ביום שני בבוקר, בשמונה וקצת, התעוררו אנשי המקברה מוקפים בשוטרים. פינוי. כן, הם ידעו שהרגע הזה יגיע אבל. מי היה חושב שדווקא ביום שני. צו הפינוי שלהם נחתם בינואר, השופטת אמרה שהיא תודיע להם על מועד הביצוע. אופס, היא שכחה. מאה ומשהו שוטרים הקיפו את המקברה והוציאו את יושביה, כמאה אנשים גם הן, ביחס מדהים של שוטר לפולש.
המקברה, שהשתרעה על שטח עצום שבין ארבעה רחובות בפובלה נואו, הייתה מזה שש שנים מרכז חברתי פלוש. היו בה כמה מבנים אבל בעיקר מקום לחניה, מה שהזמין אנשים רבות הגרות במשאית או בקרוואן לחנות ולחיות שם. החללים הבנויים הוקדשו לחנות חינם גדולה, חללים לריקוד וליוגה, אולפן טלביזיה, אבל בעיקר בעיקר לקירקס. אסיפת המקברה, שהורכבה ברובה מאמני קירקס, הציעה חללים לאימון ולחזרות וקורסים בחינם לריקוד על סוגיו השונים, יוגה, טרפז, אקרובטיקה, להטוטים, ליצנות ועוד. הכל הם בנו מחומרים ממוחזרים, וכשאני אומרת הכל, אני מדברת על אולמות מצויידים היטב לפעילויות קירקס ולהטוטים ברמה מקצועית.
בסופי השבוע הם היו עושים קברט קירקס מדהים שהביא קהל של כמה מאות אנשים. בבוקר יום שני הבית פונה, עשר דקות ניתנו להן כדי לאסוף הכל ולהסתלק. בחמש אחר הצהרים היה המגרש ריק, הבנינים הרוסים, אוהל הקרקס נעלם, הכל נגמר. ליצנים עצובים ואקרובטיות נותרו בלי מקום לחזרות. אין עוד מקום כזה בכל ברצלונה.
הם קראו לעצרת מחאה בשמונה בערב בכיכר העיריה. כשהגעתי, הכיכר הייתה מלאה באנשים. שקט. מתח. גבוה באוויר התעופפה אקרובטית ונחתה בשלום בזרועות בן זוגה. הקהל מחא כפיים בטרוף. בין הופעות ליצן, ריקוד, שירה לבין שאגות "לא מפנים את התרבות" ו"הפינוי לא יעצור את המקברה" (בספרדית זה מתחרז) העברנו את הערב, מוקפים בשוטרים ומתבוננים במופע, גירסה מאולתרת של הקברט, בלי תלבושות ובאיזכורים מתמידים של הפינוי. התזמורת של המקברה, הרכב של כשלושים נגנים ומנצח פרוע זקן חתמה את הערב כשהיא מפליאה בנגינתה. כשהמופע נגמר ביקשו אנשי המקברה שנעזוב את המקום. הקהל היה מוכן לפלוש לעיריה, לחסום את הרמבלה, לעשות משהו עם הזעם שהצטבר, עם הצער, אבל מהמקברה ביקשו שנלך הביתה. מחר, אמרו, נקבע באותו המקום באותה השעה.
למחרת חזרתי בשמונה. הפעם עם תלבושות, קצת יותר מוכנים, עם הגברה, עם חברים שבאו להפגין תמיכה, חזרו אנשי המקברה על הקברט שלהם. הקהל מילא את הכיכר והביט מהופנט במופע. העיתונות, שלרוב חוגגת עם כל פינוי דווקא הפגינה תמיכה. פוליטיקאים ניצלו את ההזדמנות להפנות אצבע מאשימה לפוליטיקאים אחרים ולשאול מה הם עושים בשביל התרבות בברצלונה, ומדוע אין מקום לאמני הקרקס. השופטת האשימה את המשטרה שלא הודיעה לה על תאריך הפינוי, המשטרה התגוננה מההתקפה ואמרה שהשופטת יכלה לקבוע בעצמה את תאריך הפינוי אבל החליטה להשאיר אותו בידי המשטרה. כל אחד ניסה להגן על עכוזו הוא. המופע נגמר אחרי שתים עשרה בלילה והקהל הוזמן לשוב למחרת. אתמול לא יכולתי ללכת אבל קראתי בעיתון שהעירייה הציעה להם חלל חלופי בתנאי שהם יציגו פרוייקט רציני, בעל מרכיב חברתי. שש שנים של פרוייקט רציני המובסס על חינמיות ואהבת קירקס הפכו לאבק ביום אחד. עכשיו נראה מה יקרה.
מילי דיוויס 