נחזיק מעמד כל הלילה. השעות הקטנות הכי מסוכנות. מעט אנשים נשארים ואין עיתונאים. אני התכוונתי בכל ליבי להיות בחוץ כשזה יגמר. כשחזרנו מהתה, מאוששות, מישהו אמר לנו שהשופטת החליטה לא לתת צו פינוי. ניצחנו! אני לא מאמינה, ניצחנו! אבל למה הם לא הולכים, השוטרים שצרים על המפעל. אני כל כך עייפה ורק רוצה להכנס ולראות את המקום, לחבק את יקירי וללכת לישון. אבל השוטרים לא הלכו. במשך כשעתיים נוספות עמדנו. אני הסתכלתי על השוטרים. בגבי להופעה. למה הם לא הולכים. נראה שיש איזו תזוזה, אמרתי למישהו. לא, הוא אמר, הם רק מתחלפים. השוטרים התחלפו ואני ניסיתי להסיח את דעתי אבל באמת כבר לא היה לי כח. למה הם לא הולכים? נ' ול', שהיו שם מהצהרים אמרו שהן מתמוטטות הביתה. התסכלתי איך הן מתירות את האופניים וחזרתי להסתכל על השוטרים. נדמה היה לי שיש פחות. ושאף אחד לא עומד במעבר המוליך אל הכניסה למפעל. ואם הייתי עכשיו פשוט הולכת לשם? תראי, אמרתי לשותפתי, אין אף אחד במעבר. מה היה קורה אם… שני השוטרים הנותרים הסתכלו עלינו באדישות. התחלנו ללכת לכיוון הכניסה. התחלנו לרוץ. נכנסנו.

אנחנו בפנים! אנחנו עוברים את השומרים, כלומר, היא עוברת אבל השומר תופס אותי ואני צועקת "תן לי להיכנס," שותפתי צועקת "עזוב אותה, אנחנו רק רוצים להכנס". השומר השני יוצא גם הוא ואומר "אני אקרא למשטרה!" ואז הוא רואה שהמשטרה כבר הלכה ואומר, "נו, כנסי."

אני רצה וצועקת "באנו מבחוץ! נכנסנו בדלת הראשית! השוטרים הלכו"

אנשים שאני לא מכירה מחבקים אותי ופתאום כולם רצים, מי שבפנים החוצה, ומי שבחוץ פנימה. כולם רצים וכולם מתחבקים. וכולם צועקים "ניצחנו! ניצחנו!". פתאום יש מוסיקה. פתאום המוסיקה מפסיקה ומישהו לוקח את המיקרופון ואומר "אני רוצה לומר משהו."

"גווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווול"

וכולם צועקים! ואז רוקדים. ומתחבקים.

ואני הולכת לישון. עכ -שיו.

 

הליצנים מכים שנית

זוכרים את הקירקס מהרשומה הקודמת? הן המשיכו לעשות הופעות בכל מני מקומות ציבוריים בעיר, מילאו את כיכר הקתדרל וגם עשו סקייט-פארק מול המוזיאון, ואתמול, בסוף הפגנת הלוויה של המרכז, פלשו למפעל נטוש שהיה מושא למאבק שכונתי ארוך ומתיש.

(מישהו אמרה פעם שתמיד אני ישנה כשקורים הדברים הכי מעניינים, וכנראה שזה נכון. לרגל מסיבת יום הולדתי, שחלה ביום שישי, שכבתי אני בשעה היעודה במיטה עם חמרמורת קשה עד קשה מאוד, ולא הצלחתי להגיע להפגנה. )

המפגנינים נכנסו למפעל, והתחילו להתארגן בצהלות שמחה (כך מספרים), עשו הופעות ואירגנו ארוחה, שלחו הודעות למי שלא הגיע. הודעה כזאת הגיעה אלי, בשלבי התאוששות ואני שמתי פעמי למקום. כשהתקרבתי, שינויים בתנועה גרמו לי להסס, אך נוכחותם של מכוניות משטרה רבות סימנה את המקום בברור. נסיתי להתקרב, שוטרים חביבים בתחופשת של רובקוב אמרו לי שאין כניסה מכאן. ומאיפה יש כניסה, תהיתי. משום מקום, ענו בחביבות.

אחר כך הסתבר ש…

נותנים לאנשים לצאת אך לא להכנס.

הם סגרו את המים ולא נותנים להעביר אוכל למי שבפנים.

העירייה אמרה שהיא לא רוצה לראות את התמונה של המשטרה גוררת בכח את הליצנים החוצה, כך שבנתיים הם לא עושים כלום. אומרים שיפנו מחר בבוקר.

טוב, אני חייבת לרוץ. אעדכן בהמשך.

מופע הקרקס העצוב

ביום שני בבוקר, בשמונה וקצת, התעוררו אנשי המקברה מוקפים בשוטרים. פינוי. כן, הם ידעו שהרגע הזה יגיע אבל. מי היה חושב שדווקא ביום שני. צו הפינוי שלהם נחתם בינואר, השופטת אמרה שהיא תודיע להם על מועד הביצוע. אופס, היא שכחה. מאה ומשהו שוטרים הקיפו את המקברה והוציאו את יושביה, כמאה אנשים גם הן, ביחס מדהים של שוטר לפולש. 

המקברה, שהשתרעה על שטח עצום שבין ארבעה רחובות בפובלה נואו, הייתה מזה שש שנים מרכז חברתי פלוש. היו בה כמה מבנים אבל בעיקר מקום לחניה, מה שהזמין אנשים רבות הגרות במשאית או בקרוואן לחנות ולחיות שם. החללים הבנויים הוקדשו לחנות חינם גדולה, חללים לריקוד וליוגה, אולפן טלביזיה, אבל בעיקר בעיקר לקירקס. אסיפת המקברה, שהורכבה ברובה מאמני קירקס, הציעה חללים לאימון ולחזרות וקורסים בחינם לריקוד על סוגיו השונים, יוגה, טרפז, אקרובטיקה, להטוטים, ליצנות ועוד. הכל הם בנו מחומרים ממוחזרים, וכשאני אומרת הכל, אני מדברת על אולמות מצויידים היטב לפעילויות קירקס ולהטוטים ברמה מקצועית.

בסופי השבוע הם היו עושים קברט קירקס מדהים שהביא קהל של כמה מאות אנשים. בבוקר יום שני הבית פונה, עשר דקות ניתנו להן כדי לאסוף הכל ולהסתלק. בחמש אחר הצהרים היה המגרש ריק, הבנינים הרוסים, אוהל הקרקס נעלם, הכל נגמר. ליצנים עצובים ואקרובטיות נותרו בלי מקום לחזרות. אין עוד מקום כזה בכל ברצלונה.

הם קראו לעצרת מחאה בשמונה בערב בכיכר העיריה. כשהגעתי, הכיכר הייתה מלאה באנשים. שקט. מתח. גבוה באוויר התעופפה אקרובטית ונחתה בשלום בזרועות בן זוגה. הקהל מחא כפיים בטרוף. בין הופעות ליצן, ריקוד, שירה לבין שאגות "לא מפנים את התרבות" ו"הפינוי לא יעצור את המקברה" (בספרדית זה מתחרז) העברנו את הערב, מוקפים בשוטרים ומתבוננים במופע, גירסה מאולתרת של הקברט, בלי תלבושות ובאיזכורים מתמידים של הפינוי. התזמורת של המקברה, הרכב של כשלושים נגנים ומנצח פרוע זקן חתמה את הערב כשהיא מפליאה בנגינתה. כשהמופע נגמר ביקשו אנשי המקברה שנעזוב את המקום. הקהל היה מוכן לפלוש לעיריה, לחסום את הרמבלה, לעשות משהו עם הזעם שהצטבר, עם הצער, אבל מהמקברה ביקשו שנלך הביתה. מחר, אמרו, נקבע באותו המקום באותה השעה.

 

למחרת חזרתי בשמונה. הפעם עם תלבושות, קצת יותר מוכנים, עם הגברה, עם חברים שבאו להפגין תמיכה, חזרו אנשי המקברה על הקברט שלהם. הקהל מילא את הכיכר והביט מהופנט במופע. העיתונות, שלרוב חוגגת עם כל פינוי דווקא הפגינה תמיכה. פוליטיקאים ניצלו את ההזדמנות להפנות אצבע מאשימה לפוליטיקאים אחרים ולשאול מה הם עושים בשביל התרבות בברצלונה, ומדוע אין מקום לאמני הקרקס. השופטת האשימה את המשטרה שלא הודיעה לה על תאריך הפינוי, המשטרה התגוננה מההתקפה ואמרה שהשופטת יכלה לקבוע בעצמה את תאריך הפינוי אבל החליטה להשאיר אותו בידי המשטרה. כל אחד ניסה להגן על עכוזו הוא. המופע נגמר אחרי שתים עשרה בלילה והקהל הוזמן לשוב למחרת. אתמול לא יכולתי ללכת אבל קראתי בעיתון שהעירייה הציעה להם חלל חלופי בתנאי שהם יציגו פרוייקט רציני, בעל מרכיב חברתי. שש שנים של פרוייקט רציני המובסס על חינמיות ואהבת קירקס הפכו לאבק ביום אחד. עכשיו נראה מה יקרה.

 

מזכירות

אה, סוף סוף נפתחה האונברסיטה הפירטית, ודווקא אני נתקעתי במזכירות. כבר יומיים אני מנסה לענות על כל הדואלים שקיבלנו בקשר לאנשים שרוצים להרשם, שרוצים ללמד, שרוצים לברך, וגם כל מני אנשים שנראה שלא הבינו בדיוק מה העניין.

סתם, בצחוק, אני לא באמת מתלוננת.

ביום רביעי הייתה הפתיחה. באו הרבה אנשים. חילקנו דיפלומות עם המוטו שלנו בלאטינית "קח תואר, עכשיו בוא ללמוד."

עכשיו צריך להחליט מה לעשות עם כל המתענינות. להרבה אנשים היו הצעות לנושאי לימוד חדשים, הרבה רצו להיות תלמידות, אחדים אפילו רצו להשתתף בניהול האוניברסיטה. מישהו הציע ללמד משהו דתי-מיסטי משונה. מישהי שלחה דואל רשמי מאוד, בו היא מבקשת לדעת מה הן הדרישות והתנאים ללימוד באוניברסיטה הפירטית, ראש המחלקה לאנתרופולוגיה באוניברסיטת ברצלונה ברך אותנו ואמר שאם הוא יכול לעזור לנו שלא נהסס לבקש.

אני מנסה לענות. תודה שהתעניינת באונברסיטה הפירטית. הקורס אליו ביקשת להרשם טרם התחיל. תודה על התעניינותך. אם ברצונך להציע תחום לימוד, בואי לפגישה ביום זה וזה, שעה זו וזו. תודה שכתבת, נמשיך לעדכן לגבי פעילות האוניברסיטה. תודה על התמיכה. נמשיך לעדכן. לא חשבתי שתהייה התעניינות רבה כל כך! כמעט מבהיל, צריך להתארגן כדי להענות לכל הביקוש הזה מבלי שהפרוייקט יאבד את זהותו, במהירות הזאת, בדחיפות הפתאומית, בהצטרפות הפתאומית של עוד אנשים שהרעיון לא התבשל אצלהן במשך פגישות רבות וחודשים ארוכים. חשבתי שזה יצמח לאט יותר. חשבתי שאולי בהתחלה לא יבוא אף אחד. שבהדרגה אנשים ישמעו על זה. מכל מקום, תודה שהתעניינתן באונברסיטה הפירטית. אני חוזרת לעבודה, עוד שבע עשרה דואלים ואני משוחררת.  

 

 

שנת לימודים פוריה

בחמש עשרה בנובמבר פותחת את דלתותיה האוניברסיטה הפירטית, פרוייקט שנרקם במהלך הרבה זמן, פרי  מחשבות על זכויות יוצרים והפרטה של כל תחומי התרבות והידע והפיכתם לסחורה, והרצון להעמיק וללמוד ולחקור ברצינות אוניברסיטאית אך בגישה פירטית או האקרית. תירגמתי לכן חלקים מהטקסט המציג את הפרוייקט:

 

בעוד האוניברסיטאות הגדולות פותחות פארקים ביו טכנולוגיים במימון חברות תרופות.

בעוד חברות התכנה ומפיקות המוסיקה המסחרית משתעשעות בצייד חסר תוחלת של "פורצי" זכויות היוצרים.

בעוד הידע על כל צורותיו מופרט והגישה אליו הופכת יותר ויותר אליטיסטית

האוניברסיטה הפירטית פותחת את דלתותיה.

 

אוניברסיטה?

אנו רואות במחקר ובהשכלה תנאי הכרחי שמאפשר לנו לפרוץ מדפוסי חשיבה והתנהגות שתוקעים אותנו במקום ובחזרה מתמדת על צעדינו.

ברצוננו להנחיל לעצמינו כלים שמאפשרים לנו לנתח את המציאות שסביבנו ולהגיב אליה.

ברצוננו לפתוח חלל בו נישם טיפול "אקדמי" מעמיק לנושאים שהמוסדות מתעלמים מהם בשל העדר ערך-שוק. אנו זקוקים לחלל עצמאי למחקר רציני ולהשכלה, כי ההקשר קובע, כי לעשות ימי עיון בנושא רעיעות במוזיאון המקבה, זה כמו קורס לתזונה נכונה במקדונלד'ס; כי המוסדות שומרים את הניגודים הפנימיים שלהם בחדרים לבנים עם קירות רכים בהם כל תנועת התנגדות נבלעת ונאלמת.   

 

ידע?

החלל שאנו יוצרים שם על אותה הרמה ניתוח תאורטי וידע מעשי, ידע מהרחוב.

רק שילוב של סריקה מתמדת של סביבתינו, על כל ניגודיה, ניתוח תאורטי מעמיק ופיתוח יכולות טכניות, יוצר את סוג הידע המעניין אותנו, ידע שמאפשר לנו לפעול בתוך המציאות.

 

שיטה

באונברסיטה הפירטית ניישם ניסויים בלימוד ולמידה לצד סיגנונות לימוד מסורתיים יותר, נפתח חלל לניסוי ושעשוע בו שיטוט ופעולה ישירה יתערבבו עם כתיבה וקריאה של טקסטים תאורטיים, כיתות בהם איסוף חומר בתיקיות הופך לגוף ידע שצומח באופן אורגני, פגישות בהם אמנות ואומנות משולבות בהרצאות על הקשרן הגאופוליטי, וכל דבר אחר שיעלה בדעתך.

הכל באוניברסיטה הפירטית נתון לניסוי ומשחק, החל בדרך שבו האוניברסיטה מאורגנת ומובנית. מסיבה זו אנו רואים ביצירת חללים חברתיים לא פורמליים (כמו הקפטריה) חלק חשוב כל כך בתהליך הלמידה. אלה הם החללים בהם הזרעים להתחדשות המתמדת של הפרוייקט נזרעים, ברעיון שנאמר חצי ברצינות והופך לפרוייקט חדש ומלהיב, בקישורים חדשים שנרקמים בין תחומי לימוד שונים.

אנחנו רוצים לקשר את עצמינו לחללים אחרים כמו
Copenhagen Free University
University of Openness

FreeUniversity of Los Angeles

Manoa Free University
Toronto Anarchist Free University
Informal University in Foundation

ulibre- universidad libre de chile

ואחרים

 

אתן יכולות להסתכל באתר שלנו, שעד יום רביעי יכלול גם את גירסה אנגלית (בשאיפה) 

אונברסיטה פיראטית

המשך יבוא…

רעיעות

גלית התחילה למלצר בקפטריה של בית חולים לילדים. אתמול היה היום הראשון שלה.

"אני לא יודעת למה אנשים מתיחסים אליך כאילו את כלום רק בגלל שאת המלצרית." אמרה. "אחד הרופאים עבר כשהיו נורא מעט אנשים והתפלא לראות שאני קוראת קפקא בגרמנית." היא מחייכת. "ברוכים הבאים לעידן הרעיעות."

"אח של מירי מוכר פופקורן בקולנוע," מספר אבי, "הוא מה זה מרוצה שם, הוא אומר שכולם דוקטורנטים לפילוסופיה או היסטוריה, השיחות שהם דופקים כשאין לקוחות, חבל על הזמן."